(השתדלתי להחזיק מעמד את כל האורך..)

אבל רק רציתי להאיר -

שלהיות עם הילדים סגורים בבית מביא לאתגרים לא צפויים, שגם למבוגרים יכול להיות קשה להתמודד איתם. (בלי קשר לעבודת המידות שלהם, ואם לנו כבר מתחיל להיות קשה. אז להורים פי כמה)

ועוד משהו, ראית קטע קטן ממציאות חיים.
יכול להיות שהם התרגזו אחרי עשרים פעם שהבליגו.
או שזה ממש לא נקרא כעס אצלם אחרי העבודה שהם עשו.

גברים לא יבינו את זה.

 

ושונאת שמנפנפים בו. 

 

 

למרות שזה לא פותר אותם מעבודה על המידות, רק מעביר את זה למקום קצת יותר מקבל.

אבל לילד אין את ההבנה הזאת ואנחנו צריכות להשתדל שדברים כאלו ישאפו לאפס.

האמירה "ככה אני" זו אמירה מאוד יפה, וזה אחת ההמצאות הגאוניות ביותר של בני האדם.

ככה אני, כלומר אני לא צריך להשתנות. איך שאני זה הדבר המושלם ביותר.

אני לא מכיר דבר כזה ביהדות שאדם לא יכול להשתנות. בדתות אחרות כן, אחרי שהם התייאשו מתיקון עצמי.

לא מילולית ולא פיזית כלפי ילד נקודה

 

התוכן מאוד יפה 

אפשר להסתכל לסיפור שהבאת 'כמשל' להמשך דבריך 

 

ובאמת לא מסיקים גם בתקופות מאתגרות וגם כשלא יודעים את כל התמונה 

 

 

 

אני בטוח שבבתים של גדולי ישראל כיום, לא מתנהגים ככה.

והם לא נולדו גדולי ישראל. הם עבדו על המידות שלהם.

יש לנו שתי משפחות, מכרים שלנו, שבשתי המשפחות הבעלים דיינים.
והנשים שלהם חברות שלי, מי יותר ומי פחות.
ושתיהם מדהימות ויש המון מה ללמוד מהם, במידות ובכלל.
אבל,
אחת, מושלמת. בת של רב גדול יחסית בציבור. תמיד הילדים מתוקתקים, גומלת חסדים מיוחדת וכו'.

פעם אחת, השכנה השניה, סיפרה לי שהבת של הרב אמרה לה שהיא אף פעם לא התעצבנה על בעלה. והשניה היתה בהלם - אף פעם?
והבת של הרב לא הבינה, על מה יש להתעצבן בכלל.

ומה לעשות, לאדם פשוט סיכוי קלוש להגיע לשם. כנראה שעבודת המידות של הבת של הרב התחילה ממקום הרבה יותר גבוה וקל לה להגיע לאידאה יותר מכל אחד אחר.

אז רק לשים לב, שההסתכלות הזו מוסיפה לנו ולא מייאשת.
כי הכברת דרך שעשינו היא חשובה מאוד, לפעמים יותר מאיפה שהגענו.
ולמדוד את עצמנו ביחס לאנשים שנמצאים בשיא הפסגה, לא תמיד נכון לנו ומדויק.

רק אני אומר שלפחות את הבסיס של מידות טובות אפשר לקנות. ילדים לא צריכים להיות שפני ניסיונות של אף אחד. גבולות אדומים זה אומר שאין מצב שעוברים אותם. בשום מצב. לא מרימים יד או קול על ילדים! גם אם נורא מתעצבנים... זה צריך להיות ברור. אם אם אין גבולות אדומים כאלו.. בעיה.

ואגיד לך את האמת, אני חושב שרוב האנשים בעולם מוותרים לעצמם. זה לא שזה מחליש אותם, זה שהם מנמיכים את הרף של עצמם. עם האמירה של לבדוק שזה לא מחליש אותנו אני מסכים בהחלט. אבל מאידך גם לבדוק שאכן עשינו כברת דרך וזו לא אשליה עצמית. כי לעיתים זה מה שקורה..

והעיקר השאיפה. אני בא לעורר את השאיפה בעיקר, לא בא להאשים אחרים. רוצה להוסיף שנהיה יותר מתוקנים.. זה כל המטרה שלי בפתיחת השרשור. אולי חטאתי בלדון לכף זכות. אבל העיסוק במה שראיתי זה לא עיקר הענין פה

לא במובן שתיארת
אבל הורים תמיד יעשו טעויות כי הם נולדים יחד עם כל ילד לתפקיד

כמובן שהדברים שכתבת נכונים וצריך לשאוף אליהם

אף אחד לא אומר שהורים לא עושים טעויות.
וכתבתי את זה כאן כבר בתגובות

רבינו אמר שילדיםצזה קודש קודשים.

עם זאת אין לדון וכו...

מזכיר סטנדאפ שראיתי מזמן.. עם קללות וכו אז לא שמתי פה חח

לדון לכף זכות לא אומר להתעלם ממה שרואים.

זה כן אומר להשתדל לפרש את מה שרואים בצורה חיובית.

למשל, למה היא צועקת עליו? אפשרות אחת- לומר שזה אקט חינוכי וזה טוב, ופשוט לא הבנתי את התמונה כמו שצריך.

אפשרות אחרת היא לבוא ולומר- החינוך שהיא קיבלה היה אחר משלי.

 

אני חושב שהאפשרות השניה היא יותר נכונה מבחינת לדון לכף זכות במקרה הזה. כי לדון לכף זכות זה לא להתעלם מהמציאות, אלא להשתדל להסתכל בעין טובה על המציאות ע"פ הכלים שיש לך. אם היו פה הרבה כיוונים של פרשנות- הייתי כנראה יכול לפרש את זה בצורה יותר טובה (הפרשנות הראשונה).

האפשרות השניה בתור זכות אז יאללה . אם לא תמשיך לחפש

מסופר על ר' שלמה קרליבך זצ''ל (שודאי היה מאוד מחובר לרבי נחמן מברסלב...) שהיה מאוד סובלני כמעט כלפי הכל. אחד הדברים שהוא הכי לא יכל לסבול זה הורים שלא יודעים איך להתנהג לילד שלהם.
יש בזה קצת סימן שההורים לא הבינו את המטרה של להביא ילדים לעולם. תסלחו לי על החריפות.. ככל שהמקום ממנו הרצון הזה לילדים מגיע הוא יותר טהור- היחס אליהם יהיה בהתאם. אין מה לעשות. טהרת הלב.
כשמחפשים בן או בת זוג- קודם כל- מידות, מידות, מידות. אם יש מידות טובות יש הכל. זה השורש ולשם הכל הולך

אמרתי לך שאתה צודק
בעז"ה שלא נגיע למקום הזה שאולי נצעק הילדים. ויותר מזה שאם נגיע לשם אז נדע איך להתנהל במצב

מברך את כולם! בעז''ה

אני אדגיש שוב, כי לא בטוח שהובנתי כמו שצריך.

 

הסיפור הוא משל. הסיפור הוא לא הנושא.

הסיפור הוא בסך הכל הטריגר למחשבות.

 

הנושא פה- הוא עבודת המידות שלנו, כבסיס לחינוך הילדים בהמשך.

עזבו את הפרשנות שלי למקרה הספציפי- זה התעסקות ב'טפל'.

זה ממש לא משנה אם היא ספציפית אשה ולכן לא נכון לשפוט אותה, או שהמקרה שראיתי היה אחר. יכול להיות. אבל זה עובדה שיש דברים כאלה בעולם- נכון? אז זה כבר מצדיק את מה שכתבתי. שלא נגיע לזה.

לא צריך לדחות את המסר של הדברים בגלל פרטים כאלה ואחרים של הסיפור, וכדומה.

המסר קיים.

 

מגיב בזה גם לך-

@ברוקולי

גם אם הדברים ידועים הם בהחלט מעוררים אותנו..

כמו "הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין", כל משהו שרואים צריך להתחזק ממנו ולדעת להשמר ולהזהר.

 

לגבי המקרה עם האמא שכעסה. מסכים עם דבריך ומוסיף עליהם -

לאמא לא היה ביטוי למידה רעה של כעס אלא גם חוסר מודעות לחינוך.

היום חינוך זה תחום שבכלל לא מדברים עליו גם בחרה הכללית וגם בחברה הדתית.

תחשוב על זה שכל בנאדם בסופו של דבר יהיה הורה והוא צריך לדעת איך לחנך את הבן שלו. ואין כלל מודעות לזה שכל אחד צריך להיות בקיא בתחום.

 

מי שמודע לכל נושא החינוך ולהשפעה שיש לו על ילדיו הוא ידע לרסן את עצמו כשהוא משוחח עם ילדיו.

אבל מה שממש בוהק מדבריו ונכון - עיקר החינוך זאת הדוגמא האישית. ואת זה תמיד יש לשפר ובטח שעכשיו!

לעניות דעתי, שעם כל העיסוק בחינוך- בסוף כל עוד לא מחונכים בעצמנו- מודעות לחינוך לא תעזור.

אפשר להיתקל בזה למשל בצבא.

ראיתי לא פעם מפקדים, שאחרי כל ה'חינוך' והתודעה כיצד לחנך חיילים-

כל עוד הם לא מחונכים בעצמם- ההצגה עובדת לרוב. מידי פעם הם פשוט מאבדים את זה..

ולפעמים, ראיתי במו עיני, מקרי קיצון אמנם- אבל ברגע אחד אפשר להרוס אנשים.. עצוב, אבל זה ככה. אחרי זה אני לא הערכתי טיפה מהכבוד שהם הפנו כלפיי (לא כי אני אדם חשוב או משו.. משהו רגיל, בתור ביני"ש יותר גדול מהם).. הם איבדו את הכבוד העצמי שלהם. אין לו כבר כ"כ הרבה ערך.. וקשה לי לתת כבוד לאנשים שמשפילים אחרים.

 

לסגל לעצמנו דרכים חינוכיות זה להוריד את זה מרמת התודעה לרמת הלב. להפנים בתוכנו.

תודעה של חינוך היא אורח חיים שלם...

חינוך זה לא לדעת איך להטיף לדברים מוסיימים אלא איך לחיות את הערכים ומתוך גם לדעת להושיט לאחרים אותם.

חחח בצבא יש הכי פחות חינוך ממה שחוויותי.

 

קיצר כמו שאמרת.

רק רוצה להוסיף שעבודת המידות חשובה מאוד גם (או אפילו בעיקר) לקשר בין האיש לאשה, גם בלי קשר לחינוך הילדים.

ולפי מה שמספרים..רק אחרי החתונה אפשר לגלות באמת מה מצב המידות שלנו.

 

עכשיו בספירת העומר אין יותר מתאים מלהתעסק בתיקון המידות.

זה לומר שלא תמיד אנחנו מבינים.

אני זוכרת את הפעם הראשונה ששמעתי על אישה שאחרי הרבה שנים נולדה בת ויום אחד היא אמרה, שיש פעמים שאנחנו רוצים לזרוק את הילד מהחלון.

עיני נפערו בתדהמה!

ואז פגשתי את מציאות החיים הזו בביתי.

אל תמהרו.

תתפללו שלא תגיעו לזה.

בכל זאת. אם אני מבינה את פרטי הסיפור אז בואו נשים לב.... ילד בן למעלה מגיל 6 (שכבר מגיל 3 זה לא מאה אחוז תקין) עומד על שולחן.

משהו שם נשבר.

הוא כן בוגר וכן מבין שלא עומדים על שולחן.

וזה מכעיס. מאוד. ומוציא מהדעת. והרבה פעמים נכעס אפילו מאוד.

למה אני אומרת את זה?

כדי שלא תתמוטטו כשזה יקרה לכם. וזה יקרה. כי אנחנו בני אדם נורמלים. ומניסיון חיי הרב אני מגלה שזה פשוט קורה בכל בית. לא צעקות? אז דברים אחרים שיכולים להתפרש כשלא טובים בלשון המעטה.

פשוט תקבלו את עצמכם ותדעו שבחינוך הדבר הכי חשוב בעולם הוא לתת לילד תחושה שהוא אהוב.

נכון. צריך לצמצם טעויות. אבל הורה שטועה ומתייסר ומתייגע בכל פעם שנופל למצב כזה, הולך להיות אומלל. והבן שלו... עדיף שלא יתייסר בשבילו. זה יתן לילד בריאות נפשית הרבה יותר משמעותית.

אל תדאגו לילד שסופג דברים מעין אלו כל עוד הוא בטוח באהבת הוריו.

זה חלק מהניסיון שה' נתן לו וזה רק יצמיח בו דברים טובים.

מבטיחה!

 

הערה אחרונה.... פגשתי כל כך הרבה נשים מיוסרות על המעשים שהן עושות מול הילדים שלהם.

זה לא נכון להתייסר. זה קורה לכולם! והמתייסרות הרציניות, פשוט משדרות לילדים משהו לא טוב. אדייק. הן משדרות לילד משהו רע. (אין מה לעשות, כולנו מתייסרים. זה חלק מהקושי בחינוך. ייסורי המצפון. ושאני לא ראוי לחנך ילדים וכו) תחשבו מה יותר קשה- שאמא כועסת עלי כי אני אשם או שאמא עצובה כי היא כעסה עלי- במילים אחרות שמתרגמות לרגש בקלות- עשיתי משהו רע אז אמא עצובה. כמו הדפוס של ילדי הגרושים- אני אשם שאבא ואמא התגרשו.

אני רוצה לומר משהו על האמירה הזאת- 'תקבלו את עצמכם'.

 

זו אמירה נכונה מאוד, אבל גם מסוכנת מאוד. צריך לדעת לברר אותה, ולשים לב כל פעם מאיפה היא מגיעה.

כי אם היא מגיעה מהמקום של- אל תהיה קשה מדי עם עצמך, זו מעידה חד פעמית, אתה אדם טוב שרוצה להיטיב- מעולה. חשוב מאוד, שלא נתרסק מכל דבר קטן. שלא נאבד את הביטחון שלנו בעצמנו. לכל אחד מאתנו יש נשמה יקרה, ואני באופן אישי מאמין שרוב מוחלט של בני האדם רוצים לעשות טוב. זאת עובדה. אלא שלא תמיד יודעים כיצד לכוון את הטוב/ אל הטוב.

 

אבל אם היא מגיעה ממקום כזה שהמטרה שלו היא פשוט להגיד לנו שאנחנו בסדר כמו שאנחנו, שאין לנו לאיפה להתקדם. כמו שילדים אומרים אחד לשני ביומולדת- "אני מברך שתהיה כמו שאתה, בלי שום שינוי"- זאת אולי אמירה שספגנו בילדותנו ומשיטות פסיכולוגיות של אומות העולם במאות האחרונות, אבל זה פשוט מזיק. צריך לקחת את הגישה ההומניסטית וכדומה בעירבון מוגבל. תורה בגויים אל תאמין, חכמה בגויים תאמין. כלי עבודה- זה מצויין, תורות שמחנכות אותנו על המהות של האדם וכו'- ממש לא. הם לא ילמדו את עם ישראל על היחס הנכון לנשמה.

 

השאיפה היא- לתקן את המידות. שוב, בלי לחץ! אנחנו נקבל את עצמנו במובן של להגיד לעצמנו כמה אנחנו טובים. כי אנחנו באמת כאלה! אבל השאיפה היא לא לקבל את עצמנו כמו שאנחנו. בהחלט- יש לי נשמה עליונה, ואני טוב. ואני מתכוון לטוב גם כן. אבל אני רוצה להיות יותר שלם. אני רוצה לדעת לשלוט על הכעס שלי גם בימי קורונה. גם בימי איבוד עשתונות. גם כשקשה.

 

אני בטוח שבבתים של גדולי ישראל אין דבר כזה מחשבות של "אני רוצה לזרוק את הילד מהחלון". בשום מצב. זה מראה לנו שאפשר. אנחנו יכולים. לא חייבים לדעת את כל התורה בע"פ כדי לתקן את המידות. לא בשמיים היא לאמור מי יעלה לנו השמיימה וייקחה לנו".

אז האם זה נורמלי? אכן כן. אבל מי קובע את הנורמליות? רוב בני האדם על פני האדמה? אומות העולם שעובדים עבודה זרה? לא, לא העבודה זרה של עץ ואבן, עבודה זרה של כל הכועס כאילו עובד ע"ז, של גאוה ומידות מקולקלות.

סליחה שאני אומר.. אני רק באתי לומר שהנורמליות זה לא מדד לכלום. טבעיות שייכת לעולם הטבע, לא לעם ישראל.

 

 ואדגיש- שח"ו מישהו פה לא ייפגע מהדברים שלי: 

 

ודאי שלא כולם כאלה!

אני חוזר ומדגיש- ב"ה בעם ישראל יש הרבה הורים נפלאים שדואגים באמת לילדים שלהם. ולפעמים מועדים מה לעשות.. קורה. אבל חשוב לזכור שעם כל זה שאני יודע גם אחרי שאני מועד לזכור את הטוב שבי, בד"כ אני טוב. אבל עם כל זה- לזכור את השאיפה. ולהתאמץ על זה.

השאיפה של בני אדם היא לא להיות מלאכים. אלא על ידי בחירה (ולא בריחה..) להתעלות מעל הדרגה הזאת. ישראל הם יותר עליונים ממלאכים.

וכתבת יפה ומדויק

 

בחג דיברתי עם אח שלי. על כל הדברים שאין לי מושג מה יהיה איתי, (כי כרגע לא בקשר ולא יודעת אם ומתי יהיה הצעות ובגלל שאני רוצה להתחתן אז הרבה תלוי במה יהיה כי אולי לא רק אני אחליט ואין לי מושג איך יהיה העולם שלי עוד חצי שנה וכדו) 

 

המון דברים תכנים(מה יקרה בסוף שנת הלימודים, העסק שרציתי להקים,לימודים של תחביב שלומדת ואין לי מושג אם יהיה תועלת בהם בחיים שלי... כלמיני חלומות שהם בעיקר פיזים(=חומרי. לא משנה אם ממקור רוחני או לא),פשוט מהסיבה שזה הרבה יותר קל לדמיין ...

 

ואז הבנתי פתאום שבתוך כל הדברים האלה שאני רוצה ואין לי מה לעשות בנושא, מאחוריהם , יש רצון גדול לאווירה מסויימת ורמה תורנית מסויימת ומידות מסויימות והמון דברים שיותר קשה להגדיר אותם ולראות אותם מול העיניים כי הם פניימים ורוחניים...ובכל אלה יש לי מה לעשות .

ואין למה לחכות העבודה תשאר שלי גם שאהיה נשואה ואפילו יותר טוב לפני 

אין טעם לחכות שהדברים יצוצו גם ביננו כזוג או מול הילדים ...

 

ובשבת התחלתי ללמוד משהו בזכות זה 

השאיפה היא שנחיה בצורה מרוממת, כל אחד על פי עניינו. ואחרי הלבבות יימשכו המעשים- זה התכלית בסוף. מהפנים אל החוץ

קודם כל- תודה שהעליתי את הנקודה. זה באמת חשוב.

•אנחנו חושבים שחינוך מתחיל ברגע שהילד מגיע לעולם, ובאמת, כל זה מתחיל עוד קודם- בחיים של כל אחד מבני הזוג כפרטים, בפגישות וכו'.
גם כשעוד אין חיים בפועל יש בניה של התשתית.

•אולי גם זה ההבדל בין להיות דוגמה אישית לבין להיות אישיות לדוגמה (לדעתי זאת לא סתם סמנטיקה).

•גם יש סיפור. אני חושבת שזה על הרש"ר הירש:
זוג הורים פנה לרב על מנת לקבל ממנו הדרכות כיצד לחנך את בנם שהגיע לגיל שלוש עשרה. השיב להם הרב: "קשה להתחיל לחנך בגיל 13. מדוע אתם פונים מאוחר כל כך? ההצלחה החינוכית מותנית בהשקעה חינוכית כשהילד עדיין קטן. להבא, תפנו הרבה יותר מוקדם". חלף זמן, ושוב פנו ההורים לרב על מנת לקבל עצות לחינוך בנם הקטן, בן השש. השיב להם הרב: "כבר אמרתי לכם שאין לאחר את חינוך הילדים. מדוע התמהמהתם, מדוע המתנתם עד כה? חינוך ילדים צריך להתחיל מהרגע הראשון. להבא תבואו מוקדם יותר". חלף זמן מה, ופנו ההורים זו הפעם השלישית אל הרב, כאשר חיוך על פניהם: "שלום, מגיע לנו מזל טוב. נולד לנו בן, ובאנו לקבל הדרכות חינוכיות". הרב שתק, הרהר ואמר: "מאוחר, מאוחר! איחרתם לבוא. חינוך הבן מתחיל לפני הלידה. הוא מתחיל בחינוך ההורים עצמם. מי שמבקש לחנך את בניו בצורה ראויה, צריך תחילה לתקן את אישיותו, לקנות מידות טובות ולסגל לעצמו הרגלים נכונים. רק אז יש סיכוי שהוא יחנך את בניו בהצלחה. לא צריך להמתין עד ללידה. להבא, תבואו מוקדם יותר."

•אנשים כאן הגיבו לגבי המקרה הספציפי- ולגמרי בצדק.
אמנם עדיין אין לי ילדים, אבל יש לי אחיינים, ויש לי חברות עם ילדים, ואני רואה ממש קצת ממה שקורה בחיים ובבתים שלהם. ו-וואלה. זה קשה.
אני לא נכנסת להאם זה מצדיק תגובה כזאת או אחרת. אבל אני כן מאוד מזדהה עם האמירות שעלו כאן שדנו לכף זכות (אם לא אהבת את ההגדרה, אני אשמח לנסות לחשוב על ניסוח אחר..).
קל לי להיות חיצונית לסיטואציה ולהזדעזע. אבל אף אחד לא ערב לי שעם כל עבודת המידות שאני עושה אני אהיה טובה יותר מאחרים. באמת צריך לעמול בשביל זה מאוד קשה, ועדיין- זאת לא ערובה לכלום..

•סיימת באמירה שלפני שמקימים בית צריך שלמות פרטית.
אני מבינה ומסכימה שהפרט צריך לעשות עבודה לפני, אבל גם קצת מסתייגת מעניין השלמות. הרי אין לזה סוף באמת.. לא?
יש נקודה שנחשפתי אליה שמתקשרת בעיני.
דברים כמו שתיארת- קורים לפעמים.
אבל אחרי שזה קרה, יש עוד כמה פרמטרים שיכולים להשפיע.
למשל, סיטואציה שראיתי-
אמא שאחרי מעשה ניגשה לבן שלה, נתנה לו חיבוק, התנצלה על התגובה שלה ואמרה לו שהיא אוהבת אותו מאוד.
זה לא מוחק את מה שהיה, וברור שהיה עדיף שלא יקרה.. אבל אין לי ספק שהמעשה הזה היה משמעותי מאוד לכל הסיטואציה.

מאיך שהצגתי את הדברים וגם בלי קשר אנשים פה צודקים.

אבל הדגש הוא עלינו- בואו לא נצטרך שילמדו עלינו זכות, או שאנחנו נלמד על עצמנו. בידינו הדבר. ומוטב לעבוד על זה מוקדם ככל הניתן.
כמו שהבאת מהסיפור של הרש''ר הירש. תודה! לא הכרתי.

בקשר למה שכתבת על תיקון המידות שאין לזה סוף- נכון. אבל לצעוק על ילד ולעשות לו תנועות ומבטים אלימים- זה לא בסוף. זה בהתחלה. יש את הדברים שברור לנו שהם לא טובים בשום קנה מידה. לא ככה מחנכים ילדים.. ומי שלא יודע לחנך... במחילה. היית צריך לחשוב על זה לפני שהתחתנת. זאת דעתי. זה היה נראה מאוד אלים..


והאיזונים פה בתגובות הם חשובים מאוד, אני לא אומר שלא. אבל זה נראלי מובן מאליו... ברור שלא צריך להכליל וצריך לדון לכף זכות וכו'.. רק באתי להדגיש את המהות. כל הדברים מסביב נכונים אבל די ברורים. מה לעשות, אני לא יכול לכתוב את כל הצדדים שקיימים. אני כותב את עיקרי הדברים, איך שאני רואה את זה.. בגלל תגובות כאלה ואחרות משתדל גם להדגיש צדדים שונים לאזן את הדברים. אבל החשש תמיד הוא שאנשים ינצלו (או ישתמשו בזה) היתפסויות לדברים צדדיים כדי לברוח או להתעלם מהמסר. כי לא תמיד הוא פשוט לעיכול

לא קראתי את רוב התגובות, ורציתי להגיב, וקראתי את תגובת ההבהרה שכתבת...
דברים נכונים ויפים, באמת, פשוט חשבתי לי... שאולי הילד שובר דברים בכוונה. אולי. יכולים להיות הרבה דברים שם מעבר לשניות שראית. ואולי זה נכון לכעוס על הילד, בשביל לחנך אותו, להראות לו שזה לא נעים לאמא. ואולי זאת לא הדרך הנכונה, ואולי היא הגזימה בתגובה שלה. ובמה שכתבת אתה באמת מתייחס למה שאתה לוקח מהסיפור שגרם למחשבות שלך לצוף. רק אומרת שהחיבור בין הסיפור למסר הוא לא נכון בעיניי ולמען האמת עושה קצת עוול לאנשים האלה שהספקת 'להכיר' בכמה שניות מעבר לחלון.

אני חוזר בי בקשר לסיפור עצמו.
סתם עין רעה שלי כנראה. השתכנעתי.
בכל אופן, תיקון המידות דבר באמת חשוב. כדאי לתת על זה את הדעת. אומר גם לעצמי

סליחה אם עצבנתי מישהו או פגעתי..

ו@ברוקולי מבחינתי את יכולה לנעול את הדיון.