היי, אני קוראת פה כבר כמה זמן וקוראת פה את כל הבנות והבנים עם הרצון המיוחד הזה להתחתן, רצון שכל כך רציתי החזקתי ונהניתי ממנו מצד שני אני זולגת גם לפורום השכן של הנשואים וזה פשוט פערים .
אני מוצאת את עצמי עכשיו בימים של הקורונה כמו כולם כזמן לחשוב על דברים ולא מבינה למה כבר תקופה ארוכה המצב הולך ומדרדר.
פעם מאןד ידעתי מה אני רוצה לפני כמה שנים, גם כמעט התחתנתי ומצאתי גם מישהו שזה ממש לפי הרשימה אבל בפנים קמו רגשות כנראה של פחד שאמרו שזה לא זה. ובכאב רב חתכתי את זה, פעמיים.
מאז לא היה לי חשק לצאת, הבטחון שלי ירד לגמריי ואחריי בערך שנתיים שלוש ניסיתי שוב לצאת בכוח כדי לא להרגיש שאנמ נתקעת. וגם, או שלא נמשכתי, או שתמיד מצאתי מה לא.
ותוך כדי אני מתפללת והיום אני מרגישה שהתפילהכבר לא מועילה. עוד מנסה להתפלל כדי לאחוז במשהו, אבל גם הרצון שלי כבה. למרות שבפנים אני יודעת שאני מאוד רוצה. ואני בבלבול הדעת וקשה לי ליישב אותה. ויוצא שאני מבואסת כל הזמן עהזמן חומק לי בין הידיים. ניסיתי ללכת לטיפול שתיים, כמה פעמים וניסיתי גם אימון, ואז עשהגעתי להחלטה הרגשתי שאני לא מצליחה פשוט לא מצליחה. מפחדת או שפשוט לא מצליחה לומר כן. מה שלפניי כמה שנים רק חיכיתי לזה והייתי אחת הבלחיות.
ביום יום אני בחיים שלי אחת שרוב הזמן נמצאת סביב אנשים, ושגרת יום מלאה, אז לפעמים זה עוד מסיח לי את הדעת.
אבל תכלס. אני מרגישה שאני נלחצת בפנים, אני מרגישה כבדה ושאין לי פשוט כח. אז אולי אני עצלנית. אולי אני לא יוצאת מהמקום הנוח שלי אולי אני לא מתאמצת מספיק. אולי. אני כבר באמת לא יודעת מה לעשות. בספק גם כמה טיפול יעזור כבר. לא יודעת איך ממשיכים מכאן. אין תקנה?
אני לא זוכרת כבר מה זה לאהוב באמת ןאיך חיים בשותפות כשכבר רוב הזמן אני מתנהלת לבד.
נמאס לי ולא מבינה איך הגעתי למצב הזה כשכל החלום האמיתי שלי הוא בסך הכל חיי משפחה נורמליים. לא ביקשתי כסף ולא קריירה. ומה יהיה איתי. אוף.
סוף פריקה.
אני מוצאת את עצמי עכשיו בימים של הקורונה כמו כולם כזמן לחשוב על דברים ולא מבינה למה כבר תקופה ארוכה המצב הולך ומדרדר.
פעם מאןד ידעתי מה אני רוצה לפני כמה שנים, גם כמעט התחתנתי ומצאתי גם מישהו שזה ממש לפי הרשימה אבל בפנים קמו רגשות כנראה של פחד שאמרו שזה לא זה. ובכאב רב חתכתי את זה, פעמיים.
מאז לא היה לי חשק לצאת, הבטחון שלי ירד לגמריי ואחריי בערך שנתיים שלוש ניסיתי שוב לצאת בכוח כדי לא להרגיש שאנמ נתקעת. וגם, או שלא נמשכתי, או שתמיד מצאתי מה לא.
ותוך כדי אני מתפללת והיום אני מרגישה שהתפילהכבר לא מועילה. עוד מנסה להתפלל כדי לאחוז במשהו, אבל גם הרצון שלי כבה. למרות שבפנים אני יודעת שאני מאוד רוצה. ואני בבלבול הדעת וקשה לי ליישב אותה. ויוצא שאני מבואסת כל הזמן עהזמן חומק לי בין הידיים. ניסיתי ללכת לטיפול שתיים, כמה פעמים וניסיתי גם אימון, ואז עשהגעתי להחלטה הרגשתי שאני לא מצליחה פשוט לא מצליחה. מפחדת או שפשוט לא מצליחה לומר כן. מה שלפניי כמה שנים רק חיכיתי לזה והייתי אחת הבלחיות.
ביום יום אני בחיים שלי אחת שרוב הזמן נמצאת סביב אנשים, ושגרת יום מלאה, אז לפעמים זה עוד מסיח לי את הדעת.
אבל תכלס. אני מרגישה שאני נלחצת בפנים, אני מרגישה כבדה ושאין לי פשוט כח. אז אולי אני עצלנית. אולי אני לא יוצאת מהמקום הנוח שלי אולי אני לא מתאמצת מספיק. אולי. אני כבר באמת לא יודעת מה לעשות. בספק גם כמה טיפול יעזור כבר. לא יודעת איך ממשיכים מכאן. אין תקנה?
אני לא זוכרת כבר מה זה לאהוב באמת ןאיך חיים בשותפות כשכבר רוב הזמן אני מתנהלת לבד.
נמאס לי ולא מבינה איך הגעתי למצב הזה כשכל החלום האמיתי שלי הוא בסך הכל חיי משפחה נורמליים. לא ביקשתי כסף ולא קריירה. ומה יהיה איתי. אוף.
סוף פריקה.
