אני קראתי בנשימה עצורה...
מעבירה לכאן - אולי יחזק עוד בנות.
Nitzan Benjamin
"אלוהים מציב אתגרים רק בפני מי שיכול לעמוד בהם".. כך אמרה לי הבחורה הדתייה ששכבה לידי כשהתאשפזתי באיכילוב בדיוק לפני שנה בחודש החמישי להריון עם תאומות, אחרי בדיקה שגרתית שגילתה שצוואר הרחם מחוק. עוד לא היה לי מושג עד כמה האתגר הזה מסוכן, שברירי וגורלי. ככל שהתחלתי להבין הבטחתי לעצמי שאם אנצח את זה והכל יהיה בסדר בסוף אשתף את הסיפור שלי כדי לתת לנשים במצבים דומים סיפור חיובי להאיחז בו, כפי שאני השתוקקתי למצוא.
אני מגדירה את עצמי אדם ריאלי, מאמינה במדע ולא בניסים. מאמינה גם ברופאים שהסבירו לי שכל האינדיקציות מצביעות על כך שתתפתח לידה בשעות או בימים הקרובים. המשמעות היא שלא בטוח שהבנות ישרדו, וגם אם כן עלולות להישאר עם פגיעות מוחיות ונכויות קשות. הם לא יכלו להגיד מפורשות שהם ממליצים על הפלה, אבל ניסו מתוקף תפקידם להעביר את המסר בכל דרך אפשרית, שאנחנו זוג צעיר שנכנס בקלות להריון ואולי לא כדאי לנו להיכנס להרפתקה מהסוג הזה, שבסיכויים לא מבוטלים תטלטל את חיינו. בניסיון למצוא שביב של תקווה שאלתי את אחד הפרופסורים האם יש סיכוי שההריון יימשך עד שלב מספיק מתקדם ויהיו לי בנות בריאות? תגובתו חרוטה בראשי: "יש ניסים.... תשקלי ברצינות אם את רוצה לתלות את הגורל שלכם בנס." באותם רגעים 4 חודשים של התרגשות וציפייה התחלפו בכאב גדול שאני לא יכולה לתאר. התחלנו להשלים עם העובדה שהבנות שלנו לא תזכנה להיוולד, והסבירו לנו על תהליך הלידה השקטה. אחרי 24 השעות הקשות בחיי, כשחיכינו לועדת הפסקת הריון, מבין הקולות הפסימיים בביקור הרופאים עלה גם משהו מופרך להיאחז בו - טבעת סיליקון שעשויה לשמש כעמוד תומך לצוואר הרחם. זה מעולם לא הוכח בספרות, ורק באסף הרופא מוכרים את זה (בחנות לאורתופדיה)... בתל השומר הפסיקו להשתמש בטבעת כי ב50% מהמקרים פעולת ההתקנה גרמה לירידת מים, אבל באיכילוב היה נסיון יחסית מוצלח עם 7 נשים שסחבו עד שבוע 28 ומעלה. בסך הכל 7, שלא ברור אם ההצלחה היתה בזכות או למרות הטבעת. מבטיח - זה לא היה נשמע... הסיכויים בכל זאת לרעתנו... הסיכון לירידת מים וחיסול הסיפור קיים... אבל משהו לא מוסבר גרם לרועי לקום על רגליו ולנסוע לאסף הרופא לקנות את הטבעת. הוא ביקש שקודם כל היא תהיה בידינו, ואחכ נחליט מה הלאה...
מאותה נקודה באופן לא רציונלי ויתרנו על הועדה ולא הבטנו יותר לאחור. הרכבת נסעה ואני התחלתי להחזיק חזק. ספרנו את הדקות בלי שמץ של מושג איך תעבור הדקה הבאה... חוסר ודאות מוחלט לגבי גורל הבנות וההשלכות של זה על חיינו. עברו כמה ימים והתחילו הצירים.. ואז הפתיחה.. ושק מי השפיר התחיל לבלוט לתעלה. אני הייתי בשכיבה מוחלטת מלבד שירותים ומקלחת, והיה לי חוק - כל פעם שפגשתי את עצמי במראה אמרתי בקול רם: היום את לא יולדת. וחזרתי על זה מספר פעמים. אוטוסגסטיה זה כל מה שנשאר לי בשלב הזה. וכמה כוח יש למחשבה... גם כשהצירים גברו והפכו צפופים, הפתיחה גדלה ל3 וחצי ס''מ והגעתי לחדר הלידה - באורח פלא דברים נרגעו וחזרתי למחלקה.. 4 פעמים הייתי בחדר לידה למשך 24 שעות, עם כל ה"תענוג" שכרוך בזה. בשבועות כל כך צעירים כשהסכנה והפחד אפפו את החדר. והימים חלפו, בקושי רב אבל הם חלפו, וזה כל מה שעניין אותי. לא הכאבים, לא כמות הכדורים והזריקות, לא האסלה המטונפת של בית החולים, לא הצרחות של נשים שנכנסות ללידה, לא האוכל שדחפתי בכוח בשבילן.. רק שהזמן יחלוף, בכל תנאי. הייתי מאוד מפוקסת במטרה. כאילו שחיים שלמים של אופי תחרותי התנקזו לנקודה הזו, התחרות של חיי מול הטבע.
כששומעים "שמירת הריון" מדמיינים אשה ששוכבת על הספה ורואה טלויזיה עד שמגיע מועד הלידה. הרגשתי בהתחלה שאנשים לא מבינים, הציעו לי משחקים וסדרות וספרים, כשהכי הרבה שיכולתי לעשות זה לקרוא על פגות בכל שלב רלוונטי, להכין את עצמי. הדאגה והכאבים לא איפשרו לי להתרווח ולנקות את הראש. עם הזמן נדהמתי לגלות כמה אנשים חווים איתי את האתגר הזה... סופרים איתי את הימים, מתפללים, מחזקים בכל דרך אפשרית. וכששקעתי, הרימו אותי. רועי עבר לגור בבית החולים וההורים שלי שמו את החיים על הולד והגיעו יום יום, אפילו ביום כיפור על אופניים מרעננה. כוח מנטאלי זקוק להזנה מהסביבה, אי אפשר לעשות את זה לבד.
בזכות זה החזקתי מעמד, כמעט 3 חודשים.
בשבוע 33+5, ביום ששחררתי מנטאלית כשכבר לא יכולתי לשאת את כאבי הצירים והרגשתי שהגעתי ל"חוף מבטחים", עם פתיחה 3.5 למעלה מחודש, ירדו לי המים וילדתי את שתי הקטנטנות שלי בלידה רגילה. רוב הנשים מגיעות לחוצות לחדר הלידה, אנחנו הגענו מחוייכים, מוכנים, מכירים כבר את כל הנהלים והצוות, כשהפרופורציות כבר סילקו את החשש מהלידה עצמה...
כעבור 22 יום בפגייה, 102 יום בבית החולים, חזרנו הביתה בידיים מלאות. הרבה שואלים אותי איך אני מתמודדת עם שתיים בבית.. כן, זה קשה מאוד... אבל אני נזכרת בימים שרק ייחלתי לקושי מהסוג הזה, והכל מתגמד. אני לנצח אהיה אסירת תודה וארגיש ברת מזל על הנס הזה... יש כל כך הרבה מקומות בדרך (היריעה קצרה מלהכיל) שבהם הגורל היה יכול לשנות כיוון. ולכן כשביקרו אותי העובדות הסוציאליות אחרי הלידה יכולתי להגיד בלב שלם שהתקופה הקשה הזו לא הותירה בי אף צלקת, רק תחושת ניצחון.
אני מאוד רוצה לחזק נשים שנמצאות במצב דומה, ומקווה שהפוסט הזה יוביל אותי למי שזקוקה.
תחשבו חיובי
מעבירה לכאן - אולי יחזק עוד בנות.
Nitzan Benjamin
"אלוהים מציב אתגרים רק בפני מי שיכול לעמוד בהם".. כך אמרה לי הבחורה הדתייה ששכבה לידי כשהתאשפזתי באיכילוב בדיוק לפני שנה בחודש החמישי להריון עם תאומות, אחרי בדיקה שגרתית שגילתה שצוואר הרחם מחוק. עוד לא היה לי מושג עד כמה האתגר הזה מסוכן, שברירי וגורלי. ככל שהתחלתי להבין הבטחתי לעצמי שאם אנצח את זה והכל יהיה בסדר בסוף אשתף את הסיפור שלי כדי לתת לנשים במצבים דומים סיפור חיובי להאיחז בו, כפי שאני השתוקקתי למצוא.
אני מגדירה את עצמי אדם ריאלי, מאמינה במדע ולא בניסים. מאמינה גם ברופאים שהסבירו לי שכל האינדיקציות מצביעות על כך שתתפתח לידה בשעות או בימים הקרובים. המשמעות היא שלא בטוח שהבנות ישרדו, וגם אם כן עלולות להישאר עם פגיעות מוחיות ונכויות קשות. הם לא יכלו להגיד מפורשות שהם ממליצים על הפלה, אבל ניסו מתוקף תפקידם להעביר את המסר בכל דרך אפשרית, שאנחנו זוג צעיר שנכנס בקלות להריון ואולי לא כדאי לנו להיכנס להרפתקה מהסוג הזה, שבסיכויים לא מבוטלים תטלטל את חיינו. בניסיון למצוא שביב של תקווה שאלתי את אחד הפרופסורים האם יש סיכוי שההריון יימשך עד שלב מספיק מתקדם ויהיו לי בנות בריאות? תגובתו חרוטה בראשי: "יש ניסים.... תשקלי ברצינות אם את רוצה לתלות את הגורל שלכם בנס." באותם רגעים 4 חודשים של התרגשות וציפייה התחלפו בכאב גדול שאני לא יכולה לתאר. התחלנו להשלים עם העובדה שהבנות שלנו לא תזכנה להיוולד, והסבירו לנו על תהליך הלידה השקטה. אחרי 24 השעות הקשות בחיי, כשחיכינו לועדת הפסקת הריון, מבין הקולות הפסימיים בביקור הרופאים עלה גם משהו מופרך להיאחז בו - טבעת סיליקון שעשויה לשמש כעמוד תומך לצוואר הרחם. זה מעולם לא הוכח בספרות, ורק באסף הרופא מוכרים את זה (בחנות לאורתופדיה)... בתל השומר הפסיקו להשתמש בטבעת כי ב50% מהמקרים פעולת ההתקנה גרמה לירידת מים, אבל באיכילוב היה נסיון יחסית מוצלח עם 7 נשים שסחבו עד שבוע 28 ומעלה. בסך הכל 7, שלא ברור אם ההצלחה היתה בזכות או למרות הטבעת. מבטיח - זה לא היה נשמע... הסיכויים בכל זאת לרעתנו... הסיכון לירידת מים וחיסול הסיפור קיים... אבל משהו לא מוסבר גרם לרועי לקום על רגליו ולנסוע לאסף הרופא לקנות את הטבעת. הוא ביקש שקודם כל היא תהיה בידינו, ואחכ נחליט מה הלאה...
מאותה נקודה באופן לא רציונלי ויתרנו על הועדה ולא הבטנו יותר לאחור. הרכבת נסעה ואני התחלתי להחזיק חזק. ספרנו את הדקות בלי שמץ של מושג איך תעבור הדקה הבאה... חוסר ודאות מוחלט לגבי גורל הבנות וההשלכות של זה על חיינו. עברו כמה ימים והתחילו הצירים.. ואז הפתיחה.. ושק מי השפיר התחיל לבלוט לתעלה. אני הייתי בשכיבה מוחלטת מלבד שירותים ומקלחת, והיה לי חוק - כל פעם שפגשתי את עצמי במראה אמרתי בקול רם: היום את לא יולדת. וחזרתי על זה מספר פעמים. אוטוסגסטיה זה כל מה שנשאר לי בשלב הזה. וכמה כוח יש למחשבה... גם כשהצירים גברו והפכו צפופים, הפתיחה גדלה ל3 וחצי ס''מ והגעתי לחדר הלידה - באורח פלא דברים נרגעו וחזרתי למחלקה.. 4 פעמים הייתי בחדר לידה למשך 24 שעות, עם כל ה"תענוג" שכרוך בזה. בשבועות כל כך צעירים כשהסכנה והפחד אפפו את החדר. והימים חלפו, בקושי רב אבל הם חלפו, וזה כל מה שעניין אותי. לא הכאבים, לא כמות הכדורים והזריקות, לא האסלה המטונפת של בית החולים, לא הצרחות של נשים שנכנסות ללידה, לא האוכל שדחפתי בכוח בשבילן.. רק שהזמן יחלוף, בכל תנאי. הייתי מאוד מפוקסת במטרה. כאילו שחיים שלמים של אופי תחרותי התנקזו לנקודה הזו, התחרות של חיי מול הטבע.
כששומעים "שמירת הריון" מדמיינים אשה ששוכבת על הספה ורואה טלויזיה עד שמגיע מועד הלידה. הרגשתי בהתחלה שאנשים לא מבינים, הציעו לי משחקים וסדרות וספרים, כשהכי הרבה שיכולתי לעשות זה לקרוא על פגות בכל שלב רלוונטי, להכין את עצמי. הדאגה והכאבים לא איפשרו לי להתרווח ולנקות את הראש. עם הזמן נדהמתי לגלות כמה אנשים חווים איתי את האתגר הזה... סופרים איתי את הימים, מתפללים, מחזקים בכל דרך אפשרית. וכששקעתי, הרימו אותי. רועי עבר לגור בבית החולים וההורים שלי שמו את החיים על הולד והגיעו יום יום, אפילו ביום כיפור על אופניים מרעננה. כוח מנטאלי זקוק להזנה מהסביבה, אי אפשר לעשות את זה לבד.
בזכות זה החזקתי מעמד, כמעט 3 חודשים.
בשבוע 33+5, ביום ששחררתי מנטאלית כשכבר לא יכולתי לשאת את כאבי הצירים והרגשתי שהגעתי ל"חוף מבטחים", עם פתיחה 3.5 למעלה מחודש, ירדו לי המים וילדתי את שתי הקטנטנות שלי בלידה רגילה. רוב הנשים מגיעות לחוצות לחדר הלידה, אנחנו הגענו מחוייכים, מוכנים, מכירים כבר את כל הנהלים והצוות, כשהפרופורציות כבר סילקו את החשש מהלידה עצמה...
כעבור 22 יום בפגייה, 102 יום בבית החולים, חזרנו הביתה בידיים מלאות. הרבה שואלים אותי איך אני מתמודדת עם שתיים בבית.. כן, זה קשה מאוד... אבל אני נזכרת בימים שרק ייחלתי לקושי מהסוג הזה, והכל מתגמד. אני לנצח אהיה אסירת תודה וארגיש ברת מזל על הנס הזה... יש כל כך הרבה מקומות בדרך (היריעה קצרה מלהכיל) שבהם הגורל היה יכול לשנות כיוון. ולכן כשביקרו אותי העובדות הסוציאליות אחרי הלידה יכולתי להגיד בלב שלם שהתקופה הקשה הזו לא הותירה בי אף צלקת, רק תחושת ניצחון.
אני מאוד רוצה לחזק נשים שנמצאות במצב דומה, ומקווה שהפוסט הזה יוביל אותי למי שזקוקה.
תחשבו חיובי
