קודם כל, טוב להוריד את הדמעות שעלו...

אביא לך דיבור, שאתה ודאי מכיר,

מהמחבר של החתימה שלך:

"אמר התם: מה לי בזה?

זה מעשה שלו, וזה מעשה שלי.

ועוד, למה לנו לדבר מאחרים?!...

והיה רק מלא שמחה וחדוה תמיד".

אשריך שאתה מוכן לעבוד!

בע"ה רקב העצמות ייצא ממך,

ותחזור לשמחת עולם בע"ה!

שתזכי לכל הישועות בקרוב ממש בע"ה.

לא חושבת שיש נוסחה, אבל משתפת בדברים שעוזרים לי-

קודם כל, נותנים מקום לדמעות

זה באמת לא פשוט (גם עצם התקיעות ב'שוק', וגם הסיטואציה הספציפית הזאת), ולפעמים לנסות ישר 'להילחם' בזה רק מעצים ומנכיח את זה יותר (להבדיל, אבל כמו 'אל תחשוב על פילים ורודים').

זה בסדר שכואב ושיש קצת אגו לפעמים (אני לא יושבת לך בלב, אבל לי באופן אישי זה לא נשמע כמו אגו..), ונראה לי שיש לדמעות האלו ערך גדול (גם בפן הנפשי, וגם בעיני ה').

בעייני, אחרי שעושים את זה- קל יותר לשחרר. 

ומכאן- לנסות לנתב את הדברים ולהשליט קצת את המוח על הסיטואציה (לא ארחיב מדיי כי אני בטוחה שהדברים ידועים לך):

*מה ששלך יגיע. בלי קשר למה שהגיע או לא הגיע כבר לאנשים אחרים (הרי אף אחד לא מתחתן 'על חשבוני')

*רבש"ע מעביר כל אחד את התהליך והדרך שמדויקים לו, ובעז"ה הדרך שלך תצמיח בסופה משהו טוב שיהיה אתה ואשתך.

*ב"ה שהוא מציע (פשוט יושב לי בראש שלפעמים יש את אלה שמתחתנים וקצת שוכחים שעכשיו היכולת שלהם להציע לחברים דווקא גדלה..)

*יש למקום הרבה שליחים. לפעמים גם כאלו שלא נראים לנו ממבט ראשון. יכול להיות ששווה למרות הקושי שבדבר לנסות בכ"ז לשמוע את ההצעה.

נכון, זה קשה ומבאס, זה בסדר, זה טבעי, תכיל את זה וקח את זה לתפילה ממקום גבוה יותר.
"אלולי הקנאה אין העולם מתקיים, לפי שאין אדם נוטע כרם ואין אדם נושא אשה ואין אדם בונה בית (שוחר טוב לז,א). כי כל אלו העניינים באים מחמת שאדם מקנא בחברו." (מתוך אורחות צדיקים)

כן, זה צובט, אבל יש גם פן חיובי שיכול לקדם אותך בתוך כל זה וזה חלק מהמסלול, תעלה את זה לה' ודע  שאין אדם נוגע במוכן לחברו, זמנך יגיע ממש בקרוב ובע"ה תבשר אותנו בשורות טובות..! 

תחנונים לד', במקום למקום של צער ולחץ. זה משדרג את הבקשות ומשחרר את הכאב. 

וידוי אישי,

כשחברה מאוד טובה התארסה בתקופה מורכבת שלי, והתקשרה להודיע (לא ידעתי שהיא יוצאת או מש כזה) ניתקנו את השיחה כי בכיתי. (וסורי, לא מאושר צרוף)

אני זוכרת את הכל מעורבב, שמחה, עצב, עצב, כאב, ואי אמון (לא הגיוני שאני בוכה כי טוב לה. לאלא.לא.)

אבל לומדים להפריד.

עזר לי מאוד לומר לעצמי שיש בי שני חלקים: האחד שמח, מאושר, עולץ. כי החברה הטובה שלי מצאה את שלה, והיא מקימה בית. 

והחלק השני הוא חלק אחר שכואב, שנצבט כל פעם שהיא מדברת עליו/ איתו, שהיא חיה את החלומות שלי. והוא לא כואב בגללה. הוא כואב כי חסר לי. והיא? רק מזכירה. (נוירוני מראה פעילים, זה הכל;)

ובכל פעם להגדיר מחדש מהו החלק שפעיל עכשיו.

ההפרדה הזו עוזרת למקד. באמת.

לעשות את ההפרדה הזו בין החיים שלי, התהליכים שאני עוברת, מסלול החיים המדויק לי. לבין החיים שלה.

(היכולת הזו היא בונוס אדיר לחלקים נוספים בחיים)

זו עבודה קשה, באמת.

והיא רודפת אותנו לאורך זמן. 

(לא, זה לא נעלם במזל טוב ראשון באירוסין)

אבל היא יכולת נרכשת.

(אפשר הפיאנד? אז היום, כשהנפש הכי קרובה אלי מאורסת, תמזלטו. כןכן.

אני מאושרת, מאושרת ממש)

ואיך הפכה תגובה פשוטה לספר זיכרונות ונוסטלגיה?!

הרבה הצלחה,

שמחה,

וזיווג הגון.

התחיל איזה קשר והבחורה נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה

אחרי חודש פתאום שלחה הודעה משום מקום. הגבתי לה ביובש שתבין שלא מעוניין. 

אזי צריך להודות לה' יתברך ששמר את נפשך.

היה כנראה צריך את הבירור בשביל שני הצדדים, אך ברוב חסדיו ה' חסך לך את כל הפגישות והסבל מהבחור.

ואני לא אומר את זה רק מהצד של הכל לטובה וכו', אלא פה באמת רואים את ההצלה עצמה ישר.

לדעתי החלק שקשה זה שבסיטואציה כזו אפשר לומר לעצמך למה אני שוב פעם בסרט של להתבאס מקשר שהיה רלוונטי והתברר שלא…

עצוב וכואב לשמוע

קצת מניסיון, יש אנשים שהעבודה הרוחנית שלהם זה להסתנכרן עם העולם וללמוד להתהלך בו. ואם זה מנחם, אחרי העבודה הזאת אתה מרגיש אחרת, טוב יותר ורגוע ושליו, ושלם עם עצמך.

שתרגיש טוב במהרה בעז"ה, ותמצא את מקומך ואת רעייתך

עוד לא הגיע זמנך להיעלם.

הלב שבע אכזבות אבל יום אחד יהיה טוב יותר ותמצא את מקומך.

הסימן הכי טוב בעיניי לטוב ולכנות - הוא אנחנו עצמנו.

האם אתה מרגיש טוב ואהבה כלפי אחרים?

אם כן, בוודאי שיש עוד כמוך שאינם רק נצלנים.

כל אחד מאיתנו מסתובב בעולם הזה עם שריטות וקשיחם משל עצמו, החיים מורכבים ללא ספק.

אבל יש ויהיו רגעי אור.

אנחנו נוטים להבליט את החושך כי הטוב הוא המובן מאליו, כי אנחנו בנויים להתגונן מהרע.

אבל מה שזה אומר בתכלס, גם אם לא תמיד מרגישים ככה, שהטוב הוא הרוב. מקיף אותנו בלי שנרגיש.

מותר ליפול לתהומות, זה בסדר להרגיש, אבל לזכור שיש אור בקצה, שהנפילה הזו לא תהיה לנצח.

אחלה כתיבה

הצורך לשים גבולות הוא צרך הכרחי.

לאחרונה באמת עלתה התובה שזה גם נותן קרקע פוריה לדברים שיצמחו ויפרחו.

יש שני צדדים יראה ואהבה.

היראה שמתבטאת בשימת גבולות והיא נותנת בסיס יציב. 

על גבי הבסיס היציב אפשר לפתח ולהצמיח כל פעם את האהבה.

אז בהחלט - די! שמים גבולות! מתוך כך בעזרת ה' הרבה שפע ברכה והצלחה!!

אז מוזמנים לפנות ואני אנסה לעזור

יש להם גם קהילה פיזית?

כמה שדכנים ומיזמים.

כדאי להסתכל לדעתי גם על האתר SAYS.

בהצלחה

זה באמת מקום לרחף בו.

מה שבטוח.

ושאף אחד לא שם לב אלייך, ולכן את חותכת מעוד אחד ועוד אחד למרות שהייתם יכולים להיות מאוד מתאימים.

תאמיני לי תלמדי הרבה יותר על הבחור אם תחליטי להגיד שקר לך ולבחון את התגובה שלו, מאשר להחליט לבחון אם הוא שם לב שקר לך בכלל מלחתכילה.

בכלל הגישה הזאת היא פוטינציאל להיות כדור שלג מתגלגל לחיי זוגיות מתסכלים.

הוא נדרש לעבוד על עצמו לשים לב יותר לדברים שמפריעים לה בדיוק באותה מידה שהיא נדרשת לעבוד על עצמה להרחיב את תחומי הביטוי וההבעה שלה מולו.

אבל אם היא לא יודעת לומר שקר לה זה גם בעיה.

ולגבי עצם המקרה, אולי גם לה היה מעניין ממש שהיא לא שמה לב לקור.

אני צוחקת כי עכשיו שעה אני אומרת לחברה די קר לי בואי לאוטוו כבר

פתאום דוכן של תכשיטים סייל כל הדוכן

מה לא ניקח????

והיא כולה עלק קר לך

הורידה לי את החשק לא לקחתי .

סתם פשוט היה יש ים אנשים

קיצר יש משהו שמעניין לך פחות קר

אבל בדייטים לי ספציפית קפוא

ואני חופרת לבחור שקר לי!

הוא לא יכול לפספס את זה

שהתסכול הכי גדול שלי בדייט היה שנכנסו למסעדה ואז גילנו שאנחנו בטעות בחלק החיצוני שלה אומנם מקורה אבל חיצוני היה שם קור בלתי נסבל.

שזה קטע זה יחסי  כי עם גברים קפוא לי רצח

ועם חברות שלי חם לי כל הזמן המזגן על חום דולק 

זו לא בושה לומר לבחור שקר לך ותשמחי לעבור.

בסוף המטרה שלו שיהיה לך הכי נוח בעולם כדי שתוכלי להביא את כל כולך לפגישה( וגם להיפך כמובן).

אני אישית הייתי שמח אם מישהו תאמר לי מה יגרום לה להרגיש טוב יותר. 

יש כאלו שמתפדחות לומר וסתם סובלות. 

והיא עדיין התפדחה להגיד

אני מקווה שבהמשך היא תגיד שקר לה

זה נושא מספיק חשוב כדי שלפחות תהיה לכם ראיה משותפת לגבי איך נכון להשקיע.

המצב שבו צד אחד משקיע כראות עיניו בכל מיני השקעות וצד שני כלל לא מעורב זה המצב הנפוץ אבל הוא מאוד לא בריא בעיקר בעיתות משבר שבו צד אחד יקבל תרעומת על ההשקעות הגרועות שלו.

וגם איך בן אדם משקיע אומר הרבה מאוד על הנפש של בן האדם ועל איך הוא רואה את העתיד שלו ושל משפחתו.

אם מישהו אחד אחראי על שטיפת כלים, זריקת זבל או ספונג'ה זה לא נורא כל כך אם הפרטנר לא יהיה לו מושג בנושא.

אבל בנושאים כמו ניהול ההון המשפחתי וחינוך הילדים זה מאוד קריטי ששני ההורים יהיו אחראים ביחד.

וזאת כי שני בני הזוג מוציאים ומכניסים (בדרך כלל) ואם לשניהם יש מטרה לחסוך להון עצמי לבית או לחתונות ובר מצוות לצורך העניין לא הגיוני שאחד מבני הזוג על דעת עצמו יחליט להוציא יום אחד הכל על ביטקוין כי הוא ראה טיקטוק ששכנע אותו זה הדבר הנכון.

השקיעו שם בכל מיני שטויות כל מיני אנשים שעבדו בגזברות. חלק קטן הצליח והתעשר (ואז הקיבוץ לא התלונן...) וחלק גדול פשטו את הרגל.

רואים עין בעין ביחס להוצאות וחסכונות, גם אם אחד הצדדים לא מתעסק באופן ההשקעה?

מה דעתך על זה?

בשאלות הגדולות של החיים, עם מי להתחתן, כמה ילדים להביא, איפה לגור, איך לחנך את הילדים, במה לעסוק, צריכה להיות החלטה משותפת או לפחות מעורבות אחראית לדרך, גם בבניית ההון המשפחתי זו החלטה מספיק קריטית בחיים כדי לפנות לזה זמן איכות לדבר על העתיד הפיננסי שלכם.

תוכל להשוות את זה לזוג שצד אחד מעורב בחינוך ילדים עד לשד עצמותיו והצד השני לא יודע איפה הילדים לומדים, לא מה הם לומדים, לא איזה כיתה, לא אם מישהו מציק להם בהית הספר, הוא בקושי יודע כמה ילדים יש לו ואם בכלל ומה השמות שלהם, מתי בר מצווה, לא מעניין אותו כלום בחינוך ילדים.

אז בפיננסים זה המצב הנפוץ.

אבל זו התבוננות חיצונית  צריך לשבור את הסטיגמות

גם בהתחלה זה עלה לי, אבל אולי זה רק עניין של ניסוח.

אם מדברים על שורש העניין אפשר למצוא בדילמה הזו עקרון שהוא אמיתי ולא חיצוני.

למה שיהיה הבדל אם לשניהם המסקנה השווה היא- "אני מיואש/ת וכבר בקושי מנסה" ?

הוא מגדיר את עצמו כנורמלי חוץ מהעובדה שהוא לא מצליח במערכות יחסים, לכן הוא יכול לבודד את חוסר ההצלחה בתחום הזוגי ולהבין שזה לא צובע את כל האישיות שלו. ככה הבטחון העצמי עולה וכך גם המסוגלות שלו לפתור את הבעיה עולה.

בסוג השני יש בעיה בהגדרת הזהות האישית והערך העצמי. הטיפול הוא בהכרח שורשי. 

לבין כמה שהוא באמת