הוא טוען לי ברוגזה "מה נשתנה?"
"מדוע אין אתה מקשיב למצפונך?"
"מה אעשה?" ללב אני עונה בכאב,
"אין זו אשמתי, שאתה אותי חולב".
ואיבר אדום פועם, מבין ולא זועם.
רק את מוחי מייסר, כי על הנורמה עובר.
"המושכל ישכיל אשכל ללא רגישות הא-ל?"
אין זה נכון בהגיון את דבריו לבטל!
"אמת" עונה השמונים אחוז נוזל,
"הא-ל אותנו ציווה ועלינו לקיים בחדווה".
אם נרגעתי, הרי שנפול נפלתי.
מנגנון גופי מצליח, להעביר מסרים למוח,
אך ממנו תשובה ללב, אין הוא מתנדב.
ישנו ציר צר צוואר שמו.
משום מה קרוב ללב הוא.
את דברי הלב מעביר בחפזה,
ואת תגובת המוח עוצר באזהרה.
וכך, לילה אחר לילה, מחכה לבוקר שיבריחני מהדילמה.
אך אין זה חכם לחכות למחר, בעוד שכבר מאתמול זה נאמר.
עתה בוקר וגם ליל, ושוב חוזרת הפדיחה.
אז תגידו לי אתם, חבריי היקרים,
מה אגיד לאימא הרוגזת, על קימה מאוחרת?
כשבין כך ובין כך, התפילה אותי לא מעניינת,
בעקבות אותו נתק שנבנה לו בשקט.
בהצלחה חבר!