אחרי השיחה הזאת.
ועכשיו הכל הציף.
וזה חונק.
ואני חשבתי ששכחתי.
ותכף היא תשלח הודעה.
ו.
ועכשיו הכל הציף.
וזה חונק.
ואני חשבתי ששכחתי.
ותכף היא תשלח הודעה.
ו.
בהנהלת:
מכתב פתיחה
בשעה הזאתאנונימי (פותח)
אם הייתה שגרה נורמאלית הייתי צריכה ללכת עם כולן לחדר אוכל לארוחת ערב. מואזין ושקיעה. ושקט.
אוכלים בזריזות והולכים לרחבה של הטקסים. עם כל השמות של הנופלים מפה כתובים עליה. (וכל-כך הרבה שמות) יושבים בשתיקה על כיסאות כתר. לאט לאט אנשים נאספים ואין מקום יותר לשבת. שנה שעברה ישבנו שלושתינו. אני באמצע. עטופות בסוודרים ובצעיפים ובשתיקות. כל-כך הרבה אנשים מסביב. הרחבה מפוצצת. וכולם שותקים. מצונפים. מרכינים ראש. צפירה. אני מחזיקה את הכיסא מלפני שלא אפול. הטקס מתחיל ושלושתינו מחזיקות ידיים חזק. הן בוכות כשרינה עולה לדבר וזועקת את ליבה. וכשהשיר נשמע והמצגת עם כל תמונות הנופלים. אני מחבקת אותן הן מחבקות חזק בחזרה. אחרי זה בסוף הטקס הולכים לאולם הענק לזוכרים ושרים. וכל השירים של יום הזיכרון שהם השירים הכי חדים ופוצעים.
והשנה.
מה השנה
יש לי חדר
וחושך
ופלאפון פתוח בשידור חי
וריחוק.
[אין תחליף למגע אנושי. ללראות את הבנאדם עומד מולך. לראות את הדמעות. להרגיש. ולחבק. ולהביט בעיניים. להיות קרוב.]
אוכלים בזריזות והולכים לרחבה של הטקסים. עם כל השמות של הנופלים מפה כתובים עליה. (וכל-כך הרבה שמות) יושבים בשתיקה על כיסאות כתר. לאט לאט אנשים נאספים ואין מקום יותר לשבת. שנה שעברה ישבנו שלושתינו. אני באמצע. עטופות בסוודרים ובצעיפים ובשתיקות. כל-כך הרבה אנשים מסביב. הרחבה מפוצצת. וכולם שותקים. מצונפים. מרכינים ראש. צפירה. אני מחזיקה את הכיסא מלפני שלא אפול. הטקס מתחיל ושלושתינו מחזיקות ידיים חזק. הן בוכות כשרינה עולה לדבר וזועקת את ליבה. וכשהשיר נשמע והמצגת עם כל תמונות הנופלים. אני מחבקת אותן הן מחבקות חזק בחזרה. אחרי זה בסוף הטקס הולכים לאולם הענק לזוכרים ושרים. וכל השירים של יום הזיכרון שהם השירים הכי חדים ופוצעים.
והשנה.
מה השנה
יש לי חדר
וחושך
ופלאפון פתוח בשידור חי
וריחוק.
[אין תחליף למגע אנושי. ללראות את הבנאדם עומד מולך. לראות את הדמעות. להרגיש. ולחבק. ולהביט בעיניים. להיות קרוב.]
זה לא בסדר מצידי.אנונימי (פותח)
זה יום לאומי. זוכרים את כולם. זה לא יום פרטי. בשביל זה יש את היום של הפטירה.
כל שנה אני כמעט ועושה את הטעות ונשאבת רק אליה
ויש עוד כל-כך הרבה לזכור (ולמען השם כל-כך הרבה שאני מכירה)
אז טיפה שקעתי אבל הצלחתי להחזיר בזמן. אני זוכרת את כולם. את החיילים מהמלחמות, את מי שהגן על הארץ הזאת. את כל הקרבות וכל הפיגועים וכל חלל וחלל. לזה נועד יום הזיכרון.
תתנערי מזה.
היום, למען הארץ. קומי. לכי לשמוע עוד סיפורי חיים של נופלים, קומי ממנה ולכי ללמוד מעוד אנשים שנפלו, לכי לזכור את כולם. כי לזה היום נועד.
(ולמענך. כל יום את זוכרת אותה. מה הטעם ביום זיכרון אם תזכרי שוב רק אותה כמו כל יום רגיל) קומי.
כל שנה אני כמעט ועושה את הטעות ונשאבת רק אליה
ויש עוד כל-כך הרבה לזכור (ולמען השם כל-כך הרבה שאני מכירה)
אז טיפה שקעתי אבל הצלחתי להחזיר בזמן. אני זוכרת את כולם. את החיילים מהמלחמות, את מי שהגן על הארץ הזאת. את כל הקרבות וכל הפיגועים וכל חלל וחלל. לזה נועד יום הזיכרון.
תתנערי מזה.
היום, למען הארץ. קומי. לכי לשמוע עוד סיפורי חיים של נופלים, קומי ממנה ולכי ללמוד מעוד אנשים שנפלו, לכי לזכור את כולם. כי לזה היום נועד.
(ולמענך. כל יום את זוכרת אותה. מה הטעם ביום זיכרון אם תזכרי שוב רק אותה כמו כל יום רגיל) קומי.
..אנונימי (פותח)
לא,
אל תתני לו ללכת לחופשי.
אל תשלחי אותו.
כי את יודעת,
הרי את יודעת!
הוא לא יישוב אלייך.
אל
תשלחי אותו,
למענך, למענו.
לא שמעת.
ונתת לו ללכת לחופשי.
אמרת-
"לא אתעצב כי הוא הלך"
דפיקה בדלת
והודעה.
וצעקתך וזעקתך החותכת,
הנואשת.
הוא לא יחיה עוד כפי שחי
את תחזרי לימי החול
ותדעי שידעת, את ידעת
אהובך, לא יחזור אלייך.
אל תתני לו ללכת לחופשי.
אל תשלחי אותו.
כי את יודעת,
הרי את יודעת!
הוא לא יישוב אלייך.
אל
תשלחי אותו,
למענך, למענו.
לא שמעת.
ונתת לו ללכת לחופשי.
אמרת-
"לא אתעצב כי הוא הלך"
דפיקה בדלת
והודעה.
וצעקתך וזעקתך החותכת,
הנואשת.
הוא לא יחיה עוד כפי שחי
את תחזרי לימי החול
ותדעי שידעת, את ידעת
אהובך, לא יחזור אלייך.
..אנונימי (פותח)
עמדנו בשורה.
הבית כל-כך יפה. והינה החלון שממנו נכנס המחבל.
הגיעו עוד אנשים ועמדו. צפירה ארוכה שלא נגמרת.
אל מלא רחמים. פרק תהילים. קצת דיבורים. מחלקים פרח מהמועצה ומכתב.
אחותה מתקרבת אלי ואנחנו מדברות והיא לובשת את החולצה שלה וזה שורף. היא בגובה שלה. רציתי לחבק אותה חזק ולא היה אפשר אז רק שלחתי לה כח בעיניים ובמילים.
וישבנו שם שעתיים שלמות. לא שומרות בכלל על שתי מטר כי זה לא, פשוט לא.
ואחותה הקטנה רצתה שנשיר אז שרנו ואז היא הקריאה לנו שירים שהיא כתבה ואיך שהיא דומה לה. הפחד הכי גדול זה יום אחד כשהיא תגיע לגיל שלה ותראה בדיוק כמוה ואז לראות אותה פתאום באמצע הרחוב.
הביחד היה מחזק.
איך קמים מכאן עכשיו.
הבית כל-כך יפה. והינה החלון שממנו נכנס המחבל.
הגיעו עוד אנשים ועמדו. צפירה ארוכה שלא נגמרת.
אל מלא רחמים. פרק תהילים. קצת דיבורים. מחלקים פרח מהמועצה ומכתב.
אחותה מתקרבת אלי ואנחנו מדברות והיא לובשת את החולצה שלה וזה שורף. היא בגובה שלה. רציתי לחבק אותה חזק ולא היה אפשר אז רק שלחתי לה כח בעיניים ובמילים.
וישבנו שם שעתיים שלמות. לא שומרות בכלל על שתי מטר כי זה לא, פשוט לא.
ואחותה הקטנה רצתה שנשיר אז שרנו ואז היא הקריאה לנו שירים שהיא כתבה ואיך שהיא דומה לה. הפחד הכי גדול זה יום אחד כשהיא תגיע לגיל שלה ותראה בדיוק כמוה ואז לראות אותה פתאום באמצע הרחוב.
הביחד היה מחזק.
איך קמים מכאן עכשיו.
ועוד פורום.מקפיצים נטושים
שמשמש לפריקות
שימש לפריקות
וכיום
מחכה לאכלוס,
קורא/ת יקר/ה -
בכבוד!
אני מעדיפה לכתוב בעט כשאני פורקת רגשותעשב לימון
אבל תודה על ההצעה בכל אופן!
משום מה הרבה מעדיפים פורומים גלוייםמקפיצים נטושים
מודה שלא הבנתי את ההעדפה.
אולי רצון שמישהו ישמעעשב לימון
בקשת עזרה בצורה עקיפה
😁טויוטהאחרונה
יש לי חלום:
[]אנונימי (פותח)
תמונות מפעם גורמות לי לדייק מה הרגשתי
מה איבדתי
מה היה לי
מה כאב לי, מה העלה בי אושר
אושר כזה שגורם לזנק מהמיטה, לעלות על הקו של שש ארבעים, להדליק את כל האורות, למשוך את החבל של הווילונות מעלה מעלה, לחכות בפתח
ילדים טרוטי עיניים יורדים מהסעות ארוכות
משפשפים עפעפיים בידיים זעירות, בחיוך נמתח בעדינות עד אין קץ על שפתיים רכות
לחבר זונדה, חמצן, משקפיים
לחבק לחבק לחבק.
מה היה לי
ומה אין
מה קיבלתי ומה הפסדתי
וכמה גשם בחלון של תחילת סיוון. כמה.