דוד,
מה זו בעצם אהבה? שאלה אותו אסתר,
דוד חשב קצת,
לא בגלל שלא ידע את התשובה בין רגע.
אלא פשוט בגלל ש, שאהבה, זה רגש, ו יותר מהמילים הפשוטות,
שניתנות להבעה בשפתיים, בדרך כלל לוחשות,
אהבה, מרגישים. ו דוד, מרגיש, ו לקחת ולהעביר לאותיות, למילים, למוצאות, למשפטים, 
בשביל זה, צריך לחשוב.
או, יותר מלחשוב, צריך לשתוק. כי, כששותקים, לפתע לרעוד מחלים, ו האהבה, מפעפעת. מן תחושה כזאת, ש מתחילה בלב, עולה למעלה, עוברת בגרון, המוח מסוחרר, ו אז יוצאת, ו , נמצאת שם, בחלל הריק, וש למעשה אמור להיות די מסריח, ובפועל גם רועש,
כ שהם יושבים על הרצפה, ו מדברים,
אבל הם לא ממש שם, ולא כי הם לא מחוברים למציאות בדרך כלל (והם לא), הם בדביקות, באהבת ד', ו באהבת הרע,
ברצונות משותפים, באושר, ש כמוהו יש רק בבית המדרש, ו המחשבה שמתגנבת לפתע ש להיות יחד, ב בית המדרש,
אבל הרי זה ככל הנראה, לא יקרה, (כי טכנית), אבל (מאושר דוד) יחדיו יהיו, בבית המקדש, גם הפרטי, (של שניהם), וגם הכללי, (כמו הגמרא הזאת של אתם קרוים אדם מול כל אדם שאין לו אשה),
ועכשיו?
עכשיו בונים, ו הכל תלוי בהכנה,
ו מזכירה לו אסתר בעדינות ש, זא, היא לא עשתה כלום, אבל פשוט, בכל המחשבות האלה, הם, הסתכלו אחד לשני בעיניים {כמה עומק היה שם, בעיניים של אסתר}{העיניים חלונות הנשמה, ו שם, ראו נשמה שכמותה, אין}, ו ידעו ש, הם חושבים על דברים דומים, שואפים לעתיד ולעכשיו, מנסים להיות יחד כמה שניתן, עד הפעם הבאה, כמו גם, מרוקנים את המחשבות ולא חושבים על כלום, {רק על השני\ה} אבל, דוד פצה את פיו לנסות לדבר,
ו צחוק עדין מילא את פיו, הוא לא הצליח, זאת אומרת, איך אפשר לומר דברים כאלה מפורשות, 
אבל אבל, הוא ממש רצה, פשוט כי, להיות שם עם אסתר ולשתוק, זה נפלא, פשוט נפלא, אבל, אממ, הוא רצה לדבר איתה,
ו נזכר שתורו לדבר שוב, ו הוא אמור לדבר על מה ששאלה, ו
הוא ידע ש למה שיאמר יש השלכות אדירות, פשוט כי, אחרי מילים, נמשכות רגשות ש מתעצמות, ו להקים בית, זה,
אבל, אממ, זה הזמן? שאל את עצמו תמה, 
מה כבר הספקתי בחיים? אפילו לגמור את ש"ס המשנה עוד לא הספקתי, ונזכר, בפעם ההיא, שחזר ו ראה את אסתר יושבת שם עם המשנה, בכזאת דביקות, ו שמחה, ו, ו הוא לא רצה להפסיק אותה, הוא רצה פשוט להמשיך לראות אותה לומדת, הוא ידע שזה ייתן לו כוחות, אבל יחד עם זאת ידע ש, זה לא מה שהיא תרצה, רק עוד רגע, ו קרא בשמה, (רטט עבר בו)(כל פעם, אבל איתה זה אחרת),
הוא ראה שהמשנה משומשת היטב, ושמח, ממש שמח., ש יזכה, ואז, היה ברור לו כבר לאן העניינים מתקדמים, אבל הוא לא העלה בדעתו ש, כל כך מהר, וככה, ואז הוא בקושי ידע אל מול האמת במעלותי'ה של פגושתו, של, רעייתו לעתיד, 
ועכשיו הוא יכול ל לזכות, ב, בה, ביחד, לעד, ו הפחד הזה, שכל כך משמח, ש לילדים שלו תהיה אמא כל כך צדיקה,
ו אממ, כן, הוא לא יכול היה שלא להזיל דמעות, מ, הדבר הזה,
הוא אהב את אסתר, אהב אותה בכל מאודו, הוא אף פעם לא אהב ככה מישהי, ואפילו לא מישהו, ו הוא ידע, שאיתה החיים שלו יהיו אחרת,
הוא הוציא את התמונות של הרבנים מהארנק, הוא הסתכל בעיקר על הרב x, הוא היה צריך את החיזוק הזה, הוא ידע כבר כמה זו אמירה משמעותית וענקית, למרות שהרב בכלל לא ידע,
הוא פתח את הפה, שוב, ושוב צחוק מילא את פיו, לאחר מספר פעמים, מבלי להסיר את העיניית מאסתר, ומבלי שהסיא מירה ממנו, (הוא אהב את המנהג שלהם של להסתכל בעיניים)(כל הזמן, למרות שקשה,){הוא נזכר כשהציע בפעם הראשונה שנפגשו ש שישבו אחד מול השני}{ורעד}{הזמן לא עבר, ועבר מהר,}{וכבר ל?}{רעד}
ו הצליח לפצות את פיו, הוא הוציא קול חלוש, ואז שוב, וכבר ממש דיבר,
ו אמר, {מסתכל לה בעיניים}
אסתר, אממ, ..
ואני רוצה ל, .., ממש,
{רעד}

אני תוהה מה זה הרגש הזה.

יצור חי וחלקלק. מזדחל בתוכי מהגרון אל הבטן, מחליק באיטיות הלוך ושוב.

פחד. אולי פחד.

אני מפחד שאני כלום בשבילך. מגדלים פורחים באויר. שערה קטנה. אין בינינו כלום.

שמחר תשכחי אותי. חבר מצחיק. לא כלום. מפחד להציע לך כתף. את אפילו לא צריכה. או לא רוצה.

מפחד שאת כלום בשבילי. שמחר אני אשכח אותך. שמשהו ימחק אותך.

אובדן. זה מרגיש כמו אובדן.

זה איננו. את אינך. אני אינני.

יש בינינו אינסוף שחור. לא קיים דבר. אני מחייך אלייך. מגוחך.

יש לי חור. יש בי חלל. אין לי מה לעשות עכשיו.

טירוף. זה אוכל אותי, הטירוף.

אני בוער מבפנים. אין לאן לברוח.

את בכל מקום. בכל זמן. מחייכת אלי מהמראה. מהכיור.

משתוקק לקצת שקט, נשימה. איני יכוח חהירגע.

לא משתחרר. מועקה. אני רוצה לשבור.

אני רוצה לטרוף לצעוק.

משהו משוגע שירטיט. אותך.

כמוני.

ביי

אנ'לא בשל

אתה אומר

למה הכוונה?

אתה חיוור מאוד מאוד

ורק בהתחלה?

רוצה להיות סגול כהה

ולא פחות מזה

האם זה אפשרי חבר

אולי אתה טועה?

לפחד יש פנים רבות

עיתים נדמה כהר

אבל אם תסיט את מבטך

תראה  פתאום נהר....

ועל גדתו עומדת בת

משורש נשמתך

והיא רק היא חבר

תמתיק את בדידותך!

באתר יד שניה

במדור 

דירה להשכיר

מסיבות מובנות

העדפנו בנות

ומייד קיבלנו

נזיפה חמורה

ה     ד      ר     ה!

הממ....

יש חובות להחזיר

המצב לא  שפיר

אין ברירה,

בא נעשה רשימה.

ראשונה היתה לי

אחריה היה צליל

הוא תובל

היא יובל

היא דניאל

(עם הכלבה גבריאל)

שתי חן

שני חן

(לא ביחד)

היא ריף

הוא אגם

היא אזוב

הוא נרקיס

גם היא.

(הגדיל לעשות

בחור בשם דין

שביקש אם אפשר עוד קצת להמתין

עד שבן זוגו (בחור בשם קים)

יספיק להגיע מסין.....)

כשעברנו שנית

על כל הרשימה

נתקפנו בכאב ראש

איום ונורא,

לא הצלחנו פשוט

להבין,

מי הוא מה

עכשיו בדירה

זוג מקסים ממוסקבה;

הוא אברשה היא מאשה

לחתול קוראים סשה

החתולה היא נטאשה

וזו הבוחשת ב kasha

היא כמובן ...

סבתא באשה!

הם חזרו בתשובה

לפני פחות משנה

ומקפידים על מצוות בהידור.

וכדי לקיים זריזין מקדימין

הקימו סוכה באלול...

יציבה

חזקה

(היתה שם סופה!)

לא תימוט

לא תיפול

לעולם!

אֲרוֹן חַשְׁמַל, יָצוּק

בֵּטוֹן וְצִירֵי מַתֶּכֶת (שֶׁיָּדְעוּ חַיִּים שֶׁאֵין בָּהֶם חֲלוּדָה)

עֵשֶׂב עָלֶה בִּקְצוֹתָיו, פֶּרֶא

וְאוֹר מְרַצֵּד מִבַּעַד חַלּוֹן עָכוּר

מֵבִין אוֹתְךָ, שַׂחְתִּי לוֹ

גַּם הַחַשְׁמַל שֶׁלִּי

עוֹדֶנּוּ בָּאָרוֹן

חָתוּלוֹ הַשָּחוֹר־לָבָן
מִסְתַָּתֵר מִתַּחַת לִמכוֹנִית
יְלָלוֹת בְּנִיב בִּלְתִּי־מוּבַן
מַפְעִילוֹת אִינְסְטִינְקְט יָשָן

וְאַז שְרִיקָה
וְאַז בְּרֳקִים
שֶאֵינַם מַתְאִימִים‏ לַחֲתוּלִים.
לַחֲתוּלִים אֵין מַסְבִּירִים מַדּוּעַ רָבִים הַאֲנָשִים.

אף שחָתוּלוֹ הַשְּמַנְמַן
הֵחֵל מַסְכִּים לְלִטּוּפִים
בֵּין הַדְּחִיפוֹת בַּמַּדְרְגוֹת
נִרְאֶה שֶהַשְּכֵנִים
כְּבַר אֵינַם מַבִּיטִים בּוֹ.

יש גם רגעים טובים

זמנים שפתאום הכל משתחרר בחזה ואפשר לנשום. לנשום בשם האלים, לנשום סוף סוף!

אויר פסגות גם ברחוב.

והכל בהיר ונקי. ואתה רוצה משפחה. ואתה שמח.

ומאיר פנים. והכל פשוט יותר. הקשרים נפרמו. הלכלוך מתנקז.

ואתה תמה. וזה נראה מגוחך. איך לפני שעה קלה חרחרת ונפלת.

זה נראה כל כך רחוק. מה שהיה לפני דקות ספורות.

היאוש. האובדן הריקנות. השנאה.

הם אינם. אפשר מעולם לא היו.

ואז, הו, אתה מרגיש את הפחד המעקצץ.

ואמנם, הוא הוא רק צל קטם, עכשיו אתה שמח, הרי. אבל הוא קיים.

הידיעה הזאת, הקיימא.

שאתה על קצה צוק. ואמנם הראות נפלאה.

ומי יתן וימשיך. השכרון חושים הזה לנצח.

אבל יודע אתה. תנשום כמה שאתה יכול. כמה שריאותיך מסוגלות.

כי מי יודע. מתי תיפול.

אתה חי בין תהום לתהום.

שוחה מטינופת לשלולית. כך נגזר.

לעיתים אלוהים מרשה לך להירגע,  מושך את ראשך בכוח מעל הזוהמא, דוחף אויר נקי לריאותיך.

רק כדי לצנוח שוב פנימה.

הוא נפל לאחור

שערו התמזג עם חולות

ועיניו הפקוחות

מעולם לא היו כה כחולות

כששמים ירדו לקראתו

לשמו היה צליל של

מים חיים וצלילות ופכפוך ושמחה

כך בדיוק 

הוא היה.

נער חלום

איש של אמת

איכותי ויפה וענוו

לא מאמינה

לא ייתכן

שהוא מת.

לאחר 120

משתוקקת לפגוש

את אמי, את אבי ושלוש חברות, 

מגיעים בשמחה לקראתי

ואותך

בארי.