אני מוצאת את עצמי מתפללת שהם יתעוררו ואני אחבק אותם עד לב השמיים ואעיף באוויר גבוה ואשמע את כל הסיפורים והצחוק והקול. הם ישנים במיטות אחרי חודשיים תמימים שלא הייתי פה. עברתי אחד אחד ונישקתי וליטפתי את השיער וכיסיתי בשמיכה ולא יכולתי להוריד מהם את העיניים. מן הקלה עצומה. חיבור מחדש. געגועים עזים שקצת נרגעו. והעיניים לא שבעות מלהביט בהם עוד ועוד והחיוך לא נמחק ממני למרות שאני בבית שלהפ כבר שעה וחצי ולא מצליחה להפסיק להסתובב ולהריח ולמשש מעט מהיציבות שיש פה. כמה אהבה יכולה להיות ענקית וממלאת כל נים ונים בגוף שלי. התגעגעתי לכל פיסת מרצפת בבית הזה. לבלאגן של המשחקים והעוגיות הניצחיות תקתוק השעון והיציבות הזאת וארבע נסיכים. משהו שפוי עוד נשאר. לנשום עמוק לעצום עיניים והדמעות עולות באינסטיק טבעי כבר. הבנתי שבוע שעבר מה עובר על הבכי שלי. יש תקופות ארוכות שלא משנה מה יקרה בנם אני לא אזיל דמעה ואז תקופות שאני אבכה מכל דבר קטן. אני מעדיפה את הדמעות. יש בהם כנות. ואמת. היום הלכתי החוצה ו**** ישבה אצל ***** בחוץ בחצר והצטרפתי ופטפטנו ודיברנו בלי סוף ואמא שלה חייבה אותנו לטעום מכל העוגיות שלה (לא שהתנגדנו) והיא ישבה ודיברכ איתנו. היה אוויר ואור ושמש אבל כזאת שלא שורפת את הפרצוף, כזאת מלטפת. נעימה. כמה אוויר היה. כמה. הרגשה טובה, שהכל יהיה טוב. שדברים חוזרים למקום.
היא התעוררה הרגע ולא זיהתה אותי אבל לחשתי לה באוזן שאני אוהבת אותה והיא שמה ראש ונרדמה עלי בחזרה. היא ענקית פתאום רק לפני חודשיים היא הייתה פצפונת. אני יכולה להמשיך ולהחזיק אותה שעות על גבי שעות. אני יוצאת למרפסת שלהם ופתאום מבינה עד כמה זה חסר לי. מהבית שלנו לא רואים אנשים. לא מרגישים שכנים. אני חודשיים חושבת שאני גרה באמצע המדבר. הכל שומם ועזוב. זה מפחיד. פה במרפסת יש קולות ילדים וקרקוש שטיפת כלים. כמו עידוד קטן שעובר ממשפחה אחת לשנייה, שומעים קולות חיים. לא מרגישים בבית קברות עם מואזין מחריש אוזניים. רגוע לי בלילה הזה. למדנו היום בשיחת וידאו ועכשיו אני בתקופה של דמעות, מזל שהיא תמיד בתקופה כזאת והיא מבינה אם הן פתאום יוצאות מהעיניים גם כשלא רוצים. אמרתי לה שאני מתגעגעת נורא ורוצה לראות אותה במציאות ולדבר נורמאלי בלי מסך. היא אמרה שאפשר לבוא אליה ולשבת בחוץ לדבר, כל-כך שמחתי. גם היא. מחר אני אלך אליה בעזרת ה'. אני צריכה אנשים אבל באותו הזמן לא. אני רוצה לנסוע מלא מלא ולשמוע שירים באוזניות בלי סוף אני רוצה לרקוד אני רוצה לנסוע לשבת לאיפושהו אני רוצה טיול אני רוצה ללכת רחוק רחוק אני מלאה באנרגיה אני רוצה לשחרר מתחים של חודשיים. קשה ככה בבית. קשה שאני כנועה. כפופה. שאני לא אני. אני רוצה כבר לחייך ולזקוף גב ולחיות. לצחוק צחוק מתגלגל ולשיר ולדלג. אני מתגעגעת לעיניים הבורקות שלי, להומור, לעשייה. מתגעגעת לקרוס למיטה בלילה מעייפות מרוב עשייה מספקת ואלף משימות יומן מפוצץ במשימות ומיליון בייביסיטרים. אני צריכה את על הילדים שלי בחזרה. את כל המשפחות שאני קשורה אליהם כל כולי.
אוויר נכנס בחלון הענק שתמיד פתוח. נשימות קצובות מהמיטה. דמעות שוב. הכל בסדר. הכל יהיה בסדר. עוד מעט הדבר הזה מאחורינו. אזרי אומץ. התעודדי.
היא מתעוררת שוב, תינוקת זעירה הפכת להיות ממש פעוטה. בואי ואראה לך איך העולם כולו ישן, שימי ראש על הכתף שלי, נצא למרפסת לספור כוכבים, בואי אפונית קטנה שלי.

אני מאבדת

קוראת וקוראת, ורוצה להגיד עדיין כואב לי, אני עדיין מאבדת אנשים, וימים, ושעות. אני עדיין בורחת אני עדיין בולעת בעיניים את ירושלים הקפואה בלילות חמישי. אני עדיין לא מפרסמת שירים, עדיין מלאה באנשים וכל כך לבד.