[שול עליון: יש הרבה מלל הודות לחוסר המעש שבו אני מוקפת, הרשו לעצמכם לדלג מטה, ולהגיע לעיקר]
ט-דא-דא-ם.
יופי,
מקסים.
תתיישבו, כןכן. גם אתה בשורה האחרונה.
הקשיבו, הסכיתו.
את, המנגינה של הפלאפון שלך נהדרת,
תוכלי להשתיק כעת.
נהדר, הסתדרו במעגל, או לפחות בחצי ממנו
שטחו את דעותיכם.
רגערגע! לא להתפרץ,
הקשיבי להוא שניסה לדבר לפנייך.
לדבר בנחת,
כן.
אפילו שחשוב לך ממש.
|כחכוח|
אז חןחן לכם על התכנסותכם בפורום זה,
הנושא שנעלה לדיון הינו חשוב, משמעותי ובעל השפעה רבה.
הורים. (מקסים שניחשתם)
הם מלווים אותנו מילדות, מתלבטים יחד עימנו על מהות הצעצוע שראוי לכספי האפיקומן שלנו
שוקלים מי החברה הכי שאווה, מתנסים גם בחיפוש התשובה הנכונה בשיעורי הבית בספרות
דנים בכובד ראש על תיכון, מגמה ולימודי המשך
וכשאנחנו מקימים בית (או מנסים, שוין)
ההורים עוקבים בדריכות (או מנהלים בפעלתנות, תלוי מגזר) אחרי עולם השידוכים שלנו.
הדעות שלהם רבות ומגוונות.
והחשש שלהם מובן בהחלט. הם ראו דבר או שלושה בחיים, ורוצים בשבילנו את הכי טוב שאפשר.
הכי ראוי שיש.
מה עושים כשהדעות מנוגדות?
כשהם חושבים כך, והמדויט אחרת?
יש לזה נפקא מינא לכיבוד הורים? חובה הלכתית? (אם כן, אשמח למקורותים)
הם צודקים תמיד. נכון
אבל מה עושים כשמרגישים/ יודעים /חושבים אחרת?
מה הצדדים לכל כיוון?
רוב תודות לכם על ההענות המדהימה.
נפלאים שאתם.
ההפסקה עוד רבע שעה,
יש קפה במטבח,
(ושוקולד למצטיינים, תשתדלו)
היו שלום,
שאו ברכה
וזיווג הגון.
