אני יודע שזה מופיע בדרשות "בן ישי" אבל לא ידעתי שזה מופיע בגר"א.

צד אחד עלול לתפוס את השני כפונדמנטליסט וחשוך ואילו השני יתפוס את הראשון כרפורמי.

בתחילת הוריות בבבלי פשוט לוקחים את המשנה ואומרים שהיא רק לשיטת תנא אחד וחכמים חולקים בכלל וזהו.

כשבישיבה אני מאלה שפחות מסתדרים איתו

אבל הגזמת פה לגמרי.

א. לימוד העיון כיום ברוב הישיבות מאוד מכוון דווקא למשמעות הדברים והלשון, וכמעט אף אחד לא לומד עיון בריסקאי באוויר, אולי בשיעור א' משחקים קצת עם חקירות כדי להתחדד אבל אחרי זה מהר מאוד מתחילים להצמד למשמעות הפשוטה על פי ההגיון.

אם זה ההגיון על פי הסברא (כמו ר' שימעון), או הגיון על פי משמעות מה שכתוב (כמו ר' נחום) זה משתנה בין אדם לאדם לפי איך שהוא חושב שיותר משמעותי והגיוני, אבל אין כמעט אנשים שרק "משחקים בחקירות"

ב. אי אפשר להבין היום כמעט שום גמ' או סוגייה טוב בלי לימוד מעמיק, בלי נסיון לרדת לשורשי הסברות. אחרת יהיו מלא שאלות וסתירות, מלא דברים שיצאו מהקשרם. הדרך ללמוד לעומק עוברת דרך נסיונות העמקה "בניוטרל" כדי להרגיל את המוח. אחרת בנאדם 40 שנה לא יבין בכלל מה זה חזקה או דברים אחרים שעומדים בבסיס של סוגיות, לכן בשנה שנתיים הראשונות כן לפעמים יש עיון שמנותק מהמציאות, אבל אם תבחן תראה שבשיעורים גדולים יותר זה כבר לא ככה.

ג.וזאת אחת הבעיות של עולם הישיבות, במקום להסתכל על הלימוד לאורך שנים שנבנה קומה על גבי קומה. מסתכלים ובועטים בשנים הנמוכות ואומרים שהישיבות לא לומדות כמו שצריך.

למשל כשאנשים עוברים ללמוד הלכה\דינות\מריצים ש"ס, ופתאום כן מצליחים ללמוד גם בצורה מעמיקה והגיונית וגם להספיק הרבה, ושואלים למה לא לומדים ככה משיעור א', במקום להבין שבלי ללמוד בשיעור א' כמו שלומדים בשיעור א' לא יצליחו ללמוד כמו שצריך בשיעור י'. 

ג)לגבי שאר הדברים שהזכרת - התורה שבעל פה היא מארג שלם, מאוד קשה ללמוד לעומק סוגיות בבת אחת, אין יהודי אחד בשיעור ג' שבטוח שהאמוראים למדו ככה פשט במשנה. כולם יודעים שזה סוגייה מסובכת ויש לזה סיבה, כזה מהותי לדעת מה הסיבה? דווקא הסוגיות הבסיסיות של הש"ס ושל מהות תורה שבעל פה אין להם ברירה אלא להתגבש לאט לאט מתוך היכרות עם עוד גמרא ועוד גמרא.

ומכאן לטעמי תורה וסתרי תורה - יג' מידות שהתורה נדרשת בהם זה דבר מאוד מאוד מורכב וקשה, סוגיה שלא מסודרת בשום מקום ומקיפה את כל התורה כולה. מאוד קשה לברר אותה ולהבין אותה לעומק ולכן כל פעם שמגיעים למקום כזה מאוד קשה להתעמק. ועדיין אני יכול להעיד על הרבה מהחברים שלי שרמה מסויימת של הגיון כן מחפשים.

כמובן שקצת קשה להתעסק בכח בי"ג מידות כשלדעתי ברור לכולם שתוס' בעצמם הבינו שזה חסר שיטתיות מסודרת ותלוי בדעת והבנת החכמים (כי אם בגמרות אפשר למצוא הגיון ושיטה, מה שתוס' עשו להם מראה שזה נטו שיקול דעת טהור של חכמים)

ועוד מילה לגבי יג' מידות - ככל שסוגייה היא יותר מופשטת והסברא שבה היא יותר אלוקית, יותר קשה להבין אותה. יותר קל לי להבין מערכת של דיני ממונות שאני מכיר וחי בה, מערכת דינים שבאה לסדר את צדדי החומר בעולם. מאשר מערכת של דיני טהרות או קודשים (או מועד!!) שבאה לסדר את צדדי הקודש בעולם, ומפה ועד לנסות להבין את ההגיון שבדרך בה דרשו את דרכי דרישת התורה שבכתב, זה ממש ממש קשה ולכן פחות מתעסקים בזה

אבל התרגשתי מהתגובה שלך, אשרייך!

לנסות בצורה שיטתית זה בהחלט קשה

אחד מגדולי הראשי ישיבות שבציבור אמר פעם שכשהוא יפסיק להעביר שיעורים הוא יתחיל להתעסק בכללי הדרשות

ממה שנתקלתי. הלומדים הרציניים בשיעורים הגבוהים, ממש לא מדלגים על גמרא של קודשים או על נסיון להבין דרשות פסוקים כשהם מגיעים לזה בגמרא. ואדרבה - אתה יכול להתקל בכאלה שילמדו בכוונה סוגיות כאלה בין הסדרים

לימוד יסודי שיטתי של זה גם קיים, אבל פחות נפוץ, בין השאר כי אם רוצים לדעת לפסוק ולהיות רב צריך להתמקד בדברים אחרים, ואז צריך גם לפרנס ולעסוק ברבנות בפועל. 

אבל בעולם הישיבות שאני נתקלתי בו, אין זלזול בדברים האלו ולכולם ברור שזו הקומה העליונה שצריך להגיע אליה, פשוט מה לעשות שהרוב לא מספיקים.

אפילו לי יש סוגייה "רוחבית" שמאוד עניינה אותי במשך שנים, כל פעם שיצא לי לגעת בגמרא או בהלכה שקשורה אליה פיתחתי אותה עוד קצת. ותמיד היה לי "חלום" שכשיהיה לי זמן פנוי אפתח אותה, כי קודם כל חשוב לפתח את הבסיס.

ב"ה הגיעה הקורונה וקשה להחזיק בסדרים הרגילים אז יש זמן להתעמק בה. אבל בלעדיה היא היתה מחכה עוד כמה שנים טובות, וזה סוגייה רוחבית שיחסית יסודית וקשורה לקומות הראשונות ולא לקומות העליונות.

(אגב, אשמח לפרט ולתת דוגמאות באישי, או לשמוע ממך מאיפה אתה קיבלת את התחושה הזאת)

אני לא חושב שכשתקום סנהדרין בב"א הם ידרשו את הפסוקים. זה לא מסתדר עם מבנה פסיקת ההלכה בימינו, מה גם שהבנת הפשט שונה מאוד מימי בית ראשון ושני.

לגבי הפסקה השניה, מסכים עם כל מילה.

ובכל זאת, לא נראה לי שזה יהיה בדרך של מדרש פסוקים. יש הרבה דרכים אחרות להכריע.

לא לפני כרגע.

ועדיין, אני חושב שזה בלתי אפשרי כבר לחזור לשיטה של הוצאת הלכה מהכתוב, מהסיבות שהזכרתי.

יש דרכים אחרות, והפוסקים היום משתמשים בהם. אז למה שיהיה הבדל מהותי כשתהיה סנהדרין?

זה שדרשו את הפסוקים מאוחר לא אומר שזה נהג ככה לפני כן. ומלבד זאת, הרמבם כותב בפירוש שזה נהג תמיד.

וזה לא בהתאם לשינוי הדעות בעולם, אלא בהתאם לזה שהם חושבים שהדין באמת שונה. לא סתם לפי הערכים בעולם. הרב קוק אומר פשוט שזה שהם מוצאים את האמת כפירוש האחר זה רצון ה' בהתאם לדברים מסויימים, אבל זה לא שהם מחליטים לפי ערכים חיצוניים סתם כי בא להם.

ולא מה שקובע את האמת. הקב"ה "יגלה" לנו איך להבין את הפסוקים שוב ככה שלא יצטרכו קורבנות מן החי, אבל עד שאנחנו לא מוצאים שזה באמת הפירוש ידינו כבולות.

ומה הוא מצא ברמבם שמניא אותו מלנקוט בשיטתו? גלה לי.

מבלי לפגוע, אני לא חושב שהרב אמנון בזק שוחה כדג במים בכל התורה שבעל פה שהוא כותב ספר על המהות שלה. כמה עגונות הוא התיר? למיטב ידיעתי הוא בעיקר כתב ספרים על תנך. יצא לי לפתוח, נחמד דווקא (חוץ מכמה דעות קצת גבוליות) - אבל, כאילו, לא עפית מהכסא.

אגב, מראיון משותף שלו ושל הרב מדן זכור לי שהרב מדן גם כן חולק עליו ברבות מדעותיו לגבי התורה שבע"פ ובפרט בקטע של עין תחת עין.

מבחינת דעות הוא די מפוקפק. ומילא אם הסברות שלו היו מפציצות כדי להוכיח זאת, אבל הן לא.

מהלשון לא כל כך ברור שהוא חושב שהאמת היא מה שמוביל את החכמים בפירושם ולא מה שמתחשק להם לפרש. אני לא יודע. אבל הוא מדבר כאן

 https://www.makorrishon.co.il/nrg/online/11/ART2/689/701.html

בצורה קשת מעורפלת. וגם בעוד ראיון שאני לא מוצא כרגע.

זה ישום יחסית נדיר, ק"ו בימינו.

וגם לזה יש דרכים אחרות שלא מצריכות שימוש בדרשות.

אשמח אם תוכל להסביר למה אתה חושב שדווקא היום לא יהיה ניתן להתאים את הדינים למושגי המוסר והערכים.

זה עניין של למצוא פירוש חדש לגמרי שבעינינו יהווה את האמת *האובייקטיבית*. אנחנו לא "נדרוש את הפסוקים מחדש", אלא נבין איך אנחנו אמורים לעשות זאת באמת כך שלא תהיה אפשרות אחרת מבחינתנו וזה איך שזה באמת צריך לעבוד.

כלומר הפוסקים, עושים. גם היום, גם כל הדורות, בלי סנהדרין ובלי דרשות.

אתה מתכוון להתאמה מצד שזו הפירוש האמיתי המוכרח או מצד שינוי הדברים כדי להתאימם לעריכם שלנו אקטיבית?

אם אתה מתכוון לראשון - נכון, כי הקב"ה כיוון שככה נחשוב שזו האמת. אבל יש דברים שצריך דרשות בשביל לעשות, ולכן הרב קוק אומר שהם יקרו באמצעות דרשות.

לא רק ברמת הלכתחילה-בדיעבד אל גם ברמת המוטיבציה - דרשה חייבת להיות משהו שאכן משתמע ומתחייב מהפסוקים ומהכללים. לעומת הוראת סנהדרין של שב ואל תעשה שחלה גם אם זה ממניעים אינטרסנטיים לגמרי.

אם סנהדרין יחליטו לבטל קורבנות בשב ואל תעשה כי זה לא בא להם טוב בעין זה יחול כמו כל תקנה אחרת. אני לא בטוח שמותר להם לעשות את זה, כי הרמבם לדוגמא בהלכות ממרים אומר שדברים כאלה זה צריך להיות רק כדי במצב ששמירת המצוות תגבר בגלל זה למרות המחיר שמשלמים (הוא לא מזכיר שם ביטול לגמרי בשב ואל תעשה אלא הוראות שעה, אבל זה מגיע מאותה סוגייה בגמרא אז אני מניח שההגיון תקף גם כאן), אבל אם עשו - זה תקף. דרשה לעומת זאת, אם היא לא אמיתית גם אם דרשו אותה היא לא חלה (אאכ זה בספר שהתקבל בכל ישראל או משהו, אבל אז הדרשה היא לא זו שחלה אלא הדין. ויש לעיין בכך מצד מה החיוב)

אני מאוד מתאפק בכתיבה שלי כאן, אבל הסברה של הרב בזק פה מאוד לא מוכרחת בלשון המעטה.את הרמב"ם הוא מבין באופן מסויים מאוד ולא הכרחי, הוא לא באמת מקשה על הרמב"ם ממקור סותר חזיתית ולא באמת פותר את השאלה האם דבר שאין על הדין שלו מחלוקת אבל יש מחלוקת על הטעם יכול להיות הלכה למשה מסיני. הוא מפרש באופן מאוד מגמתי את הרב גלאזנר ואת הרב קוק (כשאפשר בבירור לפרש אותם בצורה הרבה יותר שמרנית), וסותר רמב"ם מפורש מאין כמוהו באמצעות מקום שבו הרמב"ם אומר שיש לו תירוץ לסתירה שהוא לא יכול לגלות בכתב אלא רק בע"פ, והרב בזק כמובן "יודע" מה הוא ניסה להסתיר (זאת אגב בניגוד לבנו של הרמב"ם שדווקא לא ידע). 

מה שהוא עושה שם לא עומד בשום מבחן.

מצד שהוא חושב שזו האמת ולא סתם כי בא לו לפרש ככה (הוא רק בודק מחדש מהי האמת כי הוא רוצה לבדוק אם יש אפשרות לשינוי), בניגוד ללשון של הרב בזק שממנה מאוד משתמע שזה בגלל שבא לו לשנות את הדינים ואז זה פשוט תמיד אפשרי כי ככה התחשק לבית הדין.

ומלבד זאת, אולי הרב קוק אומר כך - אבל הניסיון לתלות זאת ברמב"ם הוא מגוחך. אם הרב קוק חשב ככה בפני עצמו - זה יפה ונותן לזה תוקף, אבל זה לא מה שהרמב"ם אמר, וגם הרב קוק לא משתמך על הרמב"ם בדבריו.

ואם רצון ה' שהוא לא ימצא, כלומר שהוא חשב שצריך להיות פשט חדש והוא טעה, אז הוא לא ימצא.

אולי אפשר לומר שהם לא ינסו במקרים שהם לא בטוחים לגמרי שיהיה שם פירוש אמיתי חדש. ואולי בגלל זה הרב קוק אומר שהיום לא עושים את זה.

שכל פעם שהם מנסים הם בהכרח מוצאים, הרי אם זה תלוי בהשראת שכינה בפשטות הייתי חושב שהקב"ה לפעמים יכול לא להשרות, וכל העסק בעצמו חידוש גדול אז תפסת מרובה לא תפסת אם תשאל אותי...

בכל אופן זה די שולי באמת במיוחד שזה לא נוגע לימינו אז שנזכה בע"ה

זה לא שהסנהדרין קמה יום אחד והחליטה: "לנקר עיניים זה לא מוסרי, אז נדרוש עין תחת עין ממון (אם זו דרשה ולא פשט)". אפילו אם נאמר שערכים משתנים הם שדחפו לשנות את ההלכה, זה קורה לאט ובאופן מאוד מצומצם. והשינוי הזה, כיוון שהוא לא כל כל חד, לא מכריח שימוש בדרשה, והראיה, שהוא קרה וקורה ביהדות גם בלי סנהדרין דורשת.

אני הבנתי שהרב זצ"ל כותב הפוך, כאשר יהיה שינוי כזה, הוא יגרום להבנה אחרת בפסוק. לא הדרשה תשנה את הדין. הכרעת הסנהדרין על פי הערך ה"חדש" היא שתגרום, באופן סגולי, לכך שההבנה בתורה תשתנה.

ומאחר וערכי המוסר והדינים יוצרים זה את זה. שינוי דרסטי כזה שייך רק בנושא שלא היה רלוונטי במשך הרבה זמן, כמו קרבנות. זה משאיר מעט מאוד דברים שיכולים בכלל להשתנות.

להבין את הרב קוק ככה ששאלת המוטיבציה לא משפיעה על פעולת המנגנון. היא רק גורמת לבדיקה מחדש - ובגלל רצון ה' שההבנה של בית הדין תשתנה יוצאות תוצאות שונות כמו שאתה אומר, לעומת צ'יאל שכאילו רומז שאם שינוי מתרחש לאט לאט גם הוא רק בגלל מוטיבציה בלי אחיזה בסברה האמיתית אז זה פתאום לגיטימי.

אבל הבית דין לא ימצא אמת חדשה תמיד. ככה אני הבנתי.

למה בגלל זה (כלומר דברי הרב) צריך ללמוד לדרוש?

היחס למדע בפסיקת ההלכה. הכלים לקביעת עובדות בדינים שבין אדם לחברו. המקום של ההנהגה הדתית בחיי הפרט. היחס לגויים.

בדור הראשון זה כך. בדור השני זה הופך להלכה הנפוצה. בדור השלישי מוצאים עוד מקורות וראיות. בדור הרביעי זה כבר הלכתחילה.

שממנו מוכח שבדור הראשון הם עשו את זה סתם בגלל הערכים שלהם בלי אחיזה בסברה. ואני מדבר איתך על דברים באמת חשובים, אל תביא לי עכשיו איזה מנהג שולי.

למה צריך שבדור הראשון זה יהיה בגלל ערכים? אמרנו שהשינוי קורה בגלל ערכים.

אתה לא מסכים איתן?

היחס לגויים זה מלכודת קלאסית - הרי מוכח שחכמים הכירו גויים חכמים ורציניים (כגון אבלט שהיה חבר של שמואל, שבור מלכא שעמד בקשר עם החכמים, טבי עבדו של רבן גמליאל עוד קודם וכו')

היחס למדע - זה קצת מורכב, כי עד היום אין בזה דעה אחידה... יצא לי להתקל במקרים שגמרא שדנים בעבודה מדעית מתוך מקורות בלבד, אבל לא קרה בגמרא שמקשים ממשהו על המציאות שהם רואים אחרת. בדברים מסויימים הרי כבר בתקופת הגאונים אמרו שלא צריך לסמוך על עובדות מדעיות מסויימות (זכור לי שבאיגרת רב שרירא גאון הוא אומר לא לסמוך על הרפואות שלהם) ובדברים אחרים נשארים לפי הפסקים (הריגת כינים בשבת) או אומרים שהייו להם הגדרות אחרות ולא עובדות אחרות (בישול בשבת) בכל אופן אני לא מבין את דבריך, הרי בקשר לזה עדיין לא נקבעה הלכה באמת וזה ממש לא אחיד

דיני ראיות בממונות - אתה מדבר על חזקות וכאלו? רוב פשוט מנסים לעקוף את הצורך בהן מחמת הספק עד כמה שידוע לי

המקום של ההנהגה הדתית בחיי הפרט - לא הבנתי למה אתה מתכוון

אלו מקרים יוצאי דופן. היחס הרגיל לגויים בתקופת האמוראים היה מאוד מנוכר. והוא נהיה אפילו גרוע יותר מאוחר יותר באירופה. זה בא לידי ביטוי גם בפסיקה.

אין פוסק אחד היום שיפסוק שלא לחלל שבת על תינוק בן שמונה.

בדיוק, זו הטענה שלי.

מה התפקיד של ההנהגה (ב"ד או רב הקהילה) מזמן המשנה, לזמן הגמרא והגאונים, לתקופת הראשונים ותחילת האחרונים, ולימינו.

שמהם מוכח שזה לא שהם לא העלו על דעתם שיכולים להיות גוים טובים, אלא שהם הכירו מציאות כזו ובכל זאת פסקו מה שפסקו ולכן זה מחייב.

אני לא רואה הבדל גדול בין הגמרא לפסיקה במזרח אירופה.

יש הבדל בין ערכים למדע. 

בזמן חז"ל היחס היה אחר.

אתה מתכוון שהמדע אחר או היחס אליו?

לא נתת מקרה

העובדות שאנו והם מכירים שונות, ולזה צריך להתייחס, ויש לזה המון התייחסויות שונות היוםץ אבל היחס למדע עצמו לא בהכרח השתנה. אין לנו כל כך דרך לדעת מה היה היחס שלהם למדע עצמו, כי הם אף פעם לא התמודדו (לא שידוע לי לפחות) עם סתירה בין מקור מחייב לעובדה מדעית.

והסיקו מסקנות לגבי הטבע? לא כמו שהיום.

הם לא היו צריכים להתמודד עם סתירה. זו לא השתנות של ההלכה, הם אלה שקובעים אותה. כלפי הם מקור מחייב, אבל להם לא היה מקור מחייב שסתר עובדה שהם מכירים.

זה השינוי ביחס

ובגלל שלא כולם מסכימים עם הרב קוק.

לתקופתנו, זה המשך הקטע

מה שלא יוצר הוא פחות במרכז.

הוא יחסית מצומצם. רוב ההלכות נלמדות מהפשט.

הוא ההבנה הפשוטה. היא המחייבת להלכה, אלא אם יש דרשא שסותרת אותה.

רוב ההלכות ובסיסן הן מפשט הכתוב.

וזה לא צריך להיות. הפשט הוא ההבנה של ילד - זיל קרי בי רב.

ואשמח להוכיח את זה.

בעל ספר הכרתות. כללי י"ג מדות שמובאים בגמרות הן ממנו. ויש לא מעט רש"יים שתומכים בשיטה הזו.

אם תרצה שארחיב, במסר.

וכל אופן נראה לי הגיוני הרבה יותר לומר שפשט זה קצת מעבר להבנה של ילד. יש לך סתירות בתורה עצמה, שכדי להבין אותם חייבים סברה כזו או אחרת.

והוא שטעה בדבר שאין הצדוקין מודין בו אבל טעה בדבר שהצדוקין מודין בו זיל קרי בי רב הוא

רש"י:

דבר שאין הצדוקין מודין בו - שאין טעותו מפורש בתורה בהדיא אלא במשנה או בדברי האמוראים:

זיל קרי בי רב הוא - תינוקות של בית רבן יודעין שאינו כלום והדר:

ילד, אבל ממש ממש לא הכל. יש דברים שאי אפשר להבין בלי סברה גם בפשט, יש לא מעט סתירות בתורה וחוסר בהירות. אפילו לקראים התפתחה עם הזמן מן מסורת פרשנית מסויימת שהיא לא סתם "לקרוא מהדף" כי אי אפשר בלי זה (במקרה אבא שלי חקר דברים הקשורים ליהדות הקראית מגניזת קהיר).

יכולות להיות סתירות בפשט, הוא לא חייב להיות מערכת עצמאית.

הקראים לא הולכים לפי הפשט, בניגוד לצדוקים.

זה הגיוני לגמרי

גמרא זה קשה

זה שכל וחידוד המוח

נשים הן יותר רגש ולב 

זה לא שאם זה נועד לבנים אז הם עפים על זה

בכללי לימוד תורה זה דבר שהוא מאוד קשה

תורת מתשת כוחו של אדם!

ולא תמיד הלימוד כיף

ולזכות להגיע לדרגה שמרגישים שהתורה מתוקה יותר מדבש ויקרה יותר מפנינים

זה לא כולם זוכים לזה....

כלומר אני ממש לא חושבת שזה בגלל שטיפת מוח. אצלנו לדוג' לא ממש נגענו בנושא

פשוט באמת לבנות לא ממש היה עניין בזה...

ורוב הבנות שאני מכירה אם לא כולן, זה לא מדבר אליהן... זה מסקרן, זה מעניין. אבל לא עכשיו ברמה

שאני אשקיע מהזמן שלי על משהו שהוא לא רלוונטי לי לחיים ולעבודת ה' שלי.. או לפחות ככה אני מרגישה

שזה פחות תורם לי....

להגיב, מה שלא קורה הרבה. (וגם קצת להתעצבן, וזה לא נדיר בכלל...)

"על זה מתבססת כל התורה שבע"פ". נשמע שיש כאן טעות בסיסית בתפיסה של תורה שבע"פ.

התורה שבעל פה מבוססת על המסורת, ה"בעל פה". אמנם התוכן הנלמד הוא המטרה לכאורה, אבל האמת היא שעיקרי לא פחות הוא אופן הלימוד.

הידע של פרופסור חילוני לתלמוד, שכמות הידע שלו בתחום יכולה להיות גדולה למדי, לא נקרא "תורה שבעל פה". אין לו כל ערך רוחני חיובי, לגביו התורה היא "סם המוות".

התורה נלמדת מתוך קבלת עול מלכות שמים, בענווה. הקב"ה מסר את התורה למשרע"ה בהר סיני, משה ליהושע וכו', עד דורנו אנו. מי שחושב שהוא יכול ללמוד מתוך ספרים, ללא קבלה של המסורת מרב לתלמיד, יש לו בעיה חמורה.

"ומורא רבך כמורא שמים" זו לא רק מליצה. "אפיקורוס" הוא המבזה ת"ח. אם יש כאן משהו שאולי נכנס לגדר של "כפירה", זו הגישה ה"אנרכיסטית-תורנית".

הרבנים הם אלה שיקבעו לך מה ללמוד, כן. הם "נציגי האל עלי אדמות". ה"דוברים" של התורה. אם יש בעולם התורני הסכמה כמעט מוחלטת שלימוד גמרא פחות שייך לנשים, יש לזה משמעות אחת: זאת האמת.

"מאכילים אותנו בשטות הזאת"? "שטיפת מוח"?

את מוזמנת לחפש לך תורה אחרת.

כתבתי את התגובה בלי לקרוא את המשך השרשור. באמת בחלקים אחרים של השרשור כתבת דברים המאירים את הגישה שלך באור יותר חיובי.

ואעפ"כ, זה לא גורע מחומרת הדברים שנכתבו בחלק מדבריך. ביטלת בזלזול מוחלט את גישתו של חלק חשוב ורחב בעולם התורני.

אמנם יש גם לא מעט רבנים שאת יכולה בהחלט לסמוך עליהם בנושא, ואליהם אין לי שום התנגדות. התגובה שלי נבעה מהבנה שהגישה שלך כוללת זלזול בדעה הנגדית, כלומר זלזול בכבוד התורה. את החלק הזה תקפתי בחריפות הראויה. אני חוזר ואומר: יש מחלוקת בעולם התורה לגבי היחס המדויק לנושא. אך בחלק מתגובותיך נראית גישה אנטי-תורנית.

אם את רוצה לעסוק בתורה, בדבר ה', באמת, לא תתכן גישה כזאת.

אם את רוצה ללמוד תורה, תעשי זאת בענווה וצניעות, כראוי. "לא ברעש ה'".

נ.ב.

לא התכוונתי חלילה לפגוע אישית. נכנסתי לכתיבה חריפה וישירה מדי, וזו טעות. אבל אני בהחלט עומד מאחורי התוכן האובייקטיבי של הדברים.

אני חושבת שקצת יצא לנו ללמוד משניות ו-וואלה זה לא כזה כיף, אז קל וחומר שגמרא גם...

זה דורש הרבה לימוד מקדים, ההתחלה מאוד קשה, צריך להשקיע בזה הרבה...

למה שלכתחילה בחורה תלך על זה? חח

זה כאילו ממש לא העולם שלה... ולא בגלל שככה אמרו לה..

גם בחור אם לא היו מכניסים אותו לזה או אם הוא מעצמו לא היה לו רצון חזק  לזה- למה שהוא ישקיע בזה את הכוחות שלו??

והתורה היא החיים! והגמרא ומשניות הם אולי מקור החיים  אבל זה לא בהכרח שאני צריכה ללמוד את המקור כדי לעבוד את ה'.. ואני בטוחה שהרבה בנות גם מרגישות ככה. כלומר זה מסקרן וזה כן כואב שזה לא משהו שייעדו לי ללמוד... אבל עדיין עבודת ה' שלי יכולה להיות ממש גבוהה גם בלי זה...

שוב- אני באמת חושבת שלימוד תורה זאת מלאכה לכל דבר וכדי ללמוד באמת צריך להיות אומן...

ולא בהכרח שנועדתי להיות האומן הזה שזה עיסוקו...

האמת שלפעמים זה קצת סותר באמת, למרות שאם תשאלי אותן הן כן יגידו שיש שם יראת שמיים.
נראה שאת צריכה באמת יותר וזה מקסים וכמובן שאין מקום מושלם, אבל יש כיוון מסויים שאפשר משם לעודד את זה.

תחשבי שעולם המדרשות זה מושג בכל זאת יחסית די חדש, ויש מדרשות שכן משתדרגות ומאמצות סגנון כזה יותר, נראה לי גם לפי הביקוש או הצורך בזה. האמת הכרתי הרבה מדרשיסטיות, מעטות הבנות שדרשו את זה ככה, בד"כ מי שדרשה יותר אז חיפשה את זה במקומות אחרים פשוט או בנוסף.
את לא מכירה רבנים שמעודדים גישה כזאת או יכולים לעזור לך למצוא או לתת לך את זה למשל? (נגיד כיום כשאת אחרי מדרשה אני מניחה)
או ש.. תנסי ליזום בעצמך משהו כזה לדורות הבאים של בנות ישראל היקרות שרוצות את זה.!

אני יכולה להביא הרבה..פה את רוצה או בפרטי?

זה לא צריך להיות כבחירה אם זה לא מתאים ולא נכון ללמד/ללמוד ככה (לרוב המוחלט)
לא בכל דבר צריך להיות בחירה לדוגמא בין דתות אין שום בחירה במוסדות הלימוד..למה? זה לא פייר. (אני מקצינה את זה בכוונה כדי להעביר את הנקודה) מי שכן זה מעניין אותה והיא מחפשת את זה היא תמצא.

נ.ב
אני אוהבת את האש שבך 😍

אשלח לך בפרטי כי זה דיי לא קשור *לשאלת פותח השרשור*

השאלה אם את מוכנה לקבל את זה? כי נראה שלא.

("ואמר רבי אילעא משום ר' אלעזר בר' שמעון כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע") *יבמות דף ס"ה עמוד ב'

* = מקום שנערך בעריכה

ויש פעמים שגם לי זה זועק

שלמה רק הבנים זוכים להתגדל בתורה

ואנחנו רק מהצד תומכות בזה? (אם בכלל)

למה להם יש את הזכות לדעת ש"ס פוסקים ראשונים ואחרונים

לא פייר גם אני רוצה לדעת

ולמה הם יודעים את השורש של ההלכה ויכולים להגיד מה דאורייתא מה דרבנן 

איפה אפשר להקל ואיפה להחמיר, מה מנהג מה חובה, וכו'

ושאני שומעת בחור שעכשיו יודע לומר פירושים על הפרשה

או מכיר מלא סיפורים על צדיקים

ומכיר מדרשים ואגדות ויודע לשלוף

זה ממש קינאה...

וגם הקטע שגבר יכול להגיע לדרגות מטורפות דרך הלימוד תורה

והוא יכול לזכות לדעת סתרי תורה!!! 

ואישה?......... מה איתה??!...

בקיצור, גם לי הרבה פעמים זה ממש כאב

לא מהמקום של ואי מה אתם עושים ממני טיפשה...

כי זה שאין לי עניין בזה בבגלל שאני אישה, לא אומר שאני טיפשה יותר

זה כמו שיש הרבה סוגי מלאכה שלעולם לא יהיה לך מושג בהם, מה נעשה. זה המציאות.

אבל כן, זה התורה שלנו וזה כואב שאנחנו לא כזה בתור בנות יודעות אותה. כואב ממש....

והכי כואב לי שהתורה מלאה מלאה בדיבורים על השכר של לומד תורה

ומה זה גורם ואיך זה משפיע

ומה הסגולה של זה

ומה אדם זוכה כשהוא לומד

ואיך הוא מתקדש

ואיך הקב"ה ממש מחבק אותו 

ומלא דברים

ואני אומרת

הייייי- מה איתי?! איפה אני בכל הסיפור הזה?

וסבבה שאומרים שהאישה תתחתן עם לומד תורה והשכר שלו זה שכרה,

סבבה אבל עד שהיא נשואה. מה אז? אין לה שכר?... 

לדעתי אין מספיק דיבור על מה העניין של האישה עם התורה... (או שיש ואני לא מכירה פשוט)

ודבר אחרון בלי נדר (כי אני פשוט לא מפסיקה לערוך את התגובה הזאת, כל פעם נזכרת בעוד משהו)

כשלומדים תורה, זה כאילו התורה מגנה עליך מיצר הרע ושומרת עליך

ומשפיעה עליך קדושה ורוחניות ויראת שמיים

ובאמת התורה ממש משפיעה על המידות ועל האווירה שעוטפת אותך

ולא משנה כמה יגידו שהנשים הן מאוד רוחניות וכו' ומתחברות יותר בקלות, זה נכון. זה לא שלא...

אבל לדעתי הרבה יותר קל כשלומדים תורה... וכשאין את הלימוד הזה, אז זה בעיה. 

בוא נגיד שקצת מלחיץ אותי שבתור נשואה עם ילדים אולי לא כזה יהיה לי את הזמן ללימוד תורה או לתפילות

ואז ארגיש ח"ו קצת מרוחקת מרוחניות... 

מצד שני? יש כל כך הרבה מחויבויות אחרות שדורשות גם הרבה מאמץ

שכאילו לא נראלי שיש באמת זמן להכל

גם לגדול בעבודת המידות והנפש והאמונה

וגם עכשיו "לעמול" בתורה.

לאישה יש פול דברים לעשות

והעולם בד"כ לא באמת ייתן לך את הזמן והפניות עכשיו לשבת וללמוד

וזה באמת גם לא נדרש מאיתנו

קיצר. הבנת נראלי

פרקתי. 

צודקת, אהבתי את החשיבה

אבל לפעמים שהכאב הזה מגיע הוא לא רק מההשוואה עצמה, אלא פשוט כאב ואולי קצת צער....

(וזה עובר כמובן... זה פשוט רגעים מסוימים בחיים...)

זה עדיין כמובן לא כזה ענה לי לשאלה...

וזה בסדר גמור, באמת בעניין הזה צריך להודות שלא עשני אישה...

ואיפה סתירה?

ברור שאני לא בעד לימוד גמרא לבנות

זה לא סותר לזה שיש לי כמיהה ורצון עז לתורה...

אלה החיים. אין מה לעשות יותר מדי,

כלומר יש אבל זה לא כ"כ מעשי בהתחשב במציאות.

והכי מתסכל שזה לא באמת קשור לכישורים ויכולות כי יש בנות שיכולות אבל ההבנייה החברתית לא מאפשרת

ומי שרוצה לפרוץ אותה יהיה לה מאוד מאוד קשה אז מוותרים מראש, לא לגמרי אולי בחלק מהמקרים אבל מוותרים.

יש לנו חוזקות שאין לבנים..

א"א שיהיה לנו כ"כ הרבה..צריך להשאיר להם מקום להשלים אותנו כנראה .

חחח נראה לי זה יותר שאנחנו משלימים אותם 

אבל איפה הגבול - ויתור על מימוש עצמי בגלל נורמות חברתיות זה נשמע מקרה טרגי.. לא כדאי למנוע את זה?

אם זאת אכן התחושה בבירור - מה ההצדקה להכנע לנורמות חברתיות?

זה ממש כואב לי המחשבה על ויתור המימוש עצמי בגלל נורמות חברתיות.

הייתי מחלקת את מה שכתבת לכמה חלקים (תגובה אחרונה שלי להיום, מזכירה לי)

1. הזכות לדעת

2. הזכות והיכולת להגיע למדרגות רוחניות מסוימות

3. האישה כמישהי שתפקידי החיים לא מחזקים את המקום הרוחני, ולפעמים חוסמים אותו.

לענ"ד

1. הזכות לדעת ממש לא מחולקת מגדר. את יכולה ללמוד ולדעת. וידע תורני בעיני הוא הקניה שלו, ולאו דווקא כמות. אז כן, אולי לעולם לא אצליח לחבר רישב"א לריטב"א לבבא קמא, בבא מציעא בירושלמי, 'אבן הזר, אגרות משה, המשנה ברורה ולפסוק הלכה. אבל זוהי כמות של ידע ומיומנות בו. אבל אם אצליח ללמוד, וזו הצורה שבה יהיה לי טוב אעשה זאת. כתהליך לא ככמות.

[וטוב אמיתי הוא טוב אמיתי, כזה שתלוי בעכשיו שעושה לך טוב. בחוויה שלך כ'לומדת' (כן, רש"י יכול להיות מספק כמו הרשימה לעייל..)]

2. הזכות והיכולת שייכות לכולנו. באמת. 

ושוב, אולי הטוב שמתאים לי, כאישה הוא לא להבין קבלה, אלא לדבר עם ה' במרפסת. אם יש אישה שזו השאיפה שלה. מבחינתי אין בעיה- לא שאני מחלקת אישורים;) היא פשוט תצטרך לעבור את אותה הדרך.

3. אמרנו כבר לתלות כביסה? כן. אז לאפות עוגה? אין לי כוח לכתוב. אבל בטח כתבו את זה איפשהו

סיכמת את זה בול! חח

ואהבתי את 3 חחח

מסכימה במקום מסוים עם התשובות שנתת...

אם כי לפעמים לפעמים זה עדיין לא כזה מספק...

אם בישיבות אין חיבור רגשי לעולם התורה - ה' ישמור!

אם במדרשות אין שכל - ה' ישמור!

לפני יומיים היתה היורצאייט של הרב ליכטנשטיין זצ"ל שהוא היה שילוב נדיר של למדנות ושכלתנות מאין כמותה ביחד עם רגש עשיר ורחב לקדוש. זה vמודל לחיקוי. לא פחות מזה ;)

זה לא שלבנים יש פחות רגש, רק שהרגש של בנים הרבה פחות יוצא לפועל כמו הרגש של הבנות והכל סבבה.

ואני לא חושב שהשוואות מי יותר קשור רגשית לתורה ממי עוזרות בכלל. לא מקדמות לשום מקום

נ.ב -

אכן נוטים לזלזל בחשיבות מקומות הרבנים הגדולים בישיבות תיכוניות/קטנות, בי"ס/ת"ת, מדרשות ואולפנות. 

ואנחנו רואים את התוצאות העגומות של הזלזול הזה.. עד כשמגיעים (מי שמגיע) לישיבה גבוה אין כבר מה לתת צריך לבנות הכל מהתחלה..

הבאתי את הבדיחה בדיוק בשביל להדגיש שלמרות שיש הבדלים, זה לא משנה.

באמת גם אם יש רגש ועומק אצל בנים ושכלתנות אצל בנות ודאי שהדגשים והמינונים הם אחרים

וממה שנתקלתי אז כן, בסוף "רבני המדרשות" ברובם פחות "בולטים" בתחום השכלתני.

אבל, זה ממש לא משנה, כי לא כל הכל נמדד בחיים לפי ידיעות. ורב בלי הרבה ידיעות בצורה חריגה שמחובר רגשית בצורה מאוד עמוקה לתורה, מועיל לעולם וצדיק לא פחות מהמקבילה שלו שהוא עילוי שיש לו גם רגש וחיבור.

ומאוד חשוב שהרב הראשון ילך ילמד במדרשה והשני ילמד בישיבה, כי כל אחד יוכל ככה לתרום יותר מהכישורים שלו. 

וכדי להיות רמ בישיבה תיכונית צריך להיות תלמיד חכם, אבל לא בצורה בולטת ויותר חשוב לדוגמא כישורים חינוכיים. ככה העולם עובד 

הערה קטנה וחשובה: אם תלמידי חכמים רציניים גדולים ילכו ללמד בישיבות תיכוניות זה יוסיף המון.

לא התכוונו שאשה צריכה להיות טיפשה...

אלא שכיוון שיש לה זמן מאוד מועט שהיא יכולה לשמוע שיעורים וכו', כדאי לנצל את הזמן הזה כדי "לקלוט" מה שאפשר,

ואח"ז יש את כל החיים כדי לפתח את זה בעצמך, לפי כישרונך וטבעך, שהם אולי הרבה יותר מוצלחים משל כל מיני גברים...

אני - בחור ישיבה, ואני חושב שאם הייתה לי רק שנה אחת בישיבה - הייתי מנסה לשמוע מלא שיעורים, כי את זה לא אוכל לעשות אחרי שאצא ממנה.

סליחה שאני עושה את מה שאת מתלוננת עליו אבל אני רוצה לציין שבפרקי דרבי אליעזר מסופר שכך התחיל רבי עקיבא את לימודו (אחרי הקטע עם הא' ב'...) אצל חכמים - הוא "אסף שמועות כלוקט קטנית" - דהיינו - ניסה לקלוט כמה שיותר, ורק אח"כ פיתח את עצמו.

עוד נקודה קטנה -  למה את אומרת שהעולם התורני הוא דווקא גמרא והלכה, נראה לי שתורת האמונה היא עולם ענקקקק, (ואפי' - אולי עם הרבה יותר מקום להתפתחות וחידושים עצמיים!) ויש המון גברים ואפילו רבנים שזה עיקר עיסוקם וכוחם.

אבל באמת אין יכולת להספיק היקף גדול תוך שנה. חלק הבעיה היא גם שמשום מה באולפנות מוותרים לגמרי על לימודי קודש חוץ מתושב"ע. וזה די מוזר. הרי לכל הדעות נשים מותרות/צריכות ללמוד מה ששייך להן, וזה בעצם רוב התורה - אורח חיים רלוונטי לכולם, אבן העזר ודאי שכן, חושן משפט כן (הרי בימינו הנשים רוכשות מקצוע ועבודה אז צריך לדעת דיני ממונות), ויורה דעה גם כן (לפחות חלק גדול). וזאת חוץ ממחשבה ואמונה ומידות. הייתי מצפה שכמו שהבנים לומדים עד 8 בערב בגלל הגמרא, הנשים שלא צריכות ללמוד גמרא בעיון במיוחד בתיכון (גם לבנים שלא יהיו רבנים גמרא בעיון זה לא שימושי במיוחד, כן? אבל זאת המסורת ויאדה יאדה יאדה) ילמדו דברים חשובים.

אבל במבחן המציאות המעט שהבנות לומדות מחזיק אותן מבחינה תורנית יותר מההרבה של הבנים..

אפשר להתנחם בזה נראה לי

למה שלא תעשי זאת? תקראי מבוא לתלמוד של הרב שטיינזלץ ואז פשוט תתחילי ללמוד עם ביאור שוטנשטיין/שטיינזלץ וגם לשמוע שיעורים על מה שאת לומדת ביוטיוב (יש המון). לא צריך להיות עם ידע מוקדם כדי להבין שוטנשטיין ברוב המסכתות (חוץ מאולי מסכתות שמאוד קשות מבחינת לחזיק ראש במהלכים עצמם, אבל לרוב זה לא כך וזה יהיה קשה גם לבחור ישיבה לא מנוסה הרבה פעמים). אם זה מה שיעשה לך טוב לעבודת ה'? לכי על זה! השמיים הם הגבול. (אם היית גבר הייתי מציע לך חברותא, אבל את לא, אז תיאלצי לחפש חברותא אישה. אני בטוח שתמצאי).

אפשר גם פתרון אחר כמו ללמוד יסודי לאורך שנים, בחירה שלכן.

פשוט ההצעה - בא נעשה את כל זה בשנת מדרשה קצת יומרני, ולדעתי עדיף להשאיר את התוכנית הנוכחית. בדיוק כמו שהמכינות (ובמובן מסויים גם חלק מישיבות ההסדר) עושות אצלן - יותר לימוד ממוקד וקבלת תוכן, ופחות רכישת התמחות ויכולות למידה בגלל שהזמן קצר.

למדתי מהם המון, ואני בחור ישיבה. השאלה היא רק מה התוכן שמועבר. יש דפי מקורות בחסידות ויש דפי מקורות בסוגיות בעיון. מבחינתי אני מקבל את אותה כמות הידע כמו לקרוא סיכום סוגיא, רק שהדברים חיים.

כמובן שזה לא תחליף ללימוד עצמאי, אבל אני חושב שהערך של דפי מקורות הרבה יותר גבוה ממה שאת מתארת.

אני נוטה להסכים עם ה"שטיפת מוח", אבל רוצה לציין שהבורות שאת מתארת נכונה לכמעט רוב מי שלא היה בישיבה, וגם חלק נכבד מאוד ממי שהיה בישיבה. זו דרכו של עולם.

ההבדל בין המסגרת של הישיבה שפועלת באופן אקטיבי והמסגרת של המדרשה שהיא פסיבית נובע מקוצר הזמן שמשקיעים במסגרת ולא מעצם זה שהמסגרת היא נשית. זה מאוד דומה למכינה קדם צבאית שבה חבר'ה נמצאים מקסימום שנה וחצי וצריך לתחם את הלימוד לתקופה קצרה. בצורה פסיבית אפשר להכניס יותר תוכן לימודי ובכך אפשר לתת לתלמיד/ה את תמונה כוללת כמה שיותר. אבל כמו שצגת יש פה חסרון מאוד גדול. לא משנה כמה תהיה כוללת התמונה שהרב/נית מגישים בכפית, כל עוד זה רק באופן פסיבי התלמידה לא ירגיש שזה שלו. שהוא קנה את זה. הוא לא ירגיש הזדהות לעומת אותו שהתעמת עם תוכן, כנגש ללמוד את הנושא באופן אקטיבי.

אבל זה לא נגמר פה. המדד של מדרשה/ישיבה היא מה קורה מתי שהאדם יוצא מחוץ למסגרת. הוא יודע בעצמו ללמוד? הוא רוצה ללמוד? ולכן גם אם הלימוד במדרשה הוא פסיבי, בסופו של דבר מה שחשוב, אם הלימוד הפסיבי הזה יוביל את הבת אחרי שנת המדרשה ללמוד אקטיבי. אני רוצה ועוסק בזה לא רק בגלל שאני במסגרת שעוסקת בזה, אלא בגלל שזה בוער בי!

לכן אם המדרשות מוציאות תלמידות שהלימוד בוער בתוכם והם מצליחות להראות את הביטוי בשאר החיים, סימן שהלימוד הפסיבי בסופו של דבר שירת את הלימוד האקטיבי.

אגב, להוסיף לך, גם בישיבות שהסדר יום הוא בעיקר חברותות, ישנם ישיבות עם גישה יותר פסיבית - 'להאכיל בכפית' וישנם ישיבות שמנסות לגרות את התלמיד לתת לו להופיע את הלימוד האישי שלו. זה פחות משנה מה הסדר יום אלא מה הגישה.

(בדר"כ שמתחילים 'מסכים עם..' אח"כ נוספת הסתייגות, ולא מצאתי בהמשך דבריך הסתייגות כלשהי ממה שכתבתי)

לא באתי לשפוט אם זה טוב או לא טוב, באתי לשקף מציאות.

התיאור של הלימוד הפסיבי לעומת הלימוד האקטיבי די ברור לא?

כל תוכן שבנאדם לומד אותו באופן פסיבי הוא פחות נחרת אצלו אם הוא לומד באופן אקיטיבי.

מי שלומד באופן פסיבי הוא לא מביא את 'עצמו' - סברותיו, עולמו האישי - בלימוד ולכן הלימוד פחות יהיה חלק ממנו. כי הוא עדיין אין חיבור של עולמו האישי לתוכן הנלמד. מה שכן יש - הנכחה של המלמד בתוך עולמו של התלמיד. עולמו האישי של הרב חשוף בפני. מה עדיף - הנכחה של הרב בחיי התלמיד או שינוי עולמו האישי של הלומד לתוכן? שניהם נצרכים. מה העיקר? נראה לי האחרון.. לא מסכימה? קשה לי מאוד להבין איך לימוד פסיבי יכול להעשות עיקר כשלעצמו. אשמח לשמוע את דעתך.

ראשית, מקבל את דברייך במלואם. אך נראה שיש צורך לחדד משהו אחר שלא נגעת בו שנראה לי שאליו בנוסף כתבה @מדרשיסטית20 .

ישנה קיימת תפיסה שהפסיביות היא אידיאל. אמנם היא לא עמדה מוצקה של אנשי חינוך, אך בהמון יש תפיסה כזאת נפוצה יחסית. מבנים מצופה לדעת דברים בסיסיים ומבנות לא. שבנות לא יכולות להעמיק בלימוד תורה לאורך יותר משנה (או שנתיים?).

עיקר הביקורת שאני רואה בדברי @מדרשיסטית20 היא בעיקר בתוכן של הלימוד. כדאי שכולם ילמדו באופן שיטתי דברים יסודיים שקיימים בתורתנו. חשיבה הלכתית בסיסית שנקנית ע"י הגמרא זה הגיוני שיחשב דבר בסיסי, לא? (זה לא אומר לדעת ארמית וללמוד מסכתות על הסדר, אבל עקרונות בסיסיים כן)

מאוד נפוץ שישר קופצים רק לגדולי ההוגים של זמנינו (הרב קוק, הרב סולובייצ'יק, ר' נחמן) מאשר להתעסק בטקסטים יסודיים מימי הביניים. הטקסטים מתקופת התנאים והאמראים הם הטקסטים היחידיים שיש להם תוקף שהתקבל בלי פקפוק בכל תפוצות ישראל. ולכן כדי לדעת להוכיח דברים וללמוד אותם ביסודיות, נדרש לפנות למקור. שזה אלו המשניות האגדות והמדרשים השונים.

הייתי שמח אם תביעי את התייחסותך על זה.

ויהודי שלא יודע איך ההלכה מתכלת על עצמה גם כשהוא מקיים את ההלכה הוא לא יבין מה הוא מקיים.

ולעשות "כמצוות אנשים מלומדה", אבל למה להפוך את זה לאידיאל חינוכי?

אם אתה בנאדם אז יש לך צורך בסיסי להבין מה אתה עושה. 

כשאני יודע מה זה משנה, תוספתא, ברייתא, מירמא של אמורא, מדרש של פסוקים, מסורת פרשנית שניתנה בסיני, הלכה למשה מסיני, דאורייתא, דרבנן, מנהג טוב - אז נקרא שאני יודע דברים בסיסיים בתורה שבעל פה שמקנים אפשרות נכונה ואמתית בעת קיום המצווה.

לדוגמא - אני לומד מסכת סוכה ומבין שסוכה צריכה להיות בגובה של פחות מ20 אמה, ברגע שאני מבין את ההגיון בזה ואיך הגמרא ומשנה הגיעו להלכה הזאת - נוסף לי עוד אינפורמציה על מצוות סוכה שאוטומטית גם בלי שארגיש, היא תתן לי יותר מודעות למצוות סוכה. לצורת הסתכלות שלי על מצוות.

מי שלא יודע להבין בין דאורייתא לדרבנן ולמנהג ובין פרטי הלכות שמשתנות לבין עיקרים שקבועים הכל אצלו נראה אותו דבר.

ככה זה בסוכה וככה זה נכון לכל התורה. הגמרא לכל חלק בתורה נותנת את ה'בסיס' שלו. 

לא תמיד במתכוון, אבל די במודע.

לא תמיד כתכלית, אבל זה נוכח ממש.

ההלכה היא מסקנת הגמרא,

אז ודאי לימוד הגמרא הוא הבנת הדרך אליה.

שחוזרים עם ברק בעיניים משיעור הדף היומי כי היא התקשר להם למצוות יומיומיות.

ואתה מוזמן להתבונן סביבך..

שהלימוד הגברי הרבה פעמים לא מחזיק אותם מבחינת קיום מצוות ועבודת ה' בתכלס ובחיבור לה' כמו שצריך

לעומת זאת הלימוד הנשי למרות החוסר שבו מחזיק אותן הרבה יותר.

איך אתה מסביר את זה?

כבן אתה מעריך את העמקות ובקיאות וכו'

אנחנו גם עריכות זה מאוד כמובן

אבל אם זה לא מספיק כדי לשמור את האדם במסלול של עבודת ה' ושמירת מצוות לאורך שנים ובתקווה שלכל החיים אז לדעתי זה ממש לא העיקר.

צריך לשאול גם מה חסר בלימוד הגברי.

(איזה כיף לסובב את הבעיה לכיוון שלכם חח)

אם הלב הוא זה שמשאיר את האדם מחובר לבוראו כדאי גם לחזק את העניין הזה בעולם הישיבות.

בקיצור מה שאצלי קובע ועיקרי זה אם יש חיבור ומחוייבות לשמור תו"מ כמו שצריך יותר מכמות הידיעות שיש.

א. הבדל אופי.

שכל פחות נכנס לתודעה, בניגוד ללימוד מכוון רגש.

ב. סוג הלימוד.

לימוד עיון בונה המון עמל תורה, אבל צריך גם אגדה.

משען לחם אלו הלכות ומשען מים אלו אגדות,

ובסוף, כשיש רעב וצמא אך לא ללחם ומים, מתעלפים ומתים מצמא,

כדברי הנביא ע"פ הרב במאמר עבודת אלוקים.

אם האמונה נמוכה, קשה להחזיק.

ג. סוג הניסיונות.

מה את יודעת על מה שעובר על גבר ביציאה תמימה לרחוב:

זוועה, מלחמה פנים ואחור, ואני ממש עדין.

החופש קורא לו מכל הכבישים, והמדרכות, והבניינים,

והשקר החיצוני-הרדוד משכיח שעבד ה' הוא לבדו חופשי.

ד. אופי עבודת השם.

אשה יכולה להתחזק משיעור אחד שבוע.

לגבר יש שגרת עבודת השם שוחקת,

שחלק ממנה הוא לימוד תורה.

ממה שאני רואה וממה שהרגשתי אצלי,

הירידות נבעו מעזיבה של התורה.

כשממשיכים לאחוז בעץ החיים - מגנא ומצלא.

נראה לי..

מבנים נדרש הרבה הרבה יותר כדי להחזיק,

צריך להעריך אתכם מאוד.

(אז אם יודעים מה הבעיה- חוסר בלימוד מכוון רגש ואמונה-

למה לא לחזק את זה יותר?)

עושה את כל ההבדלים.

בנות מתעסקות הרבה בתכלס של החיים עצמם וגם מחנכים אותן לכך.

לחלק (בנים ובנות)יש יותר סקרנות אינטלקטואלית ולחלק פחות- מטבע הדברים ככל שמידת הסקרנות תהיה גבוהה יהיה יהיה רצון ללמוד ולחקור יותר.

אם אתה שואל אותי -יש עדיפות למי שיודע להוציא דברים מן הכח אל הפועל יותר ממי שמרחף וחוקר דברים פחות קריטיים לחיים אבל לא מועיל בתכלס.

חוץ מלימוד תורה.

טוב שהקב"ה ברא סוגים שונים של אנשים.

אם אתה רוצה לטעון שמבטן ומלידה הבנות פחות חכמות -יכול להיות שיש לזה בסיס כלשהו אבל ממש לא בטוחה, חושבת שזה קשור יותר להסללה וחינוך מגיל 0.

לא לכל הבנים יש ידע נרחב בכל דבר ולא כל הבנות צרות אופקים.

אבל מי שיודע לתפוס שיכלית את הדברים נכון העשייה שלו יכולה להיות הרבה יותתר משמעותית.

אני לא חושב שכדאי לנחס את הקרקע לבנות ואת החשיבה לבנים. השילוב של השתיים ביחד יעשה טוב ללא הבדל מין.

חינוך טוב בעיקרו הוא מגרה את החניך ולא חוסם לו את המחשבה או את חופש הפעולה. בין לבנים בין לבנות.

כפי שאני תופסת אותה.(בהכללה גסה כמובן).

הקב"ה נתן לנו חסרונות עם מטרה טובה,

החסרונות האלה טובים ויש להם תפקיד חשוב.

זה לא אומר שלא נעשה עבודה כדי להשתלם

ואני גם רואה מציאות אחרת, אז בעניין הזה אין לי אפשרות לדון איתך אם את קובעת שזאת עובדה מבחינתך.

חלוקת התפקידים פחות קריטית 

לכל אחד יש העדפה אחרת.

אחד רוצה בחורה מאוד חכמה

ולשני חשוב להרגיש מאוד מוערך ע"י אשתו וכו.

מה שמתאים לך לא מתאים לאחר.

אבל אין כאן המקום להאריך וזאת לא פלטפורמה נוחה לקיים דיון כזה.

ברור שאני יסכים עם אמירות כלליות כאלו שאת מביאה

אבל באמת קשה עד בלתי אפשרי לעשות הפרדה בין העצמיות שלנו למי שהתעצבנו להיות כתוצאה מחינוך..

החוויה החושית וההתפעלות היא תוצאה של הבנה שכלית.(בתחום התורני)

כשבאים ללמוד משהו אנחנו לא מחפשים חוויה חושית ,זה פשוט מצטרף בהמשך.

לימוד הלכות לדוג' לא מרגש אפילו בנות..התפעלות הנפש ממש יש רק בלימוד תורני, אין את זה בתחומים אחרים (אלא אם מכניסים את ההתבוננות ביצירת הבורא וכו)..

אז אם אתה אומר שההתלהבות שלכם היא מהחכמה שמאחורי החוויה הרגשית

זה נראה לי מאוד מאוד עצוב ללמוד את התורה כחכמה יבשה, אם אני משווה את זה להתלהבות שיכולה להיות מלימוד לא תורני אצלנו..

ההתלהבות מהחכמה מפעילה אצלכם את הרגש? איך אתם חווים את זה? כמו לימוד הלכות יבש אצלנו?

מה אני לא מבינה?

קשה לי להסביר, כשאני רואה משהו עם מורכבות זה פשוט מושך אותי, לא משנה אם זה סברה מורכבת בגמרא או מכשיר חשמל. (האמת, אני גם חושב שגברים היו פחות נמשכים לנשים ברמה הנפשית אם לא הייתן קשות כל כך לפיענוח...).

אבל יש לציין שאני קיבלתי חינוך כזה, ובעיקר מאמא שלי דווקא שהיא מאוד כזאת. אך באמת מהתקלות שלי זה יותר נפוץ אצל בנים. לא בהכרח עניין ביולוגי (יכול להיות שזו איזו הסללה או משהו) אבל זו ההתרשמות שלי.

מה מעניין לדוג' בתיכנות מחשבים או בפירוק והרכבה של דברים או כל הדברים המשעממים שבנים מתעסקים איתם. לא יודעת למה זה ככה, זה פשוט ככה.

זה מעניין .

@אבןגבירול, כשאתה אומר התלהבות למה אתה מתכוון?

מושך- סבבה, יכולה להבין

זה מפעים אותך גם רגשית?איך זה הולך?

הרעיון זה שסדר בתוך המורכבות גורם לתחושת סיפוק. משהו, נניח תוכנה שצריך לכתוב, נראה כמו בעיה גדולה ומורכבת. מכשיר חשמל נראה כמו דבר גדול שעושה את פעולתו בדרך לא ברורה. ואז מסבירים לי, שאני יכול לפרק את הבעיה/המכשיר לחלקים קטנים, וכל אחד מהם עושה את פעולתו ואז הכל ביחד מסתדר. זה פשוט אדיר! עכשיו אני מרגיש שאני מבין את זה וצברתי יותר ידע. אני מרגיש ש"כבשתי" טריטוריה שקודם לכן הייתי זר בה. זה מאוד מספק. (כל גבר היה רוצה שעם אשתו זה גם כן יעבוד, אבל זה כנראה לא.)

כמו להצליח לפתור תרגיל מתמטי מורכב..את זה אני מכירה, לזה אתה מתכוון?

זה מה שאתה מרגיש בלימוד תורה?

הוספתי משהו בעריכה-יכול להתייחס גם לזה?

אלא גם התפעלות מעצם העובדה שזה מסודר אחרי שזה היה נראה לי מבולגן. אני אוהב עולם שאני יכול להבין ולצפות.

ואיפה הוספת בעריכה?

 ומה היה בעריכה

כי זאת תורה .ונהנים ממנה כמו כל חכמה אחרת.

אבל נהנים גם מהחכמה שבזה. "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים"

ומלבד זאת, זכרי שהסברות המסובכות הן לא התורה שבכתב אלא של חכמים - ולהתפעל מהחכמה של חכמים זה בוודאי חיובי. את התורה שבכתב אני מקבל מצד מקורה האלוהי, ואת החכמים מצד חכמתם - וזה מספק לראות כמה חכמים הם.

הגבר ילמד את מה שהוא מתחבר אליו מצד השכל, ואת תלמדי את מה שאת מתחברת אליו מצד הרוחניות, וככה כולם יהיו שמחים. שניכם לומדים את זה מצד שזה קדוש בלי קשר, הרי אם היית רוצה רוחניות סתם היית יכולה לעשות סמים בהודו נכון? אז ככה אם הגבר היה רוצה חכמה סתם הוא היה יכול להיות מתכנת. כל אחד מוצא את מה שהוא אוהב בתורה, והוא עושה את זה דווקא בתורה ולא במשהו אחר כי התורה קדושה.

אם אתם חווים את זה ככה

נטו הנאה שכלית

לא פלא שהרבה לא מחזיקים.

יש מצב שגם אני הייתי מתעייפת מלפתור תרגילי מתמט' מורכבים. בסוף הלימודים שמחתי להפטר מהכל (לפחות בהתחלה). 

צריך לתקן אצלכם משהו.

אז אנחנו באמת בנויים אחרת..וואו!!

אתה רואה וחווה. זה אדיר!

הבעיה שנראה לי שכדי להגיע למקום הזה צריך הרבה עמל

ובחור שלומד נגיד "רק"  3-4 שנים הסיכויים שלו להפנים מה שכתבת נמוכים מאוד .

זה ממש לא מפליא אותי.

אם אנשים היו מרגישים את הקדושה היה להם כוחות הרבה יותר גדולים לשמור על עצמם.

השאלה שלי היא האם אתה חושב שכל הבנים חווים כמוך ואבןגבירול?

אני אתייג את @והוא ישמיענו כי  אני יודעת בוודאות שיש לו לב..מעניין אם גם הוא חושב כמוכם.

(גם לכם יש בוודאי אבל לא מספיק יצא לי להתרשם ולקרוא אתם כי אתם יחסית חדשים )

וזה לא משהו חד פעמי שקונים אותו, עובדים על זה לכל החיים.

איכשהו אני מפקפק באפשרות שלך לבחון כמה זמן לוקח לבחור ישיבה להגיע להשגות רוחניות מסויימות. כי לא היית שם, איך את יודעת?

הלימוד הוא טוב כשהוא בא ממקום של כנות זה בטוח, לעניין הזה לא משנה באיזו רמה החוויה המושגת. לימוד אמיתי יכול להיות חוויתי מאוד גם אם הוא קצר בארכו הוא מרובה באיכותי

אני לא יודעת אבל יכולה לשער..מרשה לי?

בגלל שאני לא יודעת אני שואלת

אני יכולה רק להתבונן על עצמי.

אם הוא חווייתי וגם מתמשך הסיכויים שהחוויה הטובה תשמור על הבחור בתוך מסגרת תורנית גדולה לאין ערוך אם לא (או לא היה חוויתי או היה חוויתי אבל קצר).

שאת יכולה להתבונן רק בעצמך. בכיף, תשערי כמה שאת רוצה, אבל אני אשמח לשמוע על סמך מה את משערת את זה? על האוויר? מן הסתם קיים משהו.. אשמח שתשתפי אותו.

מעבר לזמן ממושך במסגרת תורנית כזאת או אחרת, הדבר הכי עיקרי הוא הקשר הממושך עם ריבונו של עולם. המסגרת היא רק מעטפת חיצונית שנועדה לשמר את הדבר הפנימי הזה. ואיך יודעים אותו? תגיד לי מי הם חבריך אגיד לך מי אתה.

כל המטרה של לימוד שהוא פנימי הוא זיכוך הכוונה הפנימית ולא המקום והזמן או האופן החיצוני בו לומדים.

קח למשל חוזר בתשובה. מתי אתה יודע שהוא רציני בתשובה?

אחרי שראית שהוא עבר את תקופת ה"אורות" והיה בכמה וכמה סבבים של עליות וירידות.. אם הוא ממשיך להחזיק בתשובה אחרי הרבה סבבים כאלה אתה יכול להיות יותר רגוע שמשהו יציב וטוב נבנה בתוכו.

אין ערבות שלא תהיה נפילה אבל הסיכוי שיחזור לתלם אחרי נפילה יותר גבוה מ"טירון"

כמה זמן ממשיכים לעמוד בהספק מסויים או במסגרת כלשהי.

יש הרבה פעמים שגורמים חיצוניים גורמים לאדם להשתקע במסגרת כלשהי.

הפנימיות של האדם נבחנת בלימוד עד כמה הוא נהפך להיות חלק מעולם המושגים שלו "מה אהבתי תורתך, כל היום היא שיחתי", זה נהיה לו טבעי, הוא לא צריך להיות ב'מוד' מלאכותי בשביל זה. זה מה שהוא רואה מול העניים שבא לו לעשות. שם התשוקה שלו.

אם אדם למד כמה דקות והם היו משמעויות עבורו זה עדיף משעות של למידה שאינן משמעותיות בשבילו 

למרות זאת השאלה כמה זמן האדם טובל את התודעה שלו היא מאוד משמעותית.

אתם חווים את זה שונה ממה שחשבתי- מרכיב השכל יותר מדי שתלטני אצלכם אבל אם ככה זה עובד אצלכם ואתם לא רואים את המגרעות שבדבר-בסדר,מה אומר ומה אגיד..

סטטיסטית ככל שלומדים יותר אמורים להתחבר יותר, ברור שזה משתנה מאדם לאדם,

כמו שאמרת "אם אדם למד כמה דק' והם היו משמעותיות עבורו זה עדיף משעות של למידה שאינן משמעותיות עבורו" ואני מוסיפה: אם האדם הזה הפיק תועלת כ"כ גדולה בכמה דק'- איזה תועלת ענקית הייתה צומחת לו אם הוא היה משקיע שעה או שעתיים..

לא אצלי ולא יודע על משהו אחר שהוא כזה ברוטלי אצלו. השכל שלנו מאוד כיפי! היא יחסית נחמד דדוקא חח (סליחה שתספתי אותך על המילה, אבל זה הרגיש לי ממש לא טוב).

זה לא סטטיסטית. ברור ככל שאדם יותר לומד הוא יכול יותר להתחבר. אבל בנוסף לכך, ככל שאדם עוסק בעשייה יותר - הוא גם מתחבר יותר. לכן המסגרת של ישיבה שיושבים ולומדים היא לא הדבר היחיד שמראה על חיבור, וצריך לשים על זה דגש.

עם כל השאר מסכים לגמרי.

אתם גורמים לי להעריך אתכם ממש- איזה חזקים אתם..

כי אני חושבת שרק סקרנות שכלית איך הדברים פועלים ממש לא הייתה מספיקה לי עם כל הכבוד,

כשאני מבינה דברים כאלה זה גורם להחסיר פעימה מכמה גדול ה'

אבל רוב הסיכויים שלא אלך לחקור את המאחורי הקלעים כתוצאה מההתרגשות הזאת.

כמו שהדרך לחוש "חוויה רוחנית" בתפילה שונה לרוב אם המניין גדול ועוצמתי או קטן (כל אחד לפי העדפתו, אבל ההבדל תמיד יהיה קיים)

או בדוגמא הקיצונית - פורים למי שמשתכר

או כל חייל ידבר על הקושי בצה"ל בלי בגדי שבת ובלי תפילה נורמלית.

ובכללי הרבה מעבודת ה' שלנו קשורה ומתעוררת לא מהמצווה עצמה אלא מהדברים שסובבים אותה ומסורתיים סביבה.

כי למרות שהפנימיות של עבודת ה' היא אותו הדבר, המסגרת ה"מסורתית" של הדברים והסמלים הקטנים מאוד עוזרת להתחבר. וכבר אמרה התורה "זה אלי ואנוהו". אם היה לי כח הייתי מביא לזה מקורות, אבל גם אם נניח שאין לזה מקור דתי, בסופו של דבר כולם מודים שזה עובד.

ממילא דווקא המסגרת של ישיבה, עם הגמרא מולך ומוקף בחבורה שלמה שלומדת, ורבנים, ותפילות, עוזרת יחסית לתחושה הרוחנית גם אם אתה לא כל היום יושב והוגה בזה שהגמ' שמולך היא אלוקית.

יש בזה כמובן גם סכנות שיכולים לגרום לאדם לנתק את החוויה ה"ישיבתית" מהתורה מן השמיים, אבל יש בזה גם הרבה יתרונות

שאנחנו מדברים עליה כאן היא רק בלימוד שכלי כבד כמו גמרא 

או שבכל דבר זה פועל אצלכם באותה צורה-

לימוד מוסר, אמונה וכו'- אין לכם התפעלות רגשית?

זה ממש מוזר לי!

נראה לי לא הגיוני בעליל. אתם בנ"א!

אבל זה לא רגש של התפוצצות או סערת רגשות, אלא רגש מופנם ופנימי.

ומה שבאתי לומר זה רק שהוא לא מגיע רק בשלב מאוחר כי קשה להגיע אליו, אלא מתחיל גם בגלל סיבות חיצוניות.

וודאי שבלימוד אמונה יש יותר התפעלות רגשית, לא שאלה בכלל

המסקנה שלי ממה שכתבת היא

שאם בת הייתה יותר מתעסקת בלימוד שכלי כמו גמרא וכו'- הסקרנות האינטלקטואלית שלה כנראה גם הייתה יותר מתפתחת, חושבת שזה משהו נרכש. ואתם יותר אמונה.

אולי העוצמות הרגשיות וזוויות ההסתכלות היו שונות אבל היה יותר קירוב

לא יודע איך הסקת את זה מהדברים שלי, אבל זה לא מוחלט

כי בסוף לדעתי יש מבנה מסויים לנפש שעוזר לה להתחבר לדברים מסויימים יותר ובצורה מסויימת. ולכן ודאי שזה יעזור, אבל צריך לשאול עד כמה זה יעזור, והאם העזרה הזו כל כך נחוצה 

באמת אני אישית מאמין (גם רואה) שיש באופן כללי, ואני מדגיש- כי הספקטרום יכול להיות רחב מאוד ועוד מעט אדבר על זה- אופי יותר 'גברי' ואופי יותר 'נשי'. לא קראתי הרבה על הנושא, אבל ממה שכן קראתי והתחבר לי למציאות- בכלליות: גברים הם יותר 'שכלתניים' באופי שלהם ונשים יותר 'רגשיות' באופי. אין פה טוב או לא טוב.

השוני הזה יוצא לפועל בהרבה מאוד תחומים (כיון שכל תחום שאדם נפגש איתו- הוא משפיע עליו/ מושפע בהתאם לאישיות שלו). אני אכתוב מה זה אומר, ומאיפה אני לדעתי חושב שזה נובע.

אני אנסה לתת כמה דוגמאות כדי שלא לדבר באויר:

1. שיחה עם חברים/ חברות- בנים כשהם מדברים עם חברים הם לרוב מדברים שכל. מה הכוונה? אם חבר סיפר לי משהו אצלו בבית, עכשיו הוא סיפר את זה בדרך מאוד יבשה (לפעמים זה נובע מעוד תכונה גברית ידועה- הפחד לבטא חסרון/ אתגר בצורה מפורשת. וזה לא שאין קשיים, כמאמר הביטוי הידוע 'גברים בוכים בלילה'). קודם כל- החבר שמשוחח עמו לרוב לא יבין שהוא משתף אותו כי קשה לו, לא כי הוא לא יודע מה הוא צריך או לא צריך לעשות. זה דבר אחד- ההקשבה היא שכלית, לא רגשית. ישר קופצת למתן פתרונות. הדבר השני הוא- שתמיד יש פתרון, והוא פתרון פשוט מאוד; כלומר, לכל דבר יש פתרון. אין שום קושי, אין שום בעיה. אז מה בכל זאת כן הבעיה? שרגש לא פותרים בתשובות שכליות.. אם מישהו אומר לחבר שלו 'אה, זה שטויות, אין שום בעיה'- הוא מבטל את הרגשות של השני. 

מכיון שאני לא חושב שלבטל את הרגשות של השני זה דבר טוב, אך עם זאת אני חושב שיש בודאי ענין של אופי ואדם צריך להיות נאמן אליו- הדרך שהגבר בכללי (שוב- יש סוגי אופי שונים) צריך לעשות זה להתאזן יותר לכיוון הרגשי, אם כי הדגש בהכרח יישאר שכלי מצד טבעו. צריך ללמוד את זה, או לכל הפחות לעבוד על זה. אני רואה את זה כחלק מעבודת המידות.. לא חסרים גדולי ישראל ללמוד מהם כיצד להיות רגישים לזולת. אני לא יודע אם שמים לב לזה מספיק.

נשים כמובן- זה אחרת לגמרי. השיח מאוד רגשי, מרגישות אחת את השניה. השיחה היא מאוד תהליכית, הדגש לרוב הוא לא פרקטי. שיחה לשם שיחה. בשביל עצם הקשר.

2. לימוד תורה. כשנשים (שוב באופן כללי- סליחה אם נשמע קצת מכליל- תיכף נדבר על מי שלא) לומדות תורה הן מערבות את הרגש שלהם, מנכיחות את העולם הנפשי שלהם בתורה ואת התורה בחיים. הן לרוב יתלהבו מדברים גדולים, מחידושים וכדו'. והן יתלהבו ג"כ מיותר דברים לעומת גברים- כיון שהן יותר מרגישות את מה שהן לומדות. המוקד בלימוד זה התהליך, לא התוצאה.

לעומתן, גברים- לומדים תורה בעיקר עם השכל שלהם. הם מנתחים כל דבר, שמים לב להבדלים בין שיטות שונות, משתדלים לדייק בכל פרט. התלהבות מהלימוד זה דבר לא לגמרי טבעי, צריך לעבוד עליו. וגם העבודה שמוטלת על הגברים כדי להגיע לזה- אמנם גם רגשית- לפתח את ההתלהבות, אבל גם מאוד שכלית (ככל שאדם לומד יותר- הוא יותר מתחבר, ככל שאדם מבין את הגודל- כלומר עניו יותר כלפי דבר ה'- הוא יותר מקבל). בשונה מאצל נשים שאצלן הדבר טבעי והגיוני שיהיה להן מוזר שלגברים זה לא בדרך טבעית.

3. הדרך לבטא רגשות- למשל בחתונה, באבל וכו'. לא צריך להרחיב. כמובן הרגשות מוקרנים החוצה יותר אצל בנות מאשר בנים.

אפשר להמשיך לעוד דוגמאות, אני חושב שהעיקרון הובן.

אני חושב שעכשיו צריך להסביר מאיפה זה נובע- מה מסביר את הפער הזה בכל כך הרבה תחומים (כתבתי מאמר פעם על ההבדל בין השכל לרגש, אני אכתוב פה בקצרה כמה עקרונות שעלו לי אז). אני אתחיל בקצת אמונה- כי זה יעזור לנו להגדיר, ואז נעבור לחיים עצמם.

יש שני איברים באדם שמהווים את המקור לכל כוחותיו אע"פ שהם מנוגדים בתכלית: המח והלב. עניינו של המח הוא להגדיר, להבדיל ולהציב גבולות ברורים: זה טוב זה לא טוב, זה טהור וזה לא, וכן הלאה. להפריד. הלב, לעומתו, הפוך לחלוטין: אהבה משמעותה חיבור, דביקות; אחדות (ע"פ המהר"ל).

שתי המידות הכי שורשיות שקשורות למח וללב הן: היראה והאהבה. היראה מפרידה ושמה גבול (בינינו לבין הבורא), האהבה מאחדת ומבטאת אינסוף (למשל- נבראנו בצלם- אנחנו דומים לה' ולכן מחוברים אליו). מידות הפוכות בתכלית.

ולמרות ששתי המידות הללו חשובות- יש סדר מה קודם למה. קודם כל אני נבראתי, ואז נוצר ההבדל ביני לבין הבורא. מתוך זה אני מפנים שיש לי חשיבות- שנבראתי בצלם, שאני דומה. כלומר, קודם כל- הדברות הראשונות הן 'אנכי' ו'לא יהיה' שהן היחידות שנאמרו מפי הגבורה, קודם כל- יראת ה'. אח"כ מגיעים ל'זכור את יום השבת לקדשו'- הברית בינינו לבין ה'. יראה קודמת לאהבה. או- אם נלך לשורש שלהם: השכל קודם לרגש. אבל גם מוליד אותו (ודאי נכון לומר שבשביל לאהוב את ה' צריך להתחבר אליו ג"כ בשכל- ע"י שאני רואה כמה הוא גדול, אני אוהב אותו- שהרי הוא לא צריך אותי ועדיין ברא אותי לשרת אותו! - יש אכן גם את הבחינה הזאת).

אם נתבונן במציאות, נראה שהדבר הזה קיים גם במציאות. השכל מנהיג את האדם, בעומק- האדם פועל הכל במחשבה. המוח נותן הוראה לגוף (ובמיוחד המוח הקדמי- ה'פרונטאלי'), מה שמזיז את הגוף נקרא 'נפש' וזה כוחות החיים של האדם. עם המוח האדם יכול לשלוט על הרגשות, ולא להיפך- אם אני מתנהל ע"פ רגש- זה לא שאני שכלי באותו הרגע, אלא להיפך. אבל הפוך- אפשר, אחד התפקידים של השכל הוא לווסת רגשות, לדעת איך להגיב למציאויות. יש מודלים שונים כידוע שעוסקים בזה- למשל המודל המפורסם 'אפר"ת' בו קורה אירוע- יש לי פרשנות (שכל)- זה משפיע על הרגש- וע"פ זה אני מגיב. אז העבודה העיקרית במודל הזה היא לעבוד על הפרשנות, זה כלי מקצועי מאוד יעיל.

ע"פ תורה שבע"פ- תפקיד האדם, היא לנהל את עצמו. לתת ביטוי לכל חלק וחלק מסך חלקיו (ברבותינו הראשונים מובאים כוחות שונים כגון נפש, רגש, שכל, גוף ועוד- החלוקה משתנה מאחד לשני). אבל עם זאת- להשליט את השכל על הרגש. אז זה אומר איזון, אסור כמובן לדכא את הרגש. ה' לא נותן לנו דברים בעולם בשביל שנשמיד אותם (חוץ מעמלק וז' עממין לא מצאתי עוד דברים כאלה.. ). אבל בהחלט יש פה היררכיה ברורה. אפשר להרחיב הרבה במקורות אבל אני חושב שזה לא המקום כרגע.

נחזור לענייננו. השכל הוא אובייקטיבי, הוא לא מושפע מסביבה. הוא בוחן את הדברים ע"פ כלי החקירה של כל אדם ואדם. כל אחד ע"פ יכולותיו. זה אומר גם שהוא מסתכל על דברים מנקודת מרחק, לא באופן מאוד קרוב.

הרגש לעומתו הוא סובייקטיבי, מצד הוא אחד הוא אישי- כל אחד מפנים דברים אחרת ומרגיש אחרת, מצד האמת האדם היה אמור להיות אדם די בודד אלמלא תכונה חשובה נוספת שהקב"ה הכניס ברגש- הוא מתחבר, הוא מרגיש אחרים. יש לו תכונה להיות כללי, לעומת השכל שיש לו תכונה להתמקד בפרטים. 

זאת הסיבה לעניות דעתי שנשים לרוב יותר 'קלילות' מגברים- קל להם יותר להתעלות מעל הפרטים וההבדלים.. הנפש לא אוהבת הבדלים. הנפש אוהבת אחדות.

אני חושב שזה גם מה שמסביר את הסיבה שנשים פסולות לדון. קודם נציין שזה לא טוב או לא טוב- לדון זה לא הדבר הכי נעלה בעולם! אמנם זה דבר נעלה מאוד, ומי שדן דין אמת לאמיתו נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית, אבל יש תחומים שונים שכל אחד מהם תואם אופי אחר. כפי שנציין תיכף- יש אנשים מיוחדים אבל גם את זה נשתדל להסביר. צריך לאזן את זה קצת. הסיבה לענ"ד שגברים שייכים יותר לדין- זה בגלל שהאופי שלהם מאוד שכלי. הנקודה החשובה שצריך להעביר זה שבד"כ- גם את הרגשות שלהם הם מביעים בדרך שכלית. לעומתם- נשים בד"כ האופי שלהם מאוד רגשי, ומזה יוצא שגם את מה שהן חושבות הן מביעות בדרך רגשית. הנושא הוא הרגש. ומכיון שהרגש הוא סובייקטיבי, ודין מהותו לחלק בין דברים ולא לחבר- זה תואם כנראה יותר את האופי הגברי.

כשתגידי לגבר שאין לו רגשות- הוא ייפגע מאוד, ובצדק. וכשגבר ח"ו יגיד לאשה שאין לה שכל- היא תיפגע מאוד ובצדק. כי בוודאי כולנו מורכבים משתי היסודות הללו, וכשמבטלים חלק כזה אנחנו ממש מרגישים שמבטלים אותנו לגמרי. אבל אצל כל אחד- הדבר ההפוך הוא הדומיננטי.

כמובן זה מתחבר לבניית בית- אפשר להרחיב גם בזה הרבה- העיקרון הוא שבונים בית משותף שיש בו את כל הערכים הללו, כל צד מביא את הזווית שלו וכל המכלול שנובע מזה. זה רמוז בשם י-ה, שכידוע איש ואשה הם אותן אותיות מלבדן- יו"ד זה כנגד השכל וה"א כנגד החיבור למציאות- הרגש. וכל אחד נותן לשני את מה שיש לו לתת (יחד עם השמירה על הטבע של כאו"א).

עכשיו אני מגיע לנקודה האחרונה (אני יודע שאני מאריך.. מחילה- אני תיכף מסיים) :

יש אנשים שלא עונים לדפוסים האלה, כמו שציירתי אותם. למשל, אני לא מזדהה עם התיאור שנתתי לגברים, כי הרגש אצלי יחסית דומיננטי. יש גברים רגשיים מאוד, ויש נשים שכליות מאוד.

אז פה אני חושב שצריך לומר כמה דגשים:

א'. קודם כל- נכון. אנשים זה לא שבלונה, לכל אחד יש ייחודיות ויש אנשים שהתכונות המרכזיות שלהם באמת שונות מהממוצע. והעיקרון החשוב ביותר כאן- ומצידי, אפילו אם מישהו לוקח את העיקרון הזה מכל מה שאמרתי- זה מספק אותי לגמרי: אנחנו לא באים לשנות אופי. בשום פנים ואופן!  בנאדם הוא מיוחד, ואם הוא לא יבטא את הייחודיות שלו- זה אסון לו ואסון לעולם. כל אדם חייב לומר בשבילי נברא העולם- וכמו שמסבירים- 'בשביל שלי' נברא העולם.. אם דיברנו על סובייקטיביות, מקודם אז הנה.. כלפי מה הדברים אמורים?

יש לפעמים אנשים שבאים ואומרים- אשה צריכה להיות רגש ולא שכל, ועל בסיס זה הם רוצים שהאשה שלהם תהיה פחות חכמה מהם/ שתקבל מה שהם אומרים. זה בעצם לקחת את אמרת חז"ל 'אשה כשירה עושה רצון בעלה' (הם יודעים לצטט את זה יפה מאוד למרות שזה מובא במדרש ולא בגמרא..), למחוק את ההיגיון הבסיסי ושאר דברי חז"ל ולהפוך את זה לכל התורה כולה. זו טעות גמורה. אשה צריכה להיות משהו, נכון, היא צריכה להיות מה שהיא. ואם היא למשל אקדמאית- אין שום קשר בין זה לבין חסרון בעבודת ה'. זאת שטות מוחלטת. אם היא שכלתנית, ולא 'תמימה' או 'פשוטה' או כל מיני ביטויים שונים ומשונים- אז זו מי שהיא!

אותו הדבר לגבי הגברים. בקיצור, העיקרון הוא עיקרון אחד: תהיה אתה. אתה לא דומה לאף אחד אחר.

חז"ל רק מגלים לנו את ההבדל הכללי בין הגברים לנשים, שנכיר, מעבר לכך- אין שום תועלת בלנסות לשנות אנשים. זה לא נכון, לא צודק, וזה לא הגיוני שזה רצון ה'.

כשאדם בוחר בת זוג/ בן זוג- מה שחשוב זה שיתאים לו. אבל אני אישית חושב שמה שאמור להנחות אותנו זה לא 'המודל הנשי'/ 'המודל הגברי'- מבחינה פסיכולוגית זה בלאו הכי מנחה אותנו. מה שאמור להנחות אותי זה מה טוב עבורי. אני לא בא לשרת 'אינטרס גברי', אני בא ליצור פה יצירה אחדותית (שבלאו הכי גבר ואשה משלימים אותה) ששייכת אליי.

ב'. כמו שאמרנו- גם גברים שהם רגשיים- כנראה שהמעטפת עדיין תהיה שכלית פחות או יותר. וכנ"ל לגבי נשים שכליות יותר- המעטפת כנראה תהיה יותר רגשית. שוב, בהתחשב במה שכתבתי בסעיף א'- לא מוכרח. רק בשביל התאוריה נטו.

לגבי מה ששאלת.

זה משתנה בין אנשים. לעניות דעתי, האידיאל הוא שהרגש אכן יהיה שותף בלימוד. אבל זו עבודה, ולא תמיד זה בא לגברים בטבעיות. אבל זה מאוד משתנה- בין בחורים, ועל פי זה הם גם בוחרים סגנון של ישיבה- חסידי יותר או פחות חסידי (גם זה לא בהכרח.. כמובן יש בישיבות מנעד רחב של בחורים. אני למשל, לא לומד בישיבה חסידית אע"פ שגם סגנון של ישיבה חסידית היה מתאים לי לדעתי). אני כן יכול להגיד שהלימוד הוא יותר אינטלקטואלי, לא יודע אם הייתי מגדיר את זה כהנאה שכלית- כי המטרה היא לא ההנאה, אבל הרבה גברים- בהחלט נהנים הנאה שכלית יותר מהלימוד מאשר חויה רגשית. ועם הזמן גם הרגש מתפתח כמו שכתבתי מקודם.

אחדד מה שאמרתי קודם- הגבר לומד את הלימוד בשביל הידע, בשביל התוצאה של ידיעת התורה, או בשביל התוצאה של קיום מצוות לימוד תורה. זה מה שהוא מגדיר כשהוא אומר 'ע"י התורה אני מתדבק בה' '- ע"י השכל, והמאמץ השכלי. התהליך פחות רלוונטי. האשה לומדת בשביל התהליך שנוצר פה כתוצאה מהמפגש הנפשי שלה יחד עם התורה.

אלו שני הפכים שמשלימים לדעתי את ההופעה והגילוי של דבר ה' בעולם. אפשר להגיד אולי בזהירות דבר כזה: הגבר עובד על להוריד את הדברים כהוויתם למציאות, והאשה עובדת על להגשים את הדברים במציאות, לפתח אותם- להנכיח אותם במציאות.

(אגב בקשר לזה יש הבדל בין המילים- 'דיבור' ו'שיחה', דיבור הענין שלו זה הנהגה- דיבור יוצא מתוך השכל, מתוך החכמה של האדם, וע"י הדיבור הוא מופיע- מבטא את זה בעולם. בגמרא מנהיג נקרא 'דבּר'- "דבר אחד לדור ואין שני דברין לדור" (סנהדרין ח'.)- ע"י הדיבור המנהיג מצווה, שולט, קובע דברים בעולם. זה גם שייך למידת הדין. לעומת זאת- הכח של האשה נמצא יותר בשיחה, שיחה זה מלשון שיח (כך כותב הרב קוק)- "ויצא יצחק לשוח בשדה", שיחה זו תפילה- תפילה זה עולם הנפש, זה המקום של הרגש- פחות של השכל. זה הכשרון של האשה, היא מבטאת את ההפנמה של הדברים, את התהליכים, את העולם הזה. זה שייך יותר למידת החסד. וחסד ודין יוצרים ביחד תפארת- דבר מפואר זה דבר שיש לו כמה גוונים, בהקשר הזה- שני צדדים של הופעה אלוקית).

(אני רק העברתי לפה אחרי בקשת רשות)

רציתי רק לדעת מה התחדד/ התחדש לך בנוסף לדברים שכבר נאמרו למעלה.

אני רואה עכשיו שאולי צריך לבאר יותר את הנקודה שהעלית- היראה והאהבה.

אני התבססתי בזה בעיקר על מה שראיתי קצת בספרי המהר"ל- 'נתיבות עולם', 'דרך חיים', והדברים חוזרים בהרבה מספריו

(אגב, למהר"ל יש הגדרות להרבה מאוד דברים- אין דבר שהמהר"ל לא טורח להגדיר כמעט, שמתבארים יותר ע"פ ראיית מכלול המקורות. לפעמים חסר לנו מקור מסויים כדי להבין את התמונה בשלימות יותר- למשל בהבדל בין איש ואשה שבקריאה פשטנית ניתן להבין מהמהר"ל פשוט שהאיש הוא צורה והאשה היא חומר, זה אמנם נכון אבל זה לא המכלול- בדרך חיים (א', ה' אאל"ט) המהר"ל פותח לנו את הנושא בהרחבה).

בנתיב היראה, וגם בנתיב הענוה (פרק א')- המהר"ל אומר שהענין של היראה זה: להכיר בכך שה' הוא העלה ואני העלול. כלומר- ה' ברא אותי, ואני הנברא. בהרבה מאוד סיטואציות בחיים אנחנו נפגשים בזה- למשל כשאנחנו כורעים בתפילה אנחנו מבטלים את הקומה שלנו (שמבטא את בנין האדם וגם את מלכותו על בעלי החיים- שהם כפופים) ומכירים קודם כל בזה שה' ברא אותנו ולכן הוא היחיד שיכול להשפיע לנו שפע. אח"כ, מתוך כך, אנחנו זוקפים 'ה' זוקף כפופים'- כל העמידה שלי, כל הקיום- הכל נובע מאיתו יתברך. 

לעומת זאת, את האהבה מסביר המהר"ל כחיבור. דברים דומים/ משלימים מתחברים- כזה הוא חיבור בין איש לאשה, וגם החיבור בינינו לבין הקב"ה.

המהר"ל בנתיב אהבת ה' (פרק א') אומר:

"וכן האהבה שיש מן השם יתברך אל ישראל כמ"ש הכתוב אהבתי אתכם, ותקנו רז"ל אוהב עמו ישראל אף כי האהבה הוא בין השווים ודומים מכל מקום שייך אהבה בו יתברך, כי ישראל נקראו בנים למקום וידוע כי האב אוהב את בנו מפני שבא הבן ממנו ודבר שבא ממנו מצורף אליו ביותר, וישראל הם מן השם יתברך נבראים, כי אע"ג שכל הנבראים הם מן הש"י מכל מקום אין דבר שבא ממנו בעצם ובראשונה כמו ישראל".

בספר דרך חיים (פירוש המהר"ל על מסכת אבות) פרק א', ג' המהר"ל אומר דבר מענין. אנחנו קוראים ליראת ה' גם בשם 'יראת שמים', לעומת זאת אומרים 'אהבת ה'' ולא אהבת שמים..

מה הסיבה?

קודם כל אני אגיד לגבי המילה 'שמים'- ראיתי ברצי"ה שהוא מסביר (בשיחות הרצי"ה לספר בראשית) שהמילה מגיעה מהמילה 'שם'. 'שם' זה מקום, 'שמים'- זה אומר שיש הרבה מקומות, זה לא מקום מוגדר. לעומת הארץ- שהיא מקום מאוד מוגדר, יש לה גבולות ברורים, השמים מבטאים אינסוף- לא מפני שאין להם סוף, אלא מפני שאנחנו לא מסוגלים לחקור את כל זה. זה אולי הנמשל בעולם הזה הכי קרוב למושג 'אינסוף' שאנחנו יכולים לקלוט.

נחזור למהר"ל וננסה לחבר את הדברים:

"והוסיף לומר ויהי מורא שמים עליכם אחר שהזהיר אותם על האהבה הזהיר אותם על היראה גם כן, וזה כי מדרך מי שאוהב את אחד לבו קשורה בו ודבר זה מבטל היראה... ולפיכך אמר אף שהזהרתי אתכם על האהבה- לא יהיה ה' יתברך נחשב כמו אוהבך אשר אתה רגיל עמו, אבל יהיה נחשב לו כי ה' יתברך בשמים ואתה על הארץ... ולא תהיה האהבה מבטלת היראה... ובכל מקום אצל המורא נאמר יראת שמים ולא נאמר אהבת שמים, כי היראה צריך שיהיה נחשב אליו הקב"ה נבדל ממנו לגמרי, אבל האהבה יחשב שהוא דבק בו יתברך כדכתיב לאהבה את ה' אלוקיך וגו' ולדבקה בו".

כלומר- אומר המהר"ל שכשם שיש הבדל בין הארץ לשמים כך יש הבדל בינינו לבין הבורא. או אם נתרגם את זה למילים אחרות: כשם שיש הבדל בין המוגבל (הסופי) לאינסוף- ככה יש הבדל בינינו לבין הבורא. ומה תפקיד האהבה אם כן? לחבר בין העולם הזה המוגבל, שבראשו עומד האדם, לבין אין סוף ב"ה. בלי היראה, בלי ההבדל- האהבה לא היתה אפשרית, כי החיבור בינינו לבורא גורם לנו להתבטל כליל... 'כי ה' אלוקיך אש אוכלה'.  'אלא הידבק בחכמים ובתלמידיהם'- יראת החכמים היא ענף מיראת ה' כדי שנוכל להדבק בה'- כמו שכתבתי למעלה- היראה מאפשרת את האהבה. היראה זה הכלי- הגבולות, ששומר על התוכן האינסופי.

בעצם העבודה בעולם הזה היא להתעלות לחיבור גמור בה', לאינסוף ב"ה, דרך הגבול- דרך התורה (התורה כפי שהיא בעוה"ז- היא בצורה מצומצמת כמו שמלמדים בחסידות וכן ברב קוק ועוד), דרך המצוות. אין דרך אחרת.. ולעתיד לבוא העולם כולו יהיה במידת הדין כמו שעלה במחשבה תחילה, אלא שהתהליך שנעבור יהיה מתוך בחירה כך שמידת הדין תחזור לשורשה העליון. יראת הרוממות. לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים (אגב עובדה מעניינת היא- שלים יש רוחב גדול מאוד- שזה הצד הנגלה ועומק גדול מאוד- הצד הנסתר. אולי גם כאן אנחנו מוצאים חיבור בין הסוף לבחינה מסויימת של אינסוף).

***

עוד ענין אחד- בענין השלטת השכל על חלקי האדם. מהר"ל דרך חיים, פרק א' משנה י"ז- "ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה"- המהר"ל שם מבאר באריכות (ממליץ לקרוא שם- אותי זה מאוד לימד) איך שכאשר חלק מחלקי האדם דומיננטי זה יבוא על חשבון חלק אחר- החלק ההפכי. וכך הוא כותב שם:

"וזה שאין טוב לגוף רק השתיקה- שודאי יפה ונאה לגוף שישתוק ויתן מקום אל השכל שיפעל פעולתו, ויהיה הגוף טפל מפני זה אצל השכל וטוב שיהיה הגוף זנב לאריות. ואם מרבה דברים אז השכל בטל אצל הגוף ויהיה השכל זנב לשועל... שהשכל והגוף שני הפכים"

ובבואו לבאר את הסבר דברי המשך המשנה "ולא המדרש עיקר אלא המעשה", המהר"ל מאזן את הדברים:

"שלא תאמר אחר כי השתיקה שהיא ההיעדר הפעולה הטובה ביותר מפני שיש לאדם לפעול בשכל וכמו שהתבאר... אף שהמעלה בודאי גדולה מאוד למדרש, ומכל מקום העיקר הוא המעשה, רק שהמדרש שהוא השכל הוא המעלה העליונה ומכל מקום המעשה הוא היסוד ואין קונה מעלת השכל רק שצריך שיהיה לו קודם יסוד מוכן ואח"כ בונה מעלה מעלה".

עוד בענין המעשה- המצוה מבטאת בצורה מוחשית מאוד את החיבור בין הסוף לאינסוף- גם זה על פי תורתו העמוקה של המהר"ל. "כי נר מצוה ותורה אור"- הנר זה דבר מוחשי, גשמי. אפשר לגעת בו. האור- זה דבר רוחני, לא נתפס. כשאני עושה מצוה אני עושה מעשה גשמי לגמרי- ועם זאת על ידי המעשה הזה יש פה הארה אלוקית, המעשה הזה מכוון (באופן מעשי- דיני התורה) כלפי רצון ה'. מצוות צריכות כוונה. צריכות כיוון, חיבור. יש חיבור בין מחשבה למעשה- "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה".  כאשר אני עושה מצוה אני צריך לעשות אותה על פי כל הדינים שה' אמר לי לעשות- יראת ה', זמן מסויים, מחשבה מסויימת (בקרבנות- פיגול) דרך מסויימת. אבל מתוך זה אני דבק בה'- לא נשארים ביראה, מתוכה עולים לאהבה.

היראה היא כלי שמאפשר את האהבה, כמו שאמרנו.

טוב אעצור כאן, די הרחבנו. הדברים מתקשרים להרבה דברים יסודיים בתורת המהר"ל- כמו המושג 'סדר' ו'מקום' (שבתורת המהר"ל ה'מקום' ממש מבטא את זה- ה'גבולות' הם אלו שגורמים לקיום. מקום מלשון מקיים) ו'אחדות ההפכים'. העולם שלנו ללא ספק עולם מיוחד מאוד

שבת שלום לכולנ"ו!

שבת שלום!

(וגם כי אני לא מבין בזה)

@והוא ישמיענו אם תוכל אשמח לחידוד נוסף בנקודה מסויימת שמציקה לי.

לא יודעת מה יש לי , לא מצליחה להפנים אותה,ממש קשה.

הפיסקה האחרונה שלך, לא כולל הסוגריים-

אתה באמת באמת חושב שכשאנשים אומרים "אני מדבק בה'" הכוונה ע"י השכל, המאמץ השכלי בשביל המטרה: ידיעת התורה,זה באמת נשאר רק שם?

אני דמיינתי לפני השרשור הזה שכשלומדי תורה נכנסים ללימוד מכל הלב הם נכנסים לאקסטזה רוחנית- רגשית מטורפת..חח

האם יש חלק שמרגישים כמו שדמיינתי או שכולם נשארים פחות או יותר ברובד השכלי עם המעטפת הרוחנית של המסגרת, ישיבה, אווירה,והכוונה לפני הלימוד כמו שכמעט כולם כתבו כאן?

והגיוני שחלקם הגדול הגיעו לזה מתוך הרבה מאוד עמל תורה, הם קנו את המעלה הזאת והיא לא היתה בטבע ראשון שלהם. כמו גדולי ישראל שכשמסתכלים עליהם רואים את הדביקות הזאת וההתרגשות המיוחדת מהתורה

כשהם נכנסים ללימוד מכל הלב הם לומדים בהתרגשות מטורפת.. זאת בדיוק העבודה. לעבוד את ה' 'בכל לבבך'. זה תהליך.

...

מה גורם לאדם שיהיה רציני ביחסו חשיבות לדת? שאלה טובה אבל לא עסקנו בזה. עסקנו אחרי שאדם מחליט שהוא לוקח את הדת ברצינות - מה גורם לו לחיות אותה שאלו שתי שאלות שונות שלא כדאי להתבלבל בניהם

ז"א אני יכול לעשות מצוות אנשים מלומדה בהכי רצינות שיש ולחילופין אני יכול לזלזל בקיום מצוות והכי לדעת מה הן אומרות. הישבה יכולה להקנות את האופציה השנייה גם חלילה.

שאת מסכימה שיש היום מבנות ויתור לא מושכל לא ללמוד דברים בסיסיים?

מסכים זה לא קשור לשנת מדרשה ספציפית אלא באופן כללי. זה גורם לבנות לוותר לעצמם בתחום ואני מאמין שזה יכול לבוא לידי ביטוי (ובא לידי ביטוי) במדרשה..

לכן אני לא מבין למה את אומרת את זה.

זה מסמס את האמירה שלי על פרש.

אבל גם אם הגענו לזה שצריך לימוד שיטתי ורציני דיינו.

ושצריך לתת את הדעת מה בסיסי בשביל כל יהודי.

לגבי גוף הדברים עצמם כתבתי את זה פה כמה תגובות למעלה - הלכה זה דבר בסיסי בחייו של היהודי - לקראת נישואין וזוגיות אני יסביר יותר טוב למה אני מתכוון - לקראת נישואין וזוגיות

גם זה מבורך בודאי! כל מרבה בביקורת הרי זה משובח.

התורה שבעל פה היא קשורה יותר להויי חיים היהודי, כי היא הפרשנות המעשית לתורה שבכתב. תורה שבכתב בלי פרשנות היא חשובה אבל התורה בעל פה זה שמוסיף את המשמעות ללימוד.

תודה על הדברים שהוספת

ובכל זאת כל הכיף פה היה לדון על הצד של הויתור עצמי שקיים אצל הבנות בכל הקטע של ידע תורני. אתה מוסיף עוד משהו שמראה כשל לוגי בלימוד תורה שהוא כשלעצמו נושא מאוד מאוד כללי. 

לפחות בהקדמה לספר המצוות שלו, ולדברים כאלה יש מעמד של דאורייתא (!) אבל הוא אומר שרוב הדברים הם לא כאלה ויש להם מעמד של דרבנן. ברור שיש הרבה דרשות סומכות, זה רמב"ם מפורש ונראה לי שגם המהר"ל מדבר על למה זה.

ואני לא חושב שזה ממעט מכלום, הפוך - זה מעלה בערכה של המסורת.

הרמב"ם כותב כך רק על דברים שאין בהם מחלוקת.

זה משאיר הרבה מאוד דרשות יוצרות.

יש בזה צד שמחליש את הכח של חכמים, ומייתר מעט את הצורך בשופט אשר יהיה בימים ההם.

שאין בהם מחלוקת. הוא אומר שהלכה למשה מסיני זה מה שאין בו מחלוקת ולזה יש באמת מעמד של דאורייתא, אבל לדרשות סומכות יש מעמד של דרבנן אלא אם נאמר במפורש אחרת. תפתח את ההקדמה שלו.

וזה לא מייתר כלום. הם כן לומדים המון הלכות דאורייתא, מבררים את כוונת התורה ומעבירים את המסורת מדור לדור.

שדין דאורייתא שבא במסורת אין בו מחלוקת, ואין לו מקור חזק בפסוק אם בכלל.

זה משאיר הרבה מאוד דינים דאורייתא שדרשותיהם יוצרות.

הרוב זה כל מיני ייתורים כאלה. יש דרשות שמובילות לדין דאורייתא, אבל המון מהן מובילות לדרבנן כי לא כולן משתמשות בי"ג מידות או לפחות לא בצורה מושלמת.

לא חלק אלא בפועל כפול (לא יודע מה השם הלשוני) אאלט.

טוב די עם הדיון הזה, הנה הרמבם - לקראת נישואין וזוגיות

ויש כאלה שתוך כדי הלימוד מנסים ללמוד דבר בסיסי שכזה. מכיר ישיבה אחת ששואפת לעסוק בזה. אם זה מצליח - שאלה טובה..

ההגיון הפנימי שלהם די מובן לכל לומד גמרא.

ידע להסביר לי מה זה כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא.

נראה לי כולם מכירים.

ברור שזה לא עסק מסובך מדי לרוב, אבל הגיון של י"ג מידות אמור להיות הדבר הראשון שמלמדים לפני שפותחים דף גמרא, ובישיבות לא מסבירים על זה שיטתית.

זה כבר לא המרכז בלימוד תורה (אם היה אי פעם...).

כי באמת רוב הבחורים מתייחסים לזה בקופסה שחורה, נתקלים בדרשה ופשוט קוראים אותה בפה בלי להבין לעומק.

מטרת הלימוד היא ליצור, ועולם התורה הפסיק ליצור דרשות כבר כמה מאות. היום מה שיוצר הוא, לענ"ד, יותר סברות וחלוקה לקטגוריות, ופחות דיוק בלשון.

אבל אני לא מכים שמטרת עולם התורה הוא רק ליצור. אני רוצה להבין את דף הגמרא עצמו. לבין מה חשב הלל הזקן כשפסק ככה וככה. גם זה לימוד תורה.

אבל מרכז העולם הוא תמיד ליצור.

אבל יש כמה יוצאים ממש מוזרים מן הכלל (דוגמה שעולה לי: בקידושין יש מקום שדורשים את הי' במילה אין. ממש ביזארי. יש על זה איזה מלבי"ם באורך הגלות שמסביר מה בעצם קורה שם).

זה ייתור. וזה אולי הדבר היחיד שקשה להבין את ההגיון הפנימי שלו - חוץ מ"אל תקרי"

ומה שמוזר פה הוא לא דרישת הייתור, אלא זה שבעיקרון זה בכלל לא מיותר.

או בייתור, ריבוי או מיעוט, או אל תקרי. לכן אמרתי, י"ג הן מובנות, ריבוי ומיעוט גם יחסית, ייתור לפעמים קשה להבין.

אז את רוב רובן של הדרשות די פשוט להבין.

(בעצם, יש עוד אחת (סוג של מדה) מקרא נדרש לפניו ולאחריו. הוא יחסית לא מובן)

הן מיג מידות עצמן. יש מלא אסמכתאות כאלה.

כמעט ואין דרשה (יוצרת, לא אסמכתא), אם בכלל, שהיא לא מי"ג מידות או מהמידות הנוספות שהזכרתי.

[א] כבר בארנו בפתיחת חבורנו בפירוש המשנה שרוב דיני התורה יצאו בשלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהם ושהדין היוצא במדה מאותן המדות הנה פעמים תפול בו המחלוקת ושיש שם דינין הן פירושים מקובלים ממשה אין מחלוקת בהם אבל הם מביאין ראיה עליהן באחת משלש עשרה מדות כי מחכמת הכתוב שהוא אפשר שימצא בו רמז מורה על הפירוש ההוא המקובל או היקש יורה עליו וכבר בארנו זה הענין שם. וכשיהיה זה כן הנה לא כל מה שנמצא לחכמים שהוציאו בהיקש משלש עשרה מדות נאמר שהוא נאמר למשה בסיני ולא גם כן נאמר בכל מה שימצא בתלמוד שיסמכוהו אל אחת משלש עשרה מדות שהוא דרבנן, כי פעמים יהיה הפירוש ההוא מקובל ממשה בסיני לפי הראוי בזה שכל מה שלא תמצאהו כתוב בתורה ותמצאהו בתלמוד שלמדוהו באחת משלש עשרה מדות אם בארו הם בעצמם ואמרו שזה גוף תורה או שזה דאורייתא הנה ראוי למנותו אחר שהמקובלים ממנו אמרו שהוא דאורייתא. ואם לא יבארו זה ולא דברו בו הנה הוא דרבנן שאין שם כתוב יורה עליו. וזה גם כן שרש כבר נשתבש בו זולתנו ולכן מנה יראת חכמים עם מצות עשה, ואשר הביאו לזה לפי מה שיראה לי מאמר ר' עקיבא את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים חשב שכל מה שיגיע משלש עשרה מדות הוא מן הכלל הנזכר, ואם היה הענין כמו שחשבו למה לא מנו כבוד בעל האם ואשת האב מצוה בפני עצמה מחוברת אל כבוד אב ואם וכן כבוד אחיו הגדול כי אלו האישים למדנו שאנו חייבין לכבדם ברבוי אמרו (כתובות ק"ג) כבד את אביך לרבות אחיך הגדול ואמרו את אביך לרבות בעל אמך ואת אמך לרבות אשת אביך כמו שאמרו את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים, אם כן מפני מה מנו אלו ולא מנו אלו. וכבר הגיעו בזה הסכלות אל יותר קשה מזה, וזה כשמצאו דרש בפסוק יתחייב בדרש ההוא לעשות פעולות או או להרחיק ענין מן הענינים והם כלם בלי ספק מדרבנן ימנו אותם בכלל המצות ואע"פ שפשטיה דקרא לא יורה על דבר מאותם הענינים עם השרש שהועילונו בו ע"ה והוא אמרם ז"ל אין מקרא יוצא מידי פשוטו, והיות התלמוד בכל מקום ישאל פשטיה דקרא במאי כתיב כשמצאו פסוק ילמדו ממנו על צד הבאור והראיה דברים רבים. והנסמכים במחשבה זו מנו בכלל המצות בקור חולים ונחום אבלים וקבורת מתים בעבור הדרש הנזכר באמרו יתברך והודעת להם את הדרך ילכו בה, ואמרו את הדרך זו גמילות חסדים, ילכו זה בקור חולים בה זה קבורת מתים, ואת המעשה אלו הדינים, אשר יעשון זו לפנים משורת הדין, והשבו כי כל פועל ופועל מאלו הפעולות מצוה בפני עצמה, ולא ידעו כי אלו הפעולות כלם ודומים להם נכנסות תחת מצוה אחת מכל המצות הכתובות בתורה בבאור והוא אמרו יתברך ואהבת לרעך כמוך, ובזה הדרך בעצמו מנו חשוב תקופות מצוה בעבור הדרש הבא בהיא חכמתכם ובינתכם והוא אמרם (שבת ע"ה) איזו היא חכמה ובינה שהיא לעיני העמים הוי אומר זה חשוב תקופות ומזלות, ואילו מנה מה שהוא יותר מבואר מזה ויחשוב מה שהוא יותר ראוי למנותו והוא כל דבר שנלמד בתורה במדה משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן היה עולה מנין המצות לאלפים רבים. ואולי תחשוב שאני בורח מלמנותן להיותן בלתי אמתיות והיות הדין היוצא במדה ההיא אמת או בלתי אמת, אין זו הסבה. אבל הסבה כי כל מה שיוציא אדם ענפים מן השרשים שנאמרו לו למשה בסיני בבאור והם תרי"ג מצות ואפילו היה המוציא משה בעצמו אין ראוי למנותם. והראיה על זה כלו אמרם בגמרא תמורה (דף ט"ז) אלף ושבע מאות קלין וחמורין וגזירות שוות ודקדוקי סופרים שנשתכחו בימי אבלו של משה ואעפ"כ החזירן עתניאל בן קנז מפלפולו שנאמר כל איש אשר יכה את קרית ספר ולכדה וגו' וילכדה עתניאל בן קנז. וכשהיו כך הנשכחות כמה היה הכלל שנשכח ממנו זה המספר, כי גם מן השקר שנאמר שנשכח ממנו כל מה שנודע ובלא ספק היו אותם הדינים המוצאים בקל וחומר ובזולתו מהמדות אלפים רבים ואלו כלם היו נודעים בימי משה. ונאמר עליהם דקדוקי סופרים כי כל מה שלא שמעו בסיני בבאור הנה הוא מדברי סופרים. הנה כבר התבאר כי תרי"ג מצות שנאמרו לו למשה בסיני לא ימנה בהן כל מה שילמד בשלש עשרה מדות ואפילו בזמנו עליו השלום כל שכן שלא ימנה בהן כל מה שהוציאו באחרית הזמן, אבל אמנם ימנה מה שהיה בפירוש מקובל ממנו והוא שיבארו המעתיקים ויאמרו שזה הדבר אסור לעשותו ואיסורו דאורייתא או יאמרו שהוא גוף תורה הנה נמנה אותו כי הוא נודע בקבלה ולא בהיקש ואמנם זכרו ההיקש בו והביאו הראיה עליו באחת משלש עשרה מדות להראות חכמת הכתוב כמו שבארנו בפירוש המשנה:

שהדרשות מובנות.

זה קשור לוויכוח מה מתוכן דאורייתא ומה דרבנן שהיה למעלה

כי אמרו לי שהוא כותב על זה בפסוק, רק פתחתי - חשכו עיני, ארוך וכבד מאוד... החלטתי לסמוך עליו שיש שם הגיון כלשהו חח

מאן בלעם ומאן יבמי הם לא ממשורש מאנ, אלא משורש אינ.

ממאנת הוא באמת שורש מאנ.

אבל אצל בלעם ויבם השורש הוא אחר (וגם המשמעות קצת שונה).

אבל רש"י שם כותב שהמשמעות שונה.

למרות שנכון, 

המטרה של המדרשות ברובן היא לא להעצים ולהעשיר את הלימוד לבת

יותר לספוג רוחניות ויראת שמיים

אישית, גם אני לא אוהבת רק להיות פסיבית ולהאזין כל היום לשיעורים,

גם לא מרגיש לי שזה תורם לי כל כך

למעשה ברוחניות אם רוצים להאזין לרב, עדיף לשמוע צדיק ברמה גבוהה ככה זה משפיע הכי טוב

ולגבי לימוד, המדרשה שלך נשמעת שיא המגניבה במה מדובר? 

(אישית אני לא בעד לימוד גמרא לבנות אבל כן מאוד בעד לימוד הלכות, מוסר, אמונה, מחשבה, חסידות ורוח וכו')

שיל"ת מעולה ומאוזנת, הייתי רק בתכנית שילוב למשך שנה אחת ומאוד אהבתי.

המעבר ממקום לא פסיבי לפסיבי מאוד קשה אבל מתרגלים מתישהו..

יש את מעמקים של הרב לויק. ראש חסידי יותר

את יכולה לכתוב בפורום מדרשות נראה לי שיהיה לך שם מענה לזה
 

היא קצת יותר נוטה לברסלב כזה ממבראשית. למרות שמבראשית מדרשה מיוחדת, יש שם פשטות שלא ראיתי הרבה אז לא יודעת איפה יש כמוה בדיוק ועוד בירושלים.

אממ לפני כמה זמן היה פה שרשור שכתבו שיש מדרשה שם  שנקראת בת ציון או משהו כזה, כדאי לברר עם מי שכאן לדעתי.

זה לא יהיה טוב לכם..חח

ובסוף גם לנו ..

ולעמ"י.

כי כל המשנה בנשים.

מצטרפת מכל הלב ❤️

שנה טובה ומתוקה, גמר חתימה טובה לחיים טובים, לשלום ולכל הישועות.

ב"ה גאולה שלמה פרטית וכללית לכולכם 🙏🌷🏠

שיתגשמו כל משאלות ליבכם לטובה,

גמר חתימה טובה

אבל מה הקשר לבדידות

ולמה שזה יפריע

ניסיתי לשכנע מישהי שתפסיק ושהוא סתם מבלבל אותה עם שטויות, לא מקשיבה...

בעיניי הכול עניין של מינון. הבעיה מתחילה כשנוצרת תלות- כשהוא הופך לכתובת הרגשית הקבועה או מחליף קשר אנושי.

הבעיה היא בין היתר שהוא מתחנף ומרצה ולא מאתגר.

להבנתי הוא נותן עצות לא רעות בכלל לנשים, והרבה פעמים לא מתאימות בכלל לגברים.

נתתי פעם תאור של קשר חצי רעיל (לא כזה שמרעילים בכוונה, אבל כזה שלא בריא לצד הגברי שבעניין).

GPT הציע להמשיך

ג'מיני ממש צעק שזה קשר רעיל ושנכון להפסיק אותו. אבל רק לאחר עוד קצת התכתבות.

גרוק לא זוכר מה הייתה התשובה. אבל יהיה מעניין לנסות. אני אחפש אם יש לי את השאלה.

ראיתי פה ושם התייעצויות עם GPT של נשים עם שאלות נשיות (וגם ניסיתי לבדיקה) והיה ניכר ממש שהוא מוטה לכיוון הזה.

מקום אחד שהיה בו מענה לא רע לגבר: מודלים סיניים לא מצונזרים. המצונזרים עושים את מה ש"נכון" ופמיניסטי.

GPT ודומיו מעולים בצורך לקחת משהו שאדם כותב ולעשות לו שיקוף. זה נותן תועלת בערך כמו לכתוב בשביל עצמך (תרגיל ידוע לניקוי הנפש מעומסים שעובד יפה) וגם קצת כמו המנגנון המקובל באחת החסידויות לכתוב ליהודי שכבר לא איתנו.

זה שהוא יכול לשנות את דעתו תוך כדי תנועה מאות פעמים אם זה מתיישר עם דעת השואל.

אז אני לא יודע כמה נכון לשפוט אותו כמישהו עם מערכת מוטה לצד כזה או אחר...

הוא פשוט נותן עצות לא נכונות. גם אם הוא "נוטה לכיוון".

אין לה באמת אינטילגנציה רגשית ויכולת חשיבה מורכבת זה ניתוח שכלתני של מה שאתה כותב לו. מעבר לזה יש סכנה שכשפורקים רגשית לבינה המלאכותית הוא גורם לנו לפתח אליו מעין מערכת יחסים שהיא מסוכנת בקלות היא יכולה לנתק אותנו מהחברים שלנו.

אבל, נראה לי שגרוק פחות מפחדים מהשטויות האלו

נסה גם את ג'מיני.

התלבטתי אם לנסות את deepseek ובסוף וויתרתי.

לא תקין, לא בריא, לא בעד

אבל כן...

לא צריך להיות בת בשביל זה... מסוכן ביותר.

למה זה רע?

וגם מבזבז זמן ותנסי לחשוב כמה זה מנתק אותך מהיום יום וחוסם את היכולת להיפתח רגשית לבני אדם

תלוי איזה שימוש עושים בו

אפשר לתעל אותו ואפשר להתבזבז איתו

ובAI זה בריבוע

כי בשימוש נכון הוא מתאים את עצמו והתועלת עולה

ובשימוש גרוע להיפך

קשרים פרונטליים...

העולם הולך לשם בכל מקרה, צריך לחשוב מה עושים ואיך לוקחים את זה לטוב, אם זה אפשרי...

והוא לא משאיר את הנעליים בסלון

בסוף הבינה המלאכותית חשופה לכל המידע שקיים ברשת, חשופה להרבה מאמרים פסיכולוגיים וידע מקצועי. למה לא לנצל את זה?

בנוסף יש לה מוח גדול, אמנם מלאכותי אך עדיין מתפקד והיא יכולה לעשות סדר במחשבות ולעזור ולהעלות נקודות.

כמובן שצריך להשתמש בה בגבול הטעם הטוב. אני מכירה מישהי שכשבחור מסוים נפרד ממנה אמר לה שזה בעצת הצ'אט. זה מוגזם בהחלט.

אבל אם סתם מתבכיינים לו, בעיני סבבה.

*ולמה הדגשת שהן תורניות? אם זה בעיה זה בעיה לכולן בכל המגזרים.

אבל הוא לא גאון רגשית, חוץ מזה תחשבי גם על ניצול הזמן שלך מולו

צריך לפעמים להקשות עליו, להגיד לו להעלות רמה, ולדייק אותו. כלומר להעלות אותו על המסלול האישי שלך.

על מישהי שנפרדה מהחבר שלה בגלל שהיא הבינה שהיא פשוט נמצאת בתוך לולאת צ'ט. הוא פשוט אמר לו מה לעשות והוא עשה.

הוא לא באמת יכול להחליף בן אדם

הוא גם קוטע כל רגע ומביא מלא עצות

הוא נכשל בתור גבר או אישה

שתהיה שנה טובה! בע"ה כולנו נמצא את החצי השני שלנו ולא נזדקק לפתרונות ביניים.

זה שהAI עושה את זה זה לא הבעיה, הבעיה אם יש עוד מעגלי תמיכה או אין.

לא נתקלתי בזה

יש כאן כמה שיקולים:

1. לאיזה כיוון היא חזרה בתשובה? מה עולם הערכים שלה? האם המנטליות שלה קרובה לשלי?

2. זה שהיא הייתה בקשרים עם בחורים לפניי החזרה בתשובה זו גם שאלה. ברור שהלכתית יש כאן בעיה האם אחרי שהיא חזרה בתשובה אני צריך להתייחס לזה?

   אני אישית חושב שרק אחרי הבירור הזה יהיה ניתן לענות ואם ז מתאים לא אשלול (בתנאי שזה באמת מתאים למנטליות ולעולם הערכים שלי

ההתאמה - שתי הנקודות הללו לא יפריעו.

השאלה הזו נשאלה בפורום הזה במהלך השנים עשרות פעמים על בנים ובנות רק ברגישות יתר, בדיסקרטיות ובצנעה בלי להכניס את הבעיה שכולם מבינים לתוכן ההודעה ובניסיון לא לפגוע באף אחד מהמשתמשים.

מכל המעלות שהתורה יכלה לספר על רבקה, הדבר היחיד שהתורה כתבה הוא שהיא הייתה בתולה.

לא צריך להגזים, יש אנשים שמפריע להם להיפגש עם חוזרים בתשובה בגלל המשפחה, יש כאלה בגלל תרבות, אז הוא דייק לנושא שמפריע לו.

אם היא חזרה בתשובה לכיוון של פולחן צדיקים (וד"ל) אז התשובה היא לא. אבל אם היא פשוט החליטה לשמור מצוות - למה לא? בגלל שזה פורום דתי אני נמנע מלהשתמש בשפה גסה, אז הניסוח הכי מעודן שאני יכול לומר זה שלא משנה לי עם מי היא הייתה כל עוד היא לא החליפה בני זוג כל שני וחמישי.

ושבת גם איתה לא הייתה יוצא?

היא כנראה הייתה דוסית מדי בשבילי 😅

ושום דבר אחר, חחחחחחחח

באופן טבעי, אישה מסוג זה ואורח חיים כזה, תמצא חתן מתאים.

או אלו שנוהרות אחרי הצדיקות שמפעילות אירועי הפרשת חלה עם משפיעניות רשת - גם הן מוצאות חתנים מתאימים. ושם די בוודאות יש הרבה מאוד חוזרות בתשובה.

אך אני לא הייתי לוקח אותן

אם יש יכולת לגשר על הפערים השמיים הם הגבול. אני כן אומר שהאתגר הוא השפה שיש מנטליות שיש בה שפה מסוימת זה מאתגר לגשר בה על הפער אם הצד השני לא מכיר ונמצא שם זה אפשרי אבל מאתגר

הארה מול האפלה: חזון הנצח וייעוד האדם מול תפיסה חומרית חולפת

יש המתבוננים במשפחה ברוכת ילדים ורואים בה "דלות" או "כניעה", אך מבטם נעצר במעטפת החומרית בלבד. השאלה המהותית היא: מהי מטרת הבריאה ומהו תפקיד האדם עלי אדמות בשנותיו הספורות? אם התכלית היא נוחות רגעית ומיצוי עצמי אנוכי, הרי שדבריך "מתאימים" לך. אך אם נרכיב את משקפי התורה והמצוות, נגלה עולם אחר לגמרי.

המצווה הראשונה בתורה, "פרו ורבו ומלאו את הארץ", אינה רק ציווי ביולוגי, אלא היסוד להמשכיות האלוקית. ההשקעה במשפחה היא השקעה נצחית, המביאה להתעלות הנשמה ללא הפסק בנצחיות של הבורא. המטרה העליונה היא חיבור לבורא יתברך וגילוי אלוהות בעולם הזה התחתון. דווקא מתוך הריבוי והעמל, נבנה בניין עדי עד שמתקן את השלילה שנגרמה מחטא עץ הדעת, כפי שמבארת תורת הקבלה.

כל ילד הוא נשמה נצחית וחלק מהתוכנית להפוך את היקום למשכן לו יתברך. מי שחי בתפיסת "אכול ושתו כי מחר נמות", מחמיץ את המהות האמיתית של הקיום ובוחר בחיי שעה על פני חיי עולם. אנו לא משועבדים לערכים עבשים, אלא מחוברים למקור החיים ולחוקים שמובילים לשינוי מהותי וחיובי בנפש, עד להשגת חיים נצחיים ושונים בתכלית. כפי שנאמר: וזרח בחשך אורך ואפלתך כצהרים (ישעיהו נח). וכן: כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי יהוה יחיה האדם (דברים ח). וגם: ונגלה כבוד יהוה וראו כל בשר יחדו כי פי יהוה דבר (ישעיהו מ). האמת אינה נמדדת במטרים רבועים של מגורים, אלא בגודל השליחות ובנצחיות הנשמה.

גם גרושה לא בתולה, וגם לא אלמנה. ר' עקיבא נשא את אשתו של טורנוס רופוס הרשע. לא הייתה בתולה. אם אתה כהן גדול הסיפור שונה.

אם היא "נורמלית" כפשוטו, ולא מתוסבכת, זה מצוין. היא תרים אותך ואת הבית כלפי מעלה.

המנטליות כן

אני מניחה שאם הייתי רווקה, אז התשובה שלי כרגע היתה לא. ואם זה היה עוד כמה שנים, הייתי עלולה להתפשר על כן.

אבל אין לי בעיה עם חוזר בתשובה, בכלל. הדבר היחיד שהיה מפריע לי, זה הפחד שהוא יחשוב על הקודמת (קודמות?) וישווה. לא בגלל ההתנהגות והמצב שלו אלא בגלל שאני לא רוצה להרגיש בתחרות סמויה עם מישהי. ולכן אני גם קוראת לזה להתפשר- כי זו סיטואציה שלא הייתי מוכנה להכניס את עצמי לתוכה.

הייתי ממליצה לחוזרת בתשובה לא לצאת איתך או עם כל בחור שמתכנן לשאול שאלה כזרת חסרת טאקט ופוגעת.

מרגיש לי כ"כ מתנשא להיות "הדתי השמור מבית", מדובר בנשמה שיצאה מהמקומות שהייתה בהם ובחרה בדרכי תורה, שרוצה להקים בית של קדושה.

עם כל הכבוד כאשר אלה הדברים שאתה מסתכל עליהם עוד לפני שהכרת בחורה כזאת, אז גם אם תצא עם חוזרת בתשובה לא באמת תכיר אותה כי תגיע מהמקום המתנשא והשיפוטי, שלא יהיה מפגש חוץ מהמחשבות האלה.

צריך להגיע עם הרבה אומץ והכלה לפגוש משהו שיש בו גודל, עוצמה ואנושיות.

ואחת כמה חוסר מושלמות. בטוחה שגם אתה לא בבחינת מושלם.

זאת זכות, לא פחות ולא "ברירת מחדל" או "סוג ב'." וכל הדברים האלה.

עשתה תשובה, בחרה וחיה דרכי תורה- אז מה יש להזכיר לה את החטאים שלה?

אף אחד לא מגיע עם פנקס לפגישה ומזכיר לך על מה אתה עברת ומה אתה לא שמרת.

בראש ובראשונה, הפז"ם הדתי שלה. מן הסתם, במשפחה שלכם אימא לימדה אתכם קריאת שעל המיטה, אולי שרה את "מודה אני", קראה ספרים של סופרי ילדים דתיים וכו'. השאלה היא אם חוזרת בתשובה הספיקה להכיר את התכנים הללו ותאורטית, בכוחה להעביר אותם לילדיכם המשותפים.

נקודה נוספת: כיצד ההורים שלה מתייחסים לדת, ומה תהיה מידת ההשפעה שלהם על הנכדים.

בעלות תשובה, שבחרו (בעצם, שהשם גרם להן לבחור..), הן, לענ"ד, משכמן ומעלה.

לעזוב הכל, ולהתחיל לקיים חיים שיש בהם עול. כן. עול מצוות. זה לא פשוט בכלל.

הן לא גדלו כך. האין זה אומר הרבה לזכותן?

אבל לא באנו כאן לדבר על מעלתן ומעלתם של החוזרים בתשובה, אלא:

מה חשוב לך.

אם הדברים שציינת חשובים לך, ועלולים ללוות אותך אם יווצר ביניכם קשר

רציני - אתה צריך לחשוב על זה שוב. לא לכל אחד זה מתאים.

מכל מקום, חושבת שבעלי תשובה מתאימים...זה לזו. בדרך כלל, אותה מנטליות,

אותם שלבים בחיים, אותה התמודדות.....

אלא אם כן, הדתי מאוד מכיל, עם "ראש גדול"......

אנקדוטה:

לרב אהרן שטיינמן זצק"ל, הגיע בחור חרדי כדי להתייעץ איתו על הצעה

שהוצעה לו:

בחורה חרדית ש"ירדה" מהדרך ושבה בתשובה שלמה.

על השולחן ניצב בקבוק יין. הרב שטיינמן דפק על השולחן

והוא, שהיה שיא העדינות והשלמות בין אדם לחבירו,

אמר בקול קשה: אני אוסר עליך לגעת בבקבוק הזה;

אתה כופר!......

אם אתה לא מאמין באפשרות של החזרה בתשובה,

אתה כופר!

עם כל הכבוד לכל מי שמייעץ כאן. נראה לי לחפש תשובות אצל מי שנמצא בעניין.

מכירה זוגות שאחד חזר בתשובה והכל נפלא, ויש כאלה שעוברים משבר (קוראים לזה משבר 15 השנים) ופתאום מתגעגעים להמון דברים שהיו בילדות/נערות/בית אבא.

ואז פורקים עול בצורה קטנה או

בצורה גורפת.לצערי מכירה מקרה שאישה עם 4 ילדים שחזרה בתשובה אחרי כעשור החליטה שזה לא מתאים לה ועזבה הכל.

מאוד מורכב.

אבל לא יודעת מה היחס ביניהם לבין החוזרים בתשובה שחוזרים שוב בשאלה...

מכל מקום, רוב בעלי התשובה המוכרים לי, יציבים, מאוזנים וגם....סוג של צדיקים. וגיבורים. באמת.

תלוי אולי לפני כמה זמן היא חזרה בתשובה, אם היא לא קיצונית מדי, אם היא מאוזנת כבר, בריאת

נפש.... איך הקשרים שלה עם משפחתה (כמובן שצריך להיות מודע לעובדה שסבא וסבתא הם

לא שומרי מצוות ואיך לשמור על הילדים מצד אחד ולשמור על יחסים טובים מצד שני - אבל זה

לפי דעתי, לא אקוטי. אבל שוב, זה מאוד תלוי בך: כמה אתה גמיש, רחב אופקים, יודע להכיל,

מאוזן, יכול להציב גבולות בצורה נעימה, לא היסטרי.....)

יש אגב בעלי תשובה שנכנסו ממש לעולם הדתי, כל כולם והתנתקו ממש מכל העבר ויש

כאלה שלא; שמתגעגעים לפעמים לספרים שאהבו, מוסיקה שאהבו, לבטן גב בחוף

גדול, רחב, נדיב לעומת פיסת חוף צרה, חנוקה, צפופה, חורקת זיפזיף מתחת לכפות הרגליים

הנרתעות..., וכו'. רוצים באמת להיות על טהרת הקודש, אבל לא מצליחים באמת להיות

שם. אולי זה סוג של נשמה, או מבנה נפשי, או עד כמה החילוניות השפיעה עליהם....

ועדיין, מנסים לשמור בכל כוחם, ככל שביכולתם, על המצוות, אוהבים שיעורי תורה

רוצים להשתפר במצוות שבינם לבין המקום ובינם לבין הזולת....

לא יודעת מי יותר נחשב אצל השם.... מי יכול לדעת?

אז, תלוי איזה סוג היא ותלוי.....איזה סוג אתה!

בהצלחה!

זה מאד תלוי באיזה אופן היא מתנהגת עכשיו.

לעיתים לחוזרים בתשובה אין אפור. רק שחור או לבן.

וזה עניין הרבה יותר מהותי ממה שציינת.

בשבילי אם היא יפיפייה, עדינה ומאוהבת בי -

אז כן.

אם ההפך,

לא הכי יפה, מחוספסת ואין לה ניצוץ בעיניים -

ועוד היה לה גברים לפניי?!?!?

אני בורחחח!!!!

וזו בדיוק תובנה #1 שלי:

תובנה #1 - לקראת נישואין וזוגיות

זה הבסיס, וצריך ללמוד על זוגיות.

אבל נראה לי יותר עקרוני מזה:

אם אני מבינה נכון, שניכם עוד בשלבים ראשוניים של גיבוש זהות עצמית. אלו השנים של עיצוב האישיות הרוחנית. כשאנחנו במסגרת של תיכון, יש פחות מקום של בחירה ועצמאות, וזה מתבטא בשנים שאחר כך - מהן הבחירות שאני עושה? ממי אני בוחר ללמוד?

המקום שבו גדלנו, אותו ההורים שלנו בחרו, זה לא בהכרח מה שאנחנו נבחר - ובטח שלא אחרי שינוי משמעותי של שירות צבאי (או לאומי). איך שאתם היום, כפרטים וכזוג, יכול להשתנות בצורה דרסטית בשנים הקרובות, לכל כיוון.

מעבר לזה, כמה עניינים נוספים:

1. כבני זוג, אנחנו לא אחראים על עבודת השם של השני. נכון, יש כיוון, יש דרך, יש שאיפות משותפות לבית - אבל בפרקטיקה, אני מאמינה שאין לי מקום להתערב.

   במילים אחרות: אנחנו מתחתנים עם האדם, לא עם קיום המצוות שלו. נכון, זה צד מסוים של האישיות - אבל יש עוד הרבה.

   אני מניחה שלא כולם יסכימו איתי, וזה בסדר, אבל מה יקרה אם בת הזוג שלך תחליט יום אחד להיות חרדית? חב"דניקית? גוראית? חילונית? מסורתית?

   אני חושבת שלעמדה הרוחנית יש השפעה גדולה על הקשר, ואנחנו רואים זוגות שנפרדים על רקע זה - אבל גם כאלו שמחליטים להישאר יחד, בגלל האדם שאיתו התחתנו. (אאלט כך קרה למנהלת כאן).

   [וגם צריך לשאול מה יקרה לחינוך הילדים - בהנחה שהיא לא משתנה, האם זה קו אדום מבחינתך?

2. זוגיות זה מקור של אור וחום, התעצמות וגדילה - אבל לא של טיפול. לטיפול הולכים לאנשי מקצוע. לברוח מבעיות בבית לתוך קשר זה רחוק מאוד מפתרון, ועלול גם להזיק לקשר.

3. האם בחרת נכון? עוד לא באמת בחרת, אבל שים לב - תמיד יהיו בנות צנועות יותר, וכל X אחר שתרצה. מה שהופך בחירה להיות נכונה זה המחויבות ההדדית שלכם. אם כל הזמן תפקפק בבחירה, אז זה לא יאפשר לקשר שלכם להתרומם. פזילה לצדדים לא תקדם אותך למטרה.

זה בסדר גמור שאתה רואה משהו ורוצה אותו, ולאף אחד אין זכות לכעוס עלייך בשל זה.

צריך לזכור כמה דברים-

1. פער דתי יכול להתרחב ולהצטמצם בלי קשר למה שהיה לפני החתונה. החיים קורים, דברים משתנים, לאנשים מוצאים את עצמם במקום אחר ממה שהתחתנו.

2. תחפש מידות ולא מעשים. כשיש בסיס מוצק וטוב של התנהלות נכונה ומידות טובות, השאר כבר יבוא מעצמו. ז"א אם האשה שלך מחוברת לעצמה ולאמת שלה, שואפת לבית של תורה פשוט עדיין קשה להם זה כיוון טוב.

   לעניות דעתי זה עדיף מישהי שמתלבשת צנוע אבל מסוכסכת עם עצמה, חסרת ביטחון ועושה דברים כי צריך ולא כי היא רוצה ומחוברת..

3. תסתכל על המכלול. לכל אחד יש חיסרון. האם הפערים האלה מהותיים ההתנהלות החיים או פשוט לא מתכתבים עם מה שדמיינת לעצמך?

אתה צריך לבנות לברר עם עצמך מה חשוב לך, לבנות סולם ערכי, ללמוד תורה, להתחבר לישיבה ולרבנים, ומתוך כך להחליט.

כמו שאמרתי בתגובה הקודמת, אפשר לעשות את התהליך הזה עם הבחורה. אבל תברר איתה קודם מה היא חושבת. אמרת שהיא הולכת למדרשה, דבר איתה על ערכים, על השאיפות…

ולומר לך שהכי לגיטימי בעולם הרצון שלך שאשתך תתלבש צנוע!!

ירגמו אותי כל הפמיניסטיות הפרוגרסיביות אבל חוסר צניעות של האישה חד משמעית פוגם משהו בקשר האינטימי שלהם. הוא הופך משהו שאמור להיות רק שלהם כזוג, מקום של "סוד", מקום שהוא אינטימי ומיוחד להם- לנחלת הכלל. ברור שזה פוגע בזוגיות!! ברור!

אני לא יודעת אם בהכרח רואים את זה תמיד על פני השטח, אבל ברור שבפנים- זה משפיע. מותר לך לרצות שאשתך תשמור על צניעות ובכך תשמור על האינטימיות שלכם. מעבר לזה, ברור שחוסר צניעות חיצונית זו אמירה, וסופר לגיטימי שלא יתאים לך מבחינה תורנית האמירה הזאת.

האם בגלל זה נכון שתיכנס לה לעבודת ה'? לא. אבל מותר לך לחפש ולרצות אישה שמתלבשת בצניעות.

ביחס לשאלה המרכזית שלך- אני לא מומחית גדולה באיך מגשרים על פערים דתיים ותורניים, כי אחד מכללי הברזל שלי כשחיפשתי בעל זה שיהיה לנו שיח תורני משותף, שנסתכל על התורה מאותה נקודת מבט. וב"ה זכיתי וזאת אכן המציאות ואין ברכה כזאת! תענוג עצום!

הדבר היחיד שכן עולה לי זה שלפני שאתה ניגש לגשר על פערים אני חושבת שלפני הכל אתה צריך להחליט עד כמה זה חשוב לך. ואל תוותר על משהו מכוח האנרציה, כי זה יכול להתהפך עליך יום אחד ותהיה מתוסכל שויתרת על עצמך ועל משהו שחשוב לך.

זה לא אומר שאם תחליט שזה מאוד חשוב לך אז אוטומטית שווה להיפרד, אבל כן כשדברים יותר מבוררים לך באופן אישי, אז יותר קל לנהל שיח של גישור על פערים.

אגב זה לא סותר את מה שאמרתי מקודם לגבי לא להיכנס לעבודת ה' שלה, כי מראש שיח של גישור על פערים הוא לא שיח של "תשתני" אלא של "וואי אני מרגיש שהעקרון הזה נורא חשוב לי כי.... ומצד שני..... מה את מרגישה כלפי זה? איפה זה פוגש אותך?" ומשם מתגלגלים ומנסים להבין איך מגשרים על הפער ובמקרה של לפני נישואין- האם זה שווה לנו לגשר על הפער.

רובד הלכתי - לבוש מסויים לא עונה על הקריטריונים ההלכתיים. סעיף בשו"ע, שצריך לקיים כמו כל הסעיפים שבשו"ע.

רובד הברית בין איש לאישה - לבוש לא צנוע פוגם בברית מההיבט האינטימי בין האיש לאישה.

רובד חברתי - לבוש מסויים מציין השתייכות חברתית.

דווקא אני מבין שבדרך כלל מה שמעסיק אנשים זה בעיקר הרובד החברתי, ואני אומר את זה בלי לזלזל בו כהוא זה, זה רובד מאוד משמעותי.

בעיני, הרובד של הברית הוא לא תלוי רק בקריטריונים ההלכתיים, הרי גם בהלכה יש מגוון *מסויים* של דעות. וחלילה אם נגיד על דעה מסויימת שמתירה טיפה יותר שהיא חס ושלום גורמת לפגם בין הברית לאיש והאישה. לכן, עניין זה גורם לי לתהות ביחס לכך האם הקריטריונים ההלכתיים הם הפרמטר המרכזי לעניין של הברית. בודאי שהם מעצבים את הברית, אך לא נראה לי שבצורה בלעדית.

העניין שלהכנס לעבודת ה', נראה לי שבהחלט הוא נכנס לה לעבודת ה' וזה לגיטימי מאוד. בפועל, עבודת ה' של האישה משפיעה על הבית כמו עבודת ה' של האיש.

הפתרון שהצעת בתור החלפת רגשות הוא בהחלט נשמע נכון לכל דבר שקשור לזוגיות. ליצור תקשורת מיטיבה ולהגיע להבנה הדדית והזדהות זה מדהים. ההתעסקות בפן הריגשי והתקשורתי יכולה להפרות את השיח וליצור מחשבות ורגשות חדשים של כל אחד מהצדדים ביחס לאיך שהוא תופס את הנושא. שיח זה גם יכול להגיע לקרבה שמאפשרת ויתורים והליכה לקראת אחד לשנייה. אמנם כמו שכתבת, ברגעי ההחלטה לפני נישואין, ההחלטה היא מאוד אישית - לשחרר או לא. מכיר חבר ששם תנאי לכיסוי ראש מלא אחרי החתונה והאישה החליטה לזרום. זה באמת עניין מאוד אישי.

בגלל שהוא עסוק בהשוואות נשמע שהעניין יותר חברתי.

אם עניין הברית היה פה המרכזי, ההשוואה בין נשים שונות לא היתה מתחילה. מה שפוגם בברית, בודאי לא ראוי לזוגיות.

זה מתחיל בקטן וממשיך בגדול.

סליחה שתוקפנית.

מכירה יותר מדי מקרוב את ההשוואות הבלתי פוסקות האלה.

אם אתה רוצה דוסית תתחתן עם דוסית.

ואל תצפה ממישהי שכרגע לא דוסית להפוך לכזו.

אתה מתחתן עם אישה שאתה אוהב?

או עם שמלה?

הייתי מתייחסת לפזילות שלך החוצה.

אבל כתבת שאתה צעיר לקשר (תיכון?) + נכנסת לזוגיות ממקום של קושי נפשי + פערים + פזילות החוצה לחיפוש יותר טוב.

אולי פשוט קחו הפסקה אחד מהשני.

אתה עדין צעיר, תבנה את עצמך, תבין מה חשוב לך, כל אחד יפנה לחייו ולהתפתחות שלו ותדברו בעוד תקופה אם מתאים.

אני לא חושבת שבשלב כל כך מוקדם בחיים צריך להיות במקום של "להילחם על הקשר"

לא ממש הבנתי איך הוא עובד ולא ענו לי מהתמיכה הטכנית של האתר

ובאתר שלהם יש רשימת שדכנים עם מספרי טלפון. תחפש את מי שהכי קרוב אליך ולנסות ליצור קשר ישירות.

אולי המיזם לא התרומם, ורק נשאר אתר...?

אישית, לא מעמיק בהלכות, שמח שלשנינו זה אתגר כי זה סימן שאוהבים ומקיימים את ההלכה כי צריך למרות הקושי ויודעים שזה זמני (מאורסים)

קיבלתי החלטה, ואני יכול לעמוד בה.

הרי בשבת לא היית מדליק חשמל בגלל רצון רגעי או דחף עז להכין משהו

בגמרא בסוף מסכת עבודה זרה מובא מקרה בנוגע ליין נסך של יהודים שיושבים עם פרוצה גויה, שהיין לא נאסר. והסיבה: שאמנם גובר על היהודים יצר העריות, אך עדיין לא מוכנים לשתות יין נסך (ולכן לא סביר שהם נתנו לגויה לגעת ביין). עיין סט:

או כמו שאמרו במקום אחר, גזל ועריות - נפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן.

זה לא קשה

והאם יש לכם שיעורים שאתם אוהבים לשמוע בנושא ובנושא זוגיות בכללי?

מחפש בסגנון הרב שרקי כזה רציונלי פשוט ובהיר

פשוט לו אין הרבה

סדרה יפה. עוסקת בעיקר בדייטים כפי הזכור לי אבל לא רק

מרב המוגדר חרדי, ממליצה מאוד על הרב אבנר קבאס (הרבה הומור....)

ורבנים נוספים העוסקים ומרצים בנושא. לצערי איני זוכרת את

שמותיהם, אבל שמעתי ברדיו וכן ראיתי ביוטיוב.

ישנם ביניהם כאלה שממש מפרטים מהפגישה הראשונה. באתר "הידברות". מצויינים.

אגב, באתרי השידוכים השונים ביוטיוב יש טיפים טובים מאוד

ומאמרים טובים מאוד בנושא.

בהצלחה!

"מגע הקסם" לא יודע אם אפשר להשיג אותה בחנויות אולי באינטרנט אפשר.

אם לא היה קושי זה היה נורה אדומה. כדאי שתתרגלו, זה הולך לחזור בראונדים כל חודש

ועכשיו ברצינות - אין פתרון קסם. רק אני יכול לומר שזה קשה וצריך להסתכל קדימה. לזכור שזה תחום בזמן ושיש ודאות מתי נגמר. ותכלס חזרתי על מה שארץ השוקולד אמר

לק"י

זו הערה לגבי מי שלא מרגיש קושי, שלא ייבהל שמא משהו לא בסדר בקשר.

וגם נראה לי שיש קצת הבדל בתחושות לפני החתונה ואחריה.

האם אתם מנהלים את הזמן שלכם, או שהוא מנהל אתכם?

כולנו רצים סביב השעון, מודדים דקות ומנסים להספיק כמה שיותר. אבל האמת היא שמהירות היא לא הסיפור – האיכות היא הסיפור.

ספר הזוהר חושף סוד שמימי מדהים על כוחה של הבחירה לעצור את השלילי:

"כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אַחְרָא לְתַתָּא, אִסְתַּלַּק יְקָרָא דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵילָא עַל כֹּלָּא, יַתִּיר מִשְּׁבָחָא אַחְרָא"

ובתרגום פשוט לעברית: כאשר כוחות הסיטרא אחרא (הצד האחר, השלילי) נכנעים ומכופפים למטה, כבודו של הקדוש ברוך הוא מתעלה למעלה מעל הכל, יותר מכל שבח אחר.

המשמעות היא עצומה: בכל פעם שאנחנו מונעים מעצמנו מעשה שלילי, אנחנו לא רק נמנעים מרע – אנחנו אקטיבית ממשיכים ומגלים את אור האינסוף של הבורא בכל העולמות כולם.

זהו עומק כוונת שלמה המלך בפסוק: "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן" (משלי י"ח, כ"א). הבחירה לעצור, לבלום את הדחף ולבחור בטוב הופכת את ההווה החולף למציאות נצחית שמאירה את הקוסמוס כולו באור אלוקי בלתי מוגבל.

אל תתנו לזמן פשוט לעבור – חברו אותו לאינסוף על ידי הבחירות שלכם בכל רגע מחדש.

מה התנועה האיכותית הבאה שאתם בוחרים לעשות כבר עכשיו

אולי נגיד שכשאתם הולכים

אם זה לא מציק

אז שיהיה לך חפץ אחר ביד שאתה משחק איתו

כדור כזה של התרמות דם או מפתחות

קנס של מאה שקלים, אם לא עומדים בהחלטה. אתה תעמוד בהחלטה. הכי טוב לא להיפגש. לא תהיה לך שום בעיה.

צריך להכיר טובה לה' שהפגיש ביניכם, זה ממש לא מובן מאליו, ולשמור את מה שהוא מצווה.

לזכור שלצד השני גם יש אח שלא רוצה שמישהו יגע באחותו בלי מחוייבות.

לצאת מהפרספקטיבה המצומצמת של מה אני מרגיש, להסתכל מלמעלה על העניין ולהתחבר לאמת המוסרית והתורנית שלא נוגעים לפני חתונה.

לזכור שמטרת האיסור היא לא רק סור מרע אלא גם עשה טוב - זה הזמן הכי טוב להתחבר לצד של "וארשתיך לי לעולם" ושל "אחותי כלה". לקשר הפנימי השורשי שהוא הרבה מעל הגוף והמגע. עכשיו אתם באורות הגבוהים המיוחדים שבהמשך החיים אתם תכניסו אותם לכלים, ואם עכשיו אתם מצמצמים את האורות, זה יכול להשפיע על כל העתיד שלכם.

האם אתם מנהלים את הזמן שלכם, או שהוא מנהל אתכם?

כולנו רצים סביב השעון, מודדים דקות ומנסים להספיק כמה שיותר. אבל האמת היא שמהירות היא לא הסיפור – האיכות היא הסיפור.

ספר הזוהר חושף סוד שמימי מדהים על כוחה של הבחירה לעצור את השלילי:

"כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אַחְרָא לְתַתָּא, אִסְתַּלַּק יְקָרָא דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵילָא עַל כֹּלָּא, יַתִּיר מִשְּׁבָחָא אַחְרָא"

ובתרגום פשוט לעברית: כאשר כוחות הסיטרא אחרא (הצד האחר, השלילי) נכנעים ומכופפים למטה, כבודו של הקדוש ברוך הוא מתעלה למעלה מעל הכל, יותר מכל שבח אחר.

המשמעות היא עצומה: בכל פעם שאנחנו מונעים מעצמנו מעשה שלילי, אנחנו לא רק נמנעים מרע – אנחנו אקטיבית ממשיכים ומגלים את אור האינסוף של הבורא בכל העולמות כולם.

זהו עומק כוונת שלמה המלך בפסוק: "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן" (משלי י"ח, כ"א). הבחירה לעצור, לבלום את הדחף ולבחור בטוב הופכת את ההווה החולף למציאות נצחית שמאירה את הקוסמוס כולו באור אלוקי בלתי מוגבל.

אל תתנו לזמן פשוט לעבור – חברו אותו לאינסוף על ידי הבחירות שלכם בכל רגע מחדש.

מה התנועה האיכותית הבאה שאתם בוחרים לעשות כבר עכשיו

מזכיר את התפיסה כאילו מי ש"אחראי" על "טוהר האישה" זה לא היא אלא הגברים בחייה..

או כמו הקטע הדפוק שיש לחלק מהגברים לכבד אישה רק כתלות בהאם יש גבר בסביבתה שאותו צריך לכבד.

הרבה פעמים אם מישהו מתחיל עם מישהי והיא לא בעניין, היא יודעת שהוא לא יפסיק לנדנד עד שהיא תגיד "יש לי חבר". כי אז יש פה גבר שהוא צריך לכבד, אם סתם האישה בעצמה לא רוצה זה לא מספיק

אני לא מאשימה אותך ברעות החולות האלה, אבל צריך לשים לב שלא נגררים לשם בטעות

זה לא משנה אם בפועל יש לה אח או לא, זה בא לשקף לבחור תחושה מצד מה ששנוא עליך.

אז אם כבר מתאים יותר לשאול- ומה אם אין לבחור אחות (למרות שלך תוכיח שאין לו)

למה שמישהו ירצה "שלא יגעו באחותו" כאילו היא איזה אובייקט שברשותו, מילא היית אומר "שרוצה שאחותו תשמור מצוות" וגם על זה היו לי קושיות

הרגזתי אותך? מצויין.

חלילה לוותר.

קח את הכעס הזה שקפץ לך הרגע, ותחשוב מאיפה הוא מגיע.

זה פשוט לא שייך. 'נישט שייך'.

להשקיע את זה עמוק בנפש.

זה פשוט לא שייך.

בנוסף, מבחן המרשמלו.

תחזיק חזק. הגעגוע בונה את הקשר.

כ "תקופת אימון לעתיד"

ואז כשקשה לנו לשמור (גם אנחנו שומרים) אנחנו זוכרים רגע שאנחנו לא כאן בשביל הרגע.. אלא בשביל להתכונן למשהו גדול יותר שיבוא אחרי החתונה.

וגם לזכור את החומרה של זה וללמוד (כל אחד לבד) על החשיבות של זה עוזר מאוד.

כל כך יפה ונכון! תודה!

כך פסק החפץ חיים. (מצד איסור קריבה לנידה). אמנם ברמת ההתפרטות ההלכתית יש מקום לדון לגבי סוגים שונים של נגיעת חיבה, אך הגבול דק מאד. רגב זה רלוונטי גם לקשיים אחרי החתונה כשאסורים. ומחומרת העוון נלמד על שכר הנזהר ממנו.