מבין אותך,

מרגיש את הכאב,

מקווה בשבילך,

שתזכה שאור ה' יזרח,

עליך,

ועל כולנו,

אנא ממך, הישאר כאן לרגע. אל תרחיק ממך את המילים הטובות גם אם אינך מרגיש בהן בנוח. רק רגע קט ותוכל לחזור לכאב העצום הקורע אותנו, הריחוק בין איפה שאנו מאמינים שאנחנו לבין האמת הרחוקה לכאורה. זאת אומרת, אם תרצה בכך.

אתה יודע בדיוק את שאכתוב. לא באתי לחדש. אך החזרה הזו, התזכורת הנצרכת כל כך עבורנו, היא מעל ומעבר לחידוש פשוט ומעורר. היא הכוח הנותן לנו לחזור לעצמנו ולהיזכר בנו. אחד מרבותי נוהג לומר שבעולם הקליק שאנו חיים בו מטרתנו אינה תמיד למצוא מידע חדש, אלא להצליח לסנן את הכמויות הגדולות שבנו ולחלחל את הנכון אל תוך ליבנו. וזו עבודה מאתגרת.

מי שטעם יין הונגרי – אותו לא יטעו עוד לעולם.

אח יקר, ידוע לך כמה חשובה ליצר בניית הקושי והמרחק הקורע אותנו מבפנים. כי אם לא היה מצליח לייאש אותנו, מזמן היינו כבר נוגעים במקומות הגבוהים שאנחנו דורשים מעצמנו, אלו שנראים לנו רחוקים כל כך. ופשוט הדבר שהוא טועה, הרי הזהיר אותנו הבורא ע"י הרועה הנאמן והעניק לנו תשובה -

"כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ".

איך אומר איתן כ"ץ בשירו כי קרוב? מה הכוונה "מאד", ללא תחום וכללי? אלא שכמה שאנחנו חושבים שהדבר קרוב אלינו, הוא קרוב כל כך הרבה יותר משאנו יכולים לדמיין. וכל פעם שאנו קמים בבוקר בתחושה טובה שהיום הוא קרוב, האמת היא שהדבר קרוב הרבה יותר. הרי אם יהודי לא שומר תורה ומצוות יבוא אליך ויאמר לך שהוא כל כך רחוק ולכן אינו יכול להתקרב, מה תענה לו אתה?

אתה יודע, לפעמים חסרה לנו דחיפה קטנה. לא דחיפה, משיכה קטנה. אבל אין אסיר מתיר עצמו, ואנו מנסים ומנסים ולאחר שנים של תחושת מעמד במקום אחד אנו מתייאשים. אבל לא כך הוא, המרחק הענק כביכול אינו ענק כלל, אנו רצים אותו בצעדי ענק. פשוט נתקענו קצת הרבה יותר ממה שחשבנו וטיפה התייאשנו. ובאמת משיכה קטנה תשחרר הכל.

הרצונות שלך מדהימים ומוכיחים שאתה על דרך המלך. הכתיבה כאן מוכיחה עוד יותר שלא באמת התייאשת. הנה יש עוד רצון טהור להצליח. וגם היאוש הקיים, הוא בעצמו מורה על הרצון הטהור לצאת ממנו. אחרת לא הייתה תחושת ייאוש. 

אז שבור את תקרת הזכוכית הזו המדמה כאילו החטא והחוסר גדולים מכדי תיקון. התעלה מעל הקשיים לאט ובמתינות אך אם אומץ וללא כל חששות וספקות. איך אומרים בחסידות? "סור מרע" - עזוב את הרע, אל תתעסק איתו - "ועשה טוב" - ולך לעשות טוב! משכני אחריך - נרוצה. כי מחלוקת ידועה מי פותח ראשון את הפתח, אנחנו או רבש"ע ואנו המתיימרים לעבוד את ה' בחסידות טוענים שהוא יתברך הראשון.

מאתגר לחיות שם, בהמקום הנפלא והאמיתי ההוא. אבל כידוע אין אתגר שאינו אפשרי. ואנחנו חזקים, הרבה יותר משנדמה לנו. בדומה לריצה משותפת כשהחבר מודיע לך באפיסת כוחות שנגמרו כוחותיו והוא עוצר, ומה אתה עונה לו? טועה אתה אחי היקר, יש לך עוד כוחות רבים. המשך מעט יותר, התעלם לרגע מן הכאב המעלים כביכול כל רצון, תחושה וכוחות, ותראה פלאים איך כוחותיך מתחדשים בכך פעם מחדש.

ואם הזכרנו את משה רבינו בעל ספירת הנצח, נזכיר כבר את אהרון הכהן בעל ספירת ההוד. כי כאן אנו נמצאים, ההוד שבנצח. ונאמר שזה עניין "שלא שינה". ההתחדשות הנדרשת כל כך מאיתנו. כי אלו שיחיו תמיד בקדושה הם המלאכים. אין הוא צריך אותנו בשביל זה. אך להתחדש בכל פעם מחדש, להתעלות למרות הקושי, למרות הכאב המסמא? לזה אנחנו נוצרנו.

"כי שבע יפול צדיק וקם". אפשר לומר שלמרות שהצדיק נופל הוא קם. אך בחסידות מפרשים כי מתוך הנפילות ורק מתוכם עולה הצדיק וקם. כי במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. דווקא ע"י הקושי העצום אנו יכולים להתקדם.

אולי התיאור המדויק שלך לקושי הזה הוא הוא יראת הרוממות. ולשיטות רבות גדולה היראה הזו מן האהבה. היא הרי מפתחת את האהבה לדרגות גבוהות הרבה יותר. כמו פירוד זמני בעל כורחנו מאהובת ליבנו, האהבה אז עולה על גדותיה ומתפרצת. הרצונות שלך מראים זאת בפשטות.

אנא, התעלם ממחשבות מכאיבות ומרחיקות. לך אל המקומות המרחיבים את לבך והנותנים לך את הכוחות לקום ולעלות שנית. כי קרוב אליך הדבר מאוד. מאוד. הרבה יותר משאתה יכול לדמיין.

מאחל שתזכה לשיוויתי ולהביט בעקיבות החול בבהירות מחדשת ומאירה.

פשוט שאם אני יכול להועיל במשהו אשמח ממש.

לאחר לג בעומר אם אתה מהדר -

לעצור, לנשום רגע....

חווית עוצמות רוחניות גדולות וזה פשוט גדול עליך? 

גדול עליך הקב"ה?

גדולה עליך היהדות?

גדול עליך לחיות בגדלות רוחנית?

גדול עליך להתעלות?

גדול עליך לחיות תחת כל ההרגשות המרוממות והנשגבות האלו?

אתה רוצה פשטות אבל גם שם אתה לא אתה, ובגדלות אתה מפחד להיות.

אז מה לעשות? לא פה ולא שם..

תקשיב מרגישים את העול, ואו הוא כבד, מזה כבד, כבד זה לא מילה, טונות.

כבד לך. מעיק לך. אבל אתה כן רוצה את זה! לא יעזור כלום... שומעים את זה.

אתה יודע מה מרגיש לי? שאתה פשוט צריך להתמלא באהבה. אהבה מרחיקה פחדים וכבדות.

אהבה כלפי עצמך, אהבה כלפי הסובבים אותך.

חכה רגע עם הדבר העוצמתי הזה שאתה כל כך פוחד ממנו שנקרא קרבת ה'.

אדם שלא הרגיש את זה, לא יכול לפחד. אז כנראה שכן טבוע בך העוצמות האלו.

ועכשיו אתה רק קצת נסוג. 

אתה חושב שאין לך כלים לזה? 

יש לך נשמה שמתאימה לזה.

נכון, אולי הגוף עדיין לא. מסכימה, זה לא קל....

העבודה עם הגוף- התאוות הגשמיות, זה הקושי.

אני חושבת שהייתי מרפה קצת. 

זה תמיד יחזור אליך בסופו של דבר. אל תרפה מהכל! אבל תוריד לחץ. תוריד את המחשבה הזאת שאתה מצפה מעצמך כל כך. 

להתעלות אם תתמיד לאט לאט כל פעם קצת, אז תצליח. אבל בנחת, באהבה. 

קיצר...

מקווה שהבנתי נכון..

רובנו ככולנו לא נמצאים ברוממות שאתה שואף אליה. ההבדל בינינו , שאתה לא מקבל זאת ורבים מסתדרים עם זה ומקבלים את זה ואת עצמם. כמובן שבלי קשר לרמת הרוחניות שלנו, יש קווים אדומים שלא עוברים אותם.

לעתים רחוקות מתמזל מזלנו ואנו חשים קרובים לאלוקים. כמעט בכל המקרים מדובר במצבים קשים ובניסיונות שאנו מעדיפים שלא יהיו מנת חלקנו, אך אם הבנו שהישועה שלנו מאת ה' אז אנחנו מתפללים יותר בכוונה, יותר לומדים בהתחברות לה' ובאהבה לה'. כך הניסיון "מנוסס" אותנו. אחרי שהניסיון מסתיים, אנחנו נשארים עם כמה נכסים רוחניים אבל לרוב ברמה פחותה מאוד מזו שהיינו בה בתקופת הניסיון. פעם מיד אחרי הגירוש מגוש קטיף, שבו גרתי, שאלתי את אחד הרבנים, מה הטעם בנסיונות שעברתי ובהתרוממות ובחיבור לאלוקים שהרגשתי, אם עתה המתח הרוחני ירד ואפשר לאמור שאני חשה רק קצת יותר מרוממת ממה שהייתי לפני הניסיון? הרב ענה לי שהניסיון הזה מלמד אותי כמה גבוה אפשר להגיע ואין זה אומר שאני צריכה ונדרשת להיות באותה רמה רוחנית.

מלבד הגירוש, אני יכולה לומר שמה שבאמת מרומם אותי זה ניסיונות מתחומים שונים, החכמה זה לקחת משהוא קטן (עדיף גדול ) וגם לזכור את התקופות הקשות, זה מחזק.

אני לא יודעת באיזה ניסיונות אתה נמצא, אבל ברור שאתה נמצא בניסיון להיות קרוב יותר אל ה'. אז תתפלל לה' על כך, הוא שומע. תבקש להתרומם, לחיות חיים אמיתיים עפ"י התורה ולקבל ולאהוב את עצמך בנפילות, כפי שה' מקבל אותנו ואוהב אותנו במרחק ובנפילות שלנו. ואל תסתפק בתפילה, תדרוש מעצמך לנהוג כך. תרשום למשל מקרים שמתארים כמה אתה ישר, כמה אתה עוזר לזולת, כמה אתה משתדל בלימוד. כל אוסף האירועים האלה הם העיקר התרוממות קבועה זה מתנה שהיא בחלקם של יחידי סגולה ואין אנו נדרשים לכך. לנו יש מתנות של רגעי התרוממות, מתנות שאנו מכירים בערכנו ואלה מתנות שאפשר להשיג.

הדברים שכתבת כל כך נכונים לכולנו לכן אני אסיים באיחול: בהצלחה לכולנו!

כְּשֶׁאָדָם נִכְנָס בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, אֲזַי הַדֶּרֶךְ – שֶׁמַּרְאִין לוֹ הִתְרַחֲקוּת, וְנִדְמֶה לוֹ שֶׁמַּרְחִיקִין אוֹתוֹ מִלְמַעְלָה, וְאֵין מַנִּיחִין אוֹתוֹ כְּלָל לִכָּנֵס לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, וּבֶאֱמֶת כָּל הַהִתְרַחֲקוּת הוּא רַק כֻּלּוֹ הִתְקָרְבוּת. וְצָרִיךְ הִתְחַזְּקוּת גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד לִבְלִי לִפֹּל בְּדַעְתּוֹ, חַס וְשָׁלוֹם, כְּשֶׁרוֹאֶה שֶׁעוֹבְרִים כַּמָּה וְכַמָּה יָמִים וְשָׁנִים, שֶׁהוּא מִתְיַגֵּעַ בִּיגִיעוֹת גְּדוֹלוֹת בִּשְׁבִיל עֲבוֹדוֹת הַשֵּׁם, וַעֲדַיִן הוּא רָחוֹק מְאֹד, וְלֹא הִתְחִיל כְּלָל לִכְנֹס לְשַׁעֲרֵי הַקְּדֻשָּׁה. כִּי רוֹאֶה עַצְמוֹ שֶׁהוּא מָלֵא עֲדַיִן עֲבִיּוּת וְגַשְׁמִיּוּת וְהִרְהוּרִים וּבִלְבּוּלִים גְּדוֹלִים, וְכָל מַה שֶּׁהוּא רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם אֵיזֶה דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה, אֵין מַנִּיחִין אוֹתוֹ. וְנִדְמֶה לוֹ כְּאִלּוּ אֵין הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מִסְתַּכֵּל עָלָיו כְּלָל, וְאֵין רוֹצֶה כְּלָל בַּעֲבוֹדָתוֹ, מֵחֲמַת שֶׁהוּא רוֹאֶה שֶׁהוּא צוֹעֵק בְּכָל פַּעַם וּמִתְחַנֵּן וּמִתְנַפֵּל לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ שֶׁיַּעְזְרֵהוּ בַּעֲבוֹדָתוֹ, וְאַף־עַל־פִּי־כֵן עֲדַיִן הוּא רָחוֹק מְאֹד מְאֹד. עַל־כֵּן נִדְמֶה לוֹ כְּאִלּוּ אֵין הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מִסְתַּכֵּל עָלָיו כְּלָל וְאֵין פּוֹנֶה אֵלָיו כְּלָל, כִּי הוּא יִתְבָּרַךְ אֵין רוֹצֶה בּוֹ כְּלָל. הֵן עַל כָּל אֵלֶּה וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה צָרִיךְ הִתְחַזְּקוּת גָּדוֹל, לְחַזֵּק עַצְמוֹ מְאֹד מְאֹד, וְלִבְלִי לְהִסְתַּכֵּל עַל כָּל זֶה כְּלָל. כִּי בֶּאֱמֶת כָּל הַהִתְרַחֲקוּת הוּא רַק כֻּלּוֹ הִתְקָרְבוּת כַּנַּ"ל. וְכָל הַנַּ"ל עָבַר עַל כָּל הַצַּדִּיקִים, כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ מִפִּיהֶם בְּפֵרוּשׁ, שֶׁנִּדְמֶה לָהֶם שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֵין מִסְתַּכֵּל וּפוֹנֶה אֲלֵיהֶם כְּלָל, מֵחֲמַת שֶׁרָאוּ שֶׁזֶּה זְמַן רַב שֶׁהֵם מְבַקְּשִׁים וִיגֵעִים וְעוֹשִׂים וְעוֹבְדִים עֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וַעֲדַיִן הֵם רְחוֹקִים מְאֹד מְאֹד, וְאִלּוּ לֹא הָיוּ מְחַזְּקִים עַצְמָן מְאֹד לִבְלִי לְהִסְתַּכֵּל עַל זֶה, הָיוּ נִשְׁאָרִים בִּמְקוֹמָם הָרִאשׁוֹן, וְלֹא הָיוּ זוֹכִים לְמַה שֶּׁזָּכוּ. וְהַכְּלָל, אֲהוּבִי אָחִי, חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד, וֶאֱחֹז עַצְמְךָ בְּכָל הַכֹּחוֹת לִשָּׁאֵר קַיָּם בַּעֲבוֹדָתֶךָ, וְאַל תָּחוּשׁ וְאַל תִּסְתַּכֵּל כְּלָל עַל כָּל הַנַּ"ל אוֹ כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְאִם אַתָּה רָחוֹק מְאֹד מְאֹד מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ, וְנִדְמֶה לְךָ, שֶׁאַתָּה פּוֹגֵם בְּכָל שָׁעָה מַמָּשׁ נֶגְדּוֹ יִתְבָּרַךְ, עִם כָּל זֶה כְּנֶגֶד זֶה תֵּדַע, שֶׁאִישׁ כָּזֶה שֶׁהוּא מְגֻשָּׁם כָּל־כָּךְ, כָּל תְּנוּעָה וּתְנוּעָה שֶׁהוּא מְנַתֵּק עַצְמוֹ מְעַט מְעַט מִן גַּשְׁמִיּוּתוֹ וּפוֹנֶה לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הִיא גְּדוֹלָה וִיקָרָה מְאֹד מְאֹד, וַאֲפִלּוּ נְקֻדָּה קְטַנָּה מְאֹד, שֶׁהוּא נֶעְתָּק מִגַּשְׁמִיּוּתוֹ אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, הוּא רָץ בָּזֶה כַּמָּה וְכַמָּה אֲלָפִים פַּרְסָאוֹת בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים, כַּאֲשֶׁר תָּבִין הֵיטֵב מִן הַמַּעֲשֶׂה שֶׁל הַצַּדִּיק שֶׁהִתְגַּבֵּר עָלָיו מְאֹד הָעַצְבוּת וְכוּ', כַּמּוּבָא אֶצְלֵנוּ. וְעַל זֶה יִשְׂמַח מְאֹד וִיחַזֵּק עַצְמוֹ בְּשִׂמְחָה תָּמִיד, כִּי עַצְבוּת מַזִּיק מְאֹד מְאֹד. וְדַע, שֶׁתֵּכֶף כְּשֶׁאָדָם רוֹצֶה לִכְנֹס בַּעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ, אֲזַי תֵּכֶף הִיא עֲבֵרָה גְּדוֹלָה כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ עַצְבוּת, חַס וְשָׁלוֹם, כִּי עַצְבוּת הִיא סִטְרָא־אָחָרָא (זוהר נח דף עא), וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שׂוֹנֵא אוֹתָהּ:
וְצָרִיךְ לִהְיוֹת עַקְשָׁן גָּדוֹל בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, לִבְלִי לְהָנִיחַ אֶת מְקוֹמוֹ, דְּהַיְנוּ מְעַט מִקְצָת עֲבוֹדָתוֹ שֶׁהִתְחִיל, אַף אִם יַעֲבֹר עָלָיו מָה. וּזְכֹר דָּבָר זֶה הֵיטֵב, כִּי תִּצְטָרֵךְ לָזֶה מְאֹד כְּשֶׁתַּתְחִיל קְצָת בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, כִּי צָרִיךְ עַקְשָׁנוּת גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד לִהְיוֹת חָזָק וְאַמִּיץ, לֶאֱחֹז עַצְמוֹ, לַעֲמֹד עַל עָמְדוֹ, אַף אִם מַפִּילִין אוֹתוֹ, חַס וְשָׁלוֹם, בְּכָל פַּעַם. כִּי לִפְעָמִים יֵשׁ שֶׁמַּפִּילִין אֶחָד מֵעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, כַּיָּדוּעַ, אַף־עַל־פִּי־כֵן עָלָיו לַעֲשׂוֹת אֶת שֶׁלּוֹ, לַעֲשׂוֹת מַה שֶׁיּוּכַל בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, וְאַל יָנִיחַ עַצְמוֹ לִפֹּל לְגַמְרֵי, חַס וְשָׁלוֹם. כִּי כָל אֵלּוּ הַנְּפִילוֹת וְהַיְרִידוֹת וְהַבִּלְבּוּלִים וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה צְרִיכִים בְּהֶכְרֵחַ לַעֲבֹר בָּהֶם קֹדֶם שֶׁנִּכְנָסִין בְּשַׁעֲרֵי הַקְּדֻשָּׁה, וְגַם הַצַּדִּיקִים הָאֲמִתִּיִּים עָבְרוּ בְּכָל זֶה. וְדַע, שֶׁיֵּשׁ אֶחָד שֶׁכְּבָר הוּא אֵצֶל הַפֶּתַח שֶׁל הַקְּדֻשָּׁה, וְהוּא חוֹזֵר לַאֲחוֹרָיו מֵחֲמַת הַבִּלְבּוּלִים הַנַּ"ל, אוֹ שֶׁאֲזַי כְּשֶׁהוּא סָמוּךְ אֵצֶל הַפֶּתַח, אָז מִתְגַּבֵּר עָלָיו הַסִּטְרָא־אָחֳרָא וְהַבַּעַל־דָּבָר מְאֹד מְאֹד, רַחֲמָנָא לִצְלָן, בְּהִתְגַּבְּרוּת גָּדוֹל וְנוֹרָא מְאֹד מְאֹד, רַחֲמָנָא לִצְלָן, וְאֵין מַנִּיחִין אוֹתוֹ לִכָּנֵס לְתוֹךְ הַפֶּתַח, וּמַחֲמַת זֶה הוּא חוֹזֵר לְאָחוֹר, חַס וְשָׁלוֹם. כִּי כֵן דֶּרֶךְ הַבַּעַל־דָּבָר וְהַסִּטְרָא־אָחֳרָא, כְּשֶׁרוֹאֶה שֶׁהָאָדָם סָמוּךְ סָמוּךְ מַמָּשׁ לְשַׁעֲרֵי הַקְּדֻשָּׁה, וְכִמְעַט שֶׁיִּכְנֹס, אֲזַי הוּא מִתְפַּשֵּׁט עָלָיו בְּהִתְגַּבְּרוּת גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד, רַחֲמָנָא לִצְלָן. עַל־כֵּן צָרִיךְ אָז הִתְחַזְּקוּת גָּדוֹל נֶגְדּוֹ. וְשָׁמַעְנוּ מִצַּדִּיק אֲמִתִּי שֶׁאָמַר, שֶׁאִלּוּ הָיָה אוֹמֵר לוֹ אֶחָד, יִהְיֶה מִי שֶׁיִּהְיֶה, בְּעֵת שֶׁעָסַק בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם בִּתְחִלָּתוֹ: אָחִי, חֲזַק וֶאֱחֹז עַצְמְךָ – הָיִיתִי רָץ וּמִזְדָּרֵז מְאֹד בַּעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ, כִּי גַּם עָלָיו עָבַר כָּל הַנַּ"ל, וְלֹא הָיָה שׁוֹמֵעַ שׁוּם הִתְחַזְּקוּת מִשּׁוּם אָדָם. עַל־כֵּן מִי שֶׁרוֹצֶה לִכְנֹס בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, יִזְכֹּר זֹאת הֵיטֵב. וְחַזֵּק עַצְמְךָ מְאֹד, וַעֲשֵׂה מַה שֶּׁתּוּכַל בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, וּבִרְבוֹת הַיָּמִים וְהַשָּׁנִים תִּכְנֹס לָבֶטַח בְּעֶזְרָתוֹ יִתְבָּרַךְ לְתוֹךְ שַׁעֲרֵי הַקְּדֻשָּׁה, כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מָלֵא רַחֲמִים וְרוֹצֶה בַּעֲבוֹדָתְךָ מְאֹד. וְדַע, שֶׁכָּל הַתְּנוּעוֹת וְהַהַעְתָּקוֹת, שֶׁאַתָּה נִתָּק וְנֶעְתָּק בְּכָל פַּעַם אֵיזֶה מְעַט מִן גַּשְׁמִיּוּת לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ, כֻּלָּם מִתְקַבְּצִים וּמִתְחַבְּרִים וּמִתְקַשְּׁרִים וּבָאִים לְעֶזְרָתְךָ בְּעֵת הַצֹּרֶךְ, דְּהַיְנוּ כְּשֶׁיֵּשׁ, חַס וְשָׁלוֹם, אֵיזֶה דֹּחַק וְעֵת צָרָה, חַס וְשָׁלוֹם. וְדַע, שֶׁהָאָדָם צָרִיךְ לַעֲבֹר עַל גֶּשֶׁר צַר מְאֹד מְאֹד, וְהַכְּלָל וְהָעִקָּר – שֶׁלֹּא יִתְפַּחֵד כְּלָל:
וְדַע, שֶׁיֵּשׁ אִילָן, שֶׁגְּדֵלִים עָלָיו עָלִים, שֶׁכָּל עָלֶה צָרִיךְ לִהְיוֹת גָּדֵל מֵאָה שָׁנִים, וְהוּא נִמְצָא בַּפַּרְדֵּסִים שֶׁל הַשָּׂרִים, וְקוֹרִין אוֹתוֹ בִּלְשׁוֹנָם "מֵאָה שָׁנִים". וּמִסְּתָּמָא כְּשֶׁגָּדֵל מֵאָה שָׁנִים, בְּוַדַּאי עוֹבֵר עָלָיו מַה שֶּׁעוֹבֵר, וְאַחַר־כָּךְ בְּסוֹף הַמֵּאָה שָׁנִים הוּא יוֹרֶה בְּקוֹל גָּדוֹל כְּמוֹ קְנֵי־שְׂרֵפָה, שֶׁקּוֹרִין "אוֹרְמַאטְיֶע". וְהָבֵן הַנִּמְשָׁל הֵיטֵב:
וְרָאוּי לֵילֵךְ עִם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר בַּמַּאֲמָר "אֲזַמְּרָה לֵאלֹקַי בְּעוֹדִי" (בליקוטי הראשון בסימן רפ"ב), דְּהַיְנוּ לְבַקֵּשׁ וּלְחַפֵּשׂ לִמְצֹא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה זְכוּת וְאֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה. וּבָזֶה הַמְּעַט טוֹב שֶׁמּוֹצֵא בְּעַצְמוֹ יִשְׂמַח וִיחַזֵּק עַצְמוֹ, וְאַל יַנִּיחַ אֶת מְקוֹמוֹ, אַף אִם נָפַל לְמַה שֶּׁנָּפַל, רַחֲמָנָא לִצְלָן, אַף־עַל־פִּי־כֵן יְחַזֵּק עַצְמוֹ בִּמְעַט דִּמְעַט טוֹב שֶׁמּוֹצֵא בְּעַצְמוֹ עֲדַיִן, עַד אֲשֶׁר יִזְכֶּה לָשׁוּב עַל־יְדֵי־זֶה לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְכָל הַזְּדוֹנוֹת יִהְיוּ נַעֲשִׂין זְכֻיּוֹת (ע' יומא פו. וּמֶה עָשָׂה הַבַּעַל־שֵׁם־טוֹב, זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה, עַל הַיָּם, כְּשֶׁהֱסִיתוֹ הַבַּעַל דָּבָר וְכוּ'. וּמִזֶּה תָּבִין, עַד הֵיכָן אַתָּה צָרִיךְ לְהִתְחַזֵּק וְלִבְלִי לְיָאֵשׁ עַצְמְךָ, חַס וְשָׁלוֹם, אַף אִם יִהְיֶה מַה שֶּׁיִּהְיֶה. וְהָעִקָּר לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד. וִישַׂמַּח עַצְמוֹ בְּכָל מַה שֶּׁיּוּכַל, וַאֲפִלּוּ עַל־יְדֵי מִלֵּי דִּשְׁטוּתָא, לַעֲשׂוֹת עַצְמוֹ כְּשׁוֹטֶה וְלַעֲשׂוֹת עִנְיְנֵי שְׁטוּת וּצְחוֹק אוֹ קְפִיצוֹת וְרִקּוּדִים, כְּדֵי לָבוֹא לְשִׂמְחָה, שֶׁהוּא דָּבָר גָּדוֹל מְאֹד:

rabenubook.com

ה' יברך אותך ויקרב אותך אליו. במצבים שאתה מתאר הייתי עושה דברים הבאים: ברוחניות אין שלמות אלא התקדמות, ה' יקרב אותך לפי תנאים שלו ומתי זה מתאים ביותר לו. אני כותב כל בוקר רשימה של דברים שאני מודה לו עליהם ביום שחלף, כותוב לו מכתב מה אני מרגיש, מוסיף הרבה תפילות אישיות בשמונה עשרה. אני מדבר אתו במשך היום - הרעיון הוא שאם אני חפץ בקרבת מישהו אז אני מתקשר אליו, כותב לו מכתבים. מתפלל אליו שיסיר ממני מידות רעות המונעות ממני לעשות רצונו, אני מרבה לבקש עזרה ממנו ולהודות לו. אני נכנע לפניו בכמה מובנים - מקבל שכל מה שהוא עושה עמי, עם עם ישראל ועם העולם כולו הם דברים טובים, נכונים וצודקים ומתפלל שיהיה לי כח לקבל את הנהגתו בלי עוררין. מה שמרחיק אותי ממנו אלו הם מידות רעות שיש לי ואז אני מחפש מה הם - ריכוז עצמי, רחמים עצמיים, שיפוטיות ביקורתיות, תלותיות ורצוי ועוד. מתוודה אליו, לעצמי ולעוד אדם אחד (עשה לך רב) על מידות הרעות ושוקל האם כדאי לי לאחוז בהם ומתפלל לה' שיסיר אותם ממני ושיתן לי במקומם ענוה, להיות שמח בחלקי, לדון כל אחד לכף זכות, להיות כנה ולשאוב ערך עצמי רק ממנו וכו'. אם פגעתי באחרים מודה על הטעות ומנסה במידה אפשרית לתקן עוול אשר עשיתי. חשוב לי לעשות חשבון נפש לפני שהולכים לישון ומנסה לשפר את מעשי.

אחי עשה את ההשתדלות שלך ואל תפתח ציפיות ואל תנסה לשלוט בתוצאות. ה' יענה לך לפי דעתו הטובה עליך בזמן ואופן המתאים ביותר.

הצעתי היא לא להלחם אלא כאשר מלחמה קשה מדי למסור את זה לה' ולהתפלל שיהיה לי כח לקבל כל מה שהוא יעשה עמי. כדאי ללמוד מקרא וספרי מוסר ולישם את מה שכתוב בספרי מוסר כמו הלכה פסוקה ולהפנים שכל אחד יכול לישם אותם ולא רק קדושי עליון.

"כשבא אדם להיטהר, הוא מרגיש בבירור את קיר הברזל המפסיק בינו לבין קונו, צמא הוא אל האור האלוקי ורואה הוא שהוא רחוק ממנו, ולא עוד, אלא שהוא מצטער בנפשו על אשר צימאונו איננו גם כן צימאון אמיתי, חפץ הוא שירגיש את צערו של הצימאון, שיחוש בנפשו איך היקר האמיתי הוא נכסף ממנו בכלות נפש ולדאבון ליבו איננו מרגיש את זה בעצמו

הוא מתהלך כצל, חושד את עצמו בשקרנות והונאת עצמו. אבל אם הוא גיבור באמת, טהור לב וישר דרך, לא ימוטו אשוריו, הוא יעשה את שלו, ישפר מעשיו, יתקן דרכיו, יטהר מידותיו, ירבה הלימוד והעיון, יעורר הרגש על ידי עבודה שבלב, על ידי תפילה ותהילה, על ידי שירה וזימרה, על ידי חברת טובים וישרים, על ידי ישיבה קבועה בארץ הקודש, על ידי דיבור תמידי בלשון הקודש, עד אשר אור ה' יאיר עליו ורווח לו".  <פנקסים עמ' שסג>

בפנקס יפו יש תוספת, הראשון ליפו.. לא חשוב להיכנס לזה עכשיו, בכל אופן עם אדר היקר, יש ספר אדר היקר בין כתבי היד של הרב יש מהדורה של אדר היקר, אדר היקר שיש בסוף, מודפס, אבל כרוך בזה הרבה דפים ריקים אח"כ. נדמה לי שזה ככה. אם אני זוכר טוב. כלומר, יש לפעמים ככה אצל מחבר, שהוא הדפיס ספר והוא חושב שצריך עוד להוסיף על הספר הזה, אז הוא מבקש מהכורך, מהמדפיס, תכרוך לי את הספר הזה ותשאיר לי עוד כמה דפים ריקים בסוף ואני אוסיף על הדפים המשך דברים שנוגעים לנושא של הספר שאני חשבתי והגיתי ורואה אותם חשוב להדפיס אותם. אז זה נקרא 'עם אדר היקר'. זה לא מחברת לחוד, אלא זה מחברת שהיא מחוברת עם אדר היקר. בהתחלה זה אדר היקר, זה דברים שהם השלמה של אדר היקר. אז זה לא מעט דברים, זה חטיבה שלמה, זה מודפס פה בפנקסי הראיה כרך א. זה מתחיל מעמוד שז וזה  מגיע עד פה, עד שסג. זה לא מעט, זה יותר מחמישים עמודים. בכל אופן, שם הוא אומר דבר כזה, על הנקודה הזאת של.. זה מוסר. אני חושב שאין שאין ערך לשום לימוד אם הוא לא קשור עם קצת מוסר. צריך תמיד לדאוג.. אתם בעצמכם חלק גדול מכם זה מורים צריך לדעת, לא מספיק שלמדת שיעור, צריך שבשיעור גם להיות איזושהי מידה של מוסר שבנוי בתור חלק מהשיעור.

"כשאדם בא להיטהר", כותב פה הרב, "הוא מרגיש בבירור", זה הרגשות, כשאדם בא להיטהר, זה דברים שהרב יודע אותם מניסיון והרב יודע לבטא את עבודת ה' שלו.. תמיד יש כאלה שאומרים שהרב זצ"ל זה הכול דברים כאלה נשגבים בעולמות העליונים, דברים מופשטים, אנחנו רוצים מוסר או חסידות משהו רגש וזה.. נכון, כל מיני ניתוחים בלב ובנפש.. לא דברים ערטילאיים מופשטים שהם לא.. אבל זה הכול רק בגלל שאנשים לא קוראים את כתבי הרב, רק את המוטואים ואת הדברים המפורסמים, 'הצדיקים הטהורים', זה יודעים כולם, כל מיני ציטוטים כאלה ואמירות גדולות וגבוהות, שיש גם בהחלט ברב, אבל את עבודת המוסר, מי שלומד כסדר את כל כתבי הרב יש אוצרות של מוסר. הרב היה מגדולי בעלי המוסר. לא רק במוסר אביך ובעין איה, אלא גם ביתר הספרים שלו. הנה, תראו את הנקודה הזו כמו פה. דיברנו על הרצון לרצות, נכון? "כשבא אדם להיטהר", הוא רוצה לעשות תשובה, מתחיל להיות 'מענטש', נכון? עד כאן בסדר. אבל הוא רוצה עכשיו, עכשיו הוא רוצה להתקדם, הוא רוצה לצאת מהתסבוכת ומהחולשות ומההרגלים. "כשבא אדם להיטהר הוא מרגיש בבירור את קיר הברזל המפסיק בינו ובין קונו, צמא הוא אל האור האלוקי ורואה הוא שהוא רחוק ממנו. ולא עוד, אלא שהוא מצטער בנפשו", שימו לב עכשיו – "ולא עוד, אלא שהוא מצטער בנפשו על אשר צימאונו איננו גם כן צימאון אמיתי". הוא כואב לו, הוא היה רוצה שהצימאון שלו יהיה צימאון אמיתי, צימאון שזה צימאון לדבר הכי חשוב והכי עיקרי והכי נעלה והכי חיוני והכי נצרך, צימאון כזה הוא היה רוצה. אבל הוא יודע שהוא רוצה, אבל הוא יודע שהצימאון שלו זה עוד לא לפי הערך איך צמאים לתורה ואיך צמאים לתשובה ואיך צמאים ל'אתם הדבקים בה' אלוקיכם'.

שימו לב למילים – "ולא עוד, אלא שהוא מצטער בנפשו על אשר צימאונו איננו צימאון אמיתי", הוא מסביר מה זה, מה הוא מרגיש. שימו לב, זה שיעור ב.. מחפשים פסיכולוגיה, נפשיות, מחפשים הדרכה של הרב בניתוח של מה עובר עליו, אדם שהוא רוצה לחזור בתשובה ורוצה להתקדם ורוצה להיות צדיק ורוצה להיות תלמיד חכם, אבל איפה הוא.. "הוא מצטער בנפשו", שימו לב, הצער הזה הוא מאוד חשוב, "הוא מצטער בנפשו", כדאי להסתכל בפנים, אחרת לא מבינים כלום. "אלא שהוא מצטער בנפשו על אשר צימאונו איננו גם כן צימאון אמיתי". הוא מסביר את זה: "חפץ הוא שירגיש את צערו של הצימאון", אם הצימאון היה אמיתי אז כשהצימאון לא מתמלא אז יש צער. הוא רוצה להצטער על זה שהוא לא בסדר ושהוא לא צדיק ושהוא לא חסיד ושהוא לא קדוש ושהוא לא תלמיד חכם ושהוא לא שוקד כמו שצריך ולא עובדת על המידות כמו שצריך ולא מתקדם כמו שצריך ולא אוהב ישראל.. אין לו.. הוא מצטער על זה שאין לו את הצער של צימאון אמיתי בנושא הזה בגודל הזה כפי שהוא היה רוצה. "חפץ הוא שירגיש את צערו של הצימאון, שיחוש בנפשו איך היקר האמיתי הוא נכסף ממנו בכלות נפש", אילו זה היה בכלות נפש אז הוא היה מרגיש את הצימאון לא כמו שהוא עכשיו. הוא רוצה, כן הוא רוצה.. תברך אותי שאני אהיה תלמיד חכם.. נו, אתה מבין, הוא תולה את ה.. באחרים...

"ולדאבון ליבו", שימו לב, כל מילה פה זה אוצר, שימו לב בפנים, תסתכלו בפנים, במילים, "ולדאבון ליבו איננו מרגיש את זה בעצמו", מה הוא לא מרגיש? שהערך היקר האמיתי הוא נכסף ממנו בכלות נפש. הוא במצב שהוא רוצה לרצות. אל תזלזל במי שרוצה לרצות. כי מי שרוצה לרצות זה הפתח, זה הצעד הראשון. הכאב הזה והצער הזה, זה הצעד הראשון לצאת מהמצב, מההרגל, אתה תקוע ואתה לא זז. בזה צריך לאחוז. 'נעריצך כסוד' זה מאוד חשוב. תגיד, טוב אתה לא שמה, אבל זה עצמו התחלת הצמיחה של היציאה מהמצב וההתקרבות לאמת ושפיטה אמיתית ולא אשליות ולא דמיונות. אתה חושב שכתוב שצריך לרצות וצריך זה ולחזק את הרצון, אתה חושב בסדר, אני כבר רוצה ואני כבר מבסוט.. אבל יש לי קיר ואני לא מתקדם.. כן, האם אתה רוצה באמת, האם הרצון שלך הוא עד כדי כך שאתה שבור על זה שאתה לא, שהרצון שלך הוא לא שמה? אם אתה לא מבין את עצמך, אתה חושב שיש דברים חיצוניים שמעכבים, לא, העיכוב הוא פה, העיכוב הוא בפנים, העיכוב הוא בלב.

"הוא מתהלך כצל, חושד את עצמו בשקרנות והונאת עצמו", תראו אדם שלא מרמה את עצמו. כי בגלל זה שרצונו הוא לא בערך הזה של כלות נפש, והוא שבור שזה לא זז, זה עצמו, הוא חושד את עצמו בשקרנות והונאת עצמו. אז מה פה הנקודה? גבורה. חסר לו גבורה. "אבל אם הוא גיבור באמת, טהור לב וישר דרך, לא ימוטו אשוריו, הוא יעשה את שלו". מה פירוש, מהי העשייה? "ישפר מעשיו", באמת, בשקידה ובדייקנות, "יתקן דרכיו, יטהר מידותיו", לא להשאיר שום דבר מרושל, שום דבר שלא מטופל ושלא נבדק. "ירבה הלימוד והעיון, יעורר הרגש על ידי עבודה שבלב, על ידי תפילה ותהילה, על ידי שירה וזמרה, על ידי חברת טובים וישרים, ועל ידי ישיבה קבועה בארץ הקודש", הרב מדבר כשרוב עם ישראל לא נמצא פה בארץ ישראל, מה היה פה בארץ ישראל, קומץ אנשים. זה תחילת יפו, תרס"ה או תרס"ו. "על ידי דיבור תמידי בלשון הקודש", אז עוד לא דיברו עברית, אז דיברו את כל השפות ואידיש בעיקר, וספרדים אולי דיברו לדינו, כמו בכל האזור, בטורקיה ובלבנט. דיברו פה מין אידיש כזה, אבל זה בעצם ספרדית עם השפעה של לשון הקודש. "על ידי דיבור תמידי בלשון הקודש, עד אשר אור ה' יאיר עליו ורווח לו".

עוד פעם: "כשבא אדם להיטהר, הוא מרגיש בבירור את קיר הברזל המפסיק בינו לבין קונו, צמא הוא אל האור האלוקי ורואה הוא שהוא רחוק ממנו, ולא עוד, אלא שהוא מצטער בנפשו על אשר צימאונו איננו גם כן צימאון אמיתי, חפץ הוא שירגיש את צערו של הצימאון, שיחוש בנפשו איך היקר האמיתי הוא נכסף ממנו בכלות נפש ולדאבון ליבו איננו מרגיש את זה בעצמו", זה הקושי שלו, זה מה שכואב לו. כואב לו שלא כואב לו. אבל זה רציני אצלו, לא שהוא מסיח דעתו מזה. "הוא מתהלך כצל, חושד את עצמו בשקרנות והונאת עצמו. אבל אם הוא גיבור באמת, טהור לב וישר דרך, לא ימוטו אשוריו, הוא יעשה את שלו, ישפר מעשיו, יתקן דרכיו, יטהר מידותיו, ירבה הלימוד והעיון, יעורר הרגש על ידי עבודה שבלב, על ידי תפילה ותהילה, על ידי שירה וזימרה, על ידי חברת טובים וישרים, על ידי ישיבה קבועה בארץ הקודש, על ידי דיבור תמידי בלשון הקודש, עד אשר אור ה' יאיר עליו ורווח לו". הרשימה הזו של דברים זה לא או או רבותיי . זה גם וכל דבר בפרופורציה הנכונה, לפי הדרוש ולפי העניין.

(מתוך שכתוב של שיעור של הרב צב"י טאו)

איזה צדיקים אתם, פשוט תענוג לקרוא את התגובות והחיזוקים שלכם,

אשריכם ישראל, אשרי העם שזוכה לכסוף ולרצות כל כך קדושה וקרבת אלוקים..!

שמרתי!

אבל אתה חייב קצת להרפות. לא מהשאיפות אלא מהרצון להגשים אותם עכשיו (העולם זה תהליך...)

אחד המשלים המפורסמים בשמו של המגיד מדובנא הוא הסברו  על הפסוק: "לא אותי קראת יעקב, כי יגעת בי ישראל": משל לסוחר ששלח שליח, כדי שיביא לו מטען מהנמל. אחרי הרבה זמן הגיע השליח, מתנשף ויגע, כפוף ומזיע, כורע תחת עומס המטען, והכריז בשארית כוחותיו באוזני הסוחר: "הבאתי לך את החבילה המבוקשת".

הלה הגיב מיד: "לא נכון. זו לא החבילה שלי". "עוד לא פתחת אותה", התפלא השליח, "למה אתה אומר זאת ?"

ענה לו הסוחר: "פשוט מאוד. החבילה שלי לא כבדה, ומי שיישא אותה לא יתנשף. אם אתה מתנשף - זו אינה החבילה שלי. החבילה שלי מכילה יהלומים. יהלומים לא כבדים". כי יגעת בי ישראל - לא אותי קראת יעקב

אתה בן אדם עם שאיפות.

אי אפשר להיות צדיק ביום אחד - וגם הוא נופל 7 פעמים.

אבל הכי חשוב זה שלא תצפה מעצמך משהו שאי אפשר להיות - זה בעצמו מפיל אותך ובכנות
לא קל לקום משם.

אז תנשום עמוק, תסתכל במראה ותנסה לראות מי אתה עכשיו, מה הכוחות שלך - ואיך מתקדמים עם מי שאתה (שדר"א, לפעמים צריך ללמוד לאהוב אותו)

כן אציין שהרגעים הגדולים הם סימן לשגרה שאפשר להגיע אליה.

אבל רק עם עבודה. אז זה הגיוני שאתה לא שם כל הזמן. 

תנשום ותתקדם

(קצין כלשהו בצהל אמר: להוריד פניקאה להגביר הילוך
נראה לי נכון להרבה דברים)

אני רוצה להקדים במשהו קצר- משום מה נדמה לי, שכבר כמה שנים, כל פעם לפני הימים הנוראים, יוצא לי לשמוע את הדברים הבאים (בכל מיני שיחות הכנה לימים נוראים):

העיקר זה המאמץ והרצון וההשתדלות. אם אתה לא מצליח לכוון, אם הכל לא הולך, אם אתה לא מרגיש שאתה מתחבר לה', אם אתה לא מתלהב בתפילה- זה לא אומר כלום, וזה לא משנה.מה שמשנה זה- שתתאמץ, תעשה מה שאתה יכול- ומה שתצליח- אשריך.

ואני רוצה להתייחס לשני דברים:

א'- תיאום ציפיות מול הנשמה. אתה רוצה להרגיש קרוב לה', זה נפלא, זה חשוב, זה מתוק, זה מרומם ונותן תחושה של קרבת ה'. אבל זה לא היהדות. היהדות היא לשאת בעול, ולקיים את ההלכה. הרבה פעמים אנחנו אומרים לעצמנו- אם היינו מבינים ומפנימים את רוממות ה'- אזי היינו כבר במדרגת הקדושה שבמסילת ישרים. ואם כן- העובדה שאנחנו לא שם, מעידה על פגם נורא שיש בנו- אנחנו שוכחים את ה'!  אני חושב שזה מחשבה שיש להרבה אנשים שהנשמה נוכחת בחייהם. במיוחד על ידי עודף קריאת ספרי מוסר וכדו'...

ולכאורה, זה נכון. אבל רק לכאורה. כי כידוע לכל מי שלמד מסילת ישרים, החיוב על יהודי הוא רק להגיע למדרגת הנקיות. קיום ההלכה. וזה שהדעת שלנו לא נמצאת תמיד במחשבה על ה'- זה מצב תקין וקביל. 

עיקר מה שאנחנו צריכים זה להשקיע בלקיים את ההלכה. וזה מה שה' רוצה מאיתנו. ה' רוצה שנקבל את עול מלכותו, ושנכוון את השכל ואת החיים הפשוטים שלנו על פיו, עוד לפני שהוא רוצה שנרומם את החיים שלנו למקומות גבוהים ורמים. כמובן, אני לא בא לומר שצריך לוותר על עבודת הלב, אלא שצריך להתייחס אליה בתור קומה ב', על גבי קומת ההלכה. כשקומה ב' היא חשובה, אנחנו עוסקים בה, אבל לא לחוצים ממנה, ולא מתייחסים אליה כמשהו מחייב. אלא כמידת חסידות. לאחוז במידות חסידות זה טוב. להילחץ מזה- ממש ממש לא.

ב'-הכרה במציאות היצר הרע. חוץ מהעובדה שמידות חסידות הם לא הבסיס לחיים שלנו ואנחנו לא תמיד מסוגלים להחזיק בהם, חשוב להבין שיש לנו מידות רעות, שיושבות בעיקר על הבסיס החומרי של האישיות שלנו. אנחנו צריכים להתמודד ולתקן את זה, אבל צריך להבין שלא תמיד זה שנפלנו- אומר שאנחנו לא רוצים לעבוד את ה'. אנחנו מאד רוצים לעבוד את ה' (וכמו שאתה עצמך מספר, אתה רוצה מאד), אבל הנטיות הבסיסיות שלנו הרבה פעמים לא מכוונות לשם ולא תמיד מתוקנות, ולכן אנחנו נופלים, בשגגה או בזדון. אז אנחנו צריכים לחפש, ולהתאמץ ולהתקדם, כדי למנוע את הנפילות, אבל אם נפלנו- לדעת שזה לא מעיד על חוסר רצון לעבוד את ה', אלא מעיד על חוסר הצלחה של החלק בנו שרוצה לעבוד את ה', לבוא לידי ביטוי במעשה.

(וזה עצמו יכול להיות מכל מיני סיבות. תוכניות לא מעשיות, חוסר בתכנון נכון, צרכים נפשיים לא מסופקים, עייפות וחולשה, טעויות שכליות אנושיות, חוסר סבלנות, משיכה חומרית, הסתכלות לא נכונה על דברים, ועוד. כמובן, צריך לבחון מה הגורמים ולהתגבר עליהם, אבל צריך לזכור שהנפילות לא מעידות על כשלון בלרצות את ה', ולפעמים אפילו לא על חיסרון ביראת ה', אלא כשלון בניסיון להביא את זה לידי ביטוי בצורה נכונה.)

אתה מתאר בצורה מדויקת נסיונות של צדיקים.

ממליץ לך מאוד מאוד לקרוא את תורה מ"ח בחלק השני של ליקוטי מוהר"ן ששם רבי נחמן מדבר ישירות אליך.

אשריך אחי ה' יחזק אותך

וממש ממליץ לך לאמר את כל זה, עם כל הכאב לאלוקים. לגמרי לגמרי עם כל הכאב.

ה' איתך אחי

שהכאב של הבנאדם על העברות של עצמו זה אחד הסימנים הכי חזקים שיש לעוצמות פנימיות של בנאדם.

אשריך אחי אל תוותר!

היצר מנסה להכניס בך כאילו אין לך סיכוי, בגלל שאם תתגבר אתה תצא מאפילה לאורה!! וה' מכוון אותך לזה..

בקיצור אחי תסתכל בתורה מ"ח תניינא (החלק השני) של הליקוטי מוהר"ן.

אין ייאוש אחי!! אין כמוך

אחי איך הגעת לתניא

לימוד רציני של נגלה מיישר הרבה יותר בדרך כלל.

אבל כמובן שחייב שילוב של לימוד נגלה... אצל בנות אולי זה פחות קריטי כי אנחנו מתעסקות הרבה בעולם הגשמי

אבל לבנים אולי זה יותר קריטי

אני חושש שכותב פוסט זה צריך ללכת לישון מוקדם באותו יום כמובן אחרי ארוחה טובה ודשנה לקום בשעה נורמלית ללמוד תורה ברצינות אפילו שעה תמימה אבל באמת תמימה עם חתירה לעומק העניין  ואז למחרת שיישב לכתוב עוד פוסט על מצבו המעודכן ומובטחני שיראה פלאות

השאלה הגדולה שלך מעידה על רצון גדול לאמת גדולה.

מצתת כאן מכתב שכתב הרב יצחק הוטנר לתלמידו:

"אהובי, הנני לוחץ אותך אל לבבי, ולוחש באוזנך,

כי אילו היה מכתבך מספר לי אודות המצוות והמעשים הטובים שלך, הייתי אומר שקיבלתי ממך מכתב טוב.

עכשיו שמכתבך מספר על דבר ירידות ונפילות ומכשולים, הנני אומר שקיבלתי ממך מכתב טוב מאוד.

רוחך סוערת לקראת השאיפה להיות גדול.

בבקשה ממך, אל תצייר בנפשך גדלותם של גדולי עולם שהם ויצרם הטוב בבחינת חד הוא.

לעומת זאת צייר גדלותם של גדולי עולם באותיות של מלחמה נוראה עם כל הנטיות השפלות והנמוכות.

ובזמן שהנך מרגיש בקרבך סערת היצר, דע לך שבזה אתה מתדמה אל הגדולים הרבה יותר מאשר בשעה שאתה נמצא במנוחה השלמה שאתה רוצה בה.

דווקא באותם המקומות שהנך מוצא בעצמך הירידות הכי מרובות, דווקא באותם המקומות עומד הנך להיות כלי להצטיינות של כבוד שמיים."

י

אל ייאוש!

לפעמים זה מעודד לדעת שמה שאתה חווה הוא דבר שקיים אצל עוד אנשים ושאפשר (בדרך זו או אחרת להתמודד)
זה הופך את ההתמודדות לקלה יותר (במקום היאוש השחור כבד ומר צובע כל בשחור והתמודדות יש רק התמודדות)

 =)

אוהב אותך גיבור

https://hilchata.co.il/wp-content/uploads/2023/01/%D7%92%D7%99%D7%9C%D7%99%D7%95%D7%9F-376-%D7%AA%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%9D-%D7%97%D7%95%D7%91%D7%95%D7%AA-%D7%9C%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%94-2.pdf 

@הרמוניה אם מעניין אותך להעמיק

אמרתי שבע"ה אשלם בכל מקרה, אבל תמיד מעניין להעמיק מה הדין(:

קראתי את העמוד הראשון מקווה להמשיך מחר

לא אמרתי כלום 

אמר שאני לא צריכה להחזיר בכלל! אתה צדקת ולא צדקת כי זה לא היה קשור ל"זה נהנה וזה אינו חסר"

בכל מקרה כבר החזרתי חצי.

הבנתי רק בערך

יכולה להסביר את הבערך הזה בפרטי

אבל הוא בוודאי לא חושב שזו גניבה

מאמינה שרבנים שונים יתנו תשובות שונות

אני לא הבנתי עד הסוף

בגדול הוא אמר שככה המערכת עובדת

שזה מתקזז עם טעויות שהם עושים, וכמו שהם לא מקפידים להחזיר כשהם גוזלים בטעות, אז ככה זה עובד, הם לוקחים את זה בחשבון

ושבוודאי שהיה מותר לי לנסוע במקרה שנתקעתי ובגלל שהמטרה של השירות הזה הוא לאפשר לי בעצם לנסוע ממקום למקום

אל תקשה עליי עכשיו אני לא פוסקת

פעם התכתבתי עם הגב מאזוז ז"ל בקשר לשאלות של ספק בממון (נושא ההתכתבות היה דברים שהוא כתב בהסכמה לספר "שבות עמי").

מדבריו הבנתי שהכי טוב לתת את הסכום לצדקה.

בנוסף, יש תשובה של הרב עובדיה (נדמה לי ביביע אומר חלק ז), לגבי אדם שכשהיה ילד קטן הוא גנב דברים. הוא פוסק שאין צורך להחזיר, אבל לצאת ידי שמים שייתן צדקה (נדמה לי שזה גם מה שאומר הרמ"א בשם ספר חסידים).

הנקודה היא שאם הולכים על הנתיב של צדקה, לא צריך לתת את הסכום המלא, אלא רק לתת משהו לצדקה (ככה זכור לי מהרב עובדיה שם).

כמובן שהכי טוב לשאול רב במקרה הספציפי, כמו שאת עשית...

אבל באופן אישי, כשלי הייתה בעיה כזו, פשוט עליתי על אוטובוס והסברתי לו את מה שקרה והוא עשה כמה ניקובים שהייתי "חייב", וביי ביי. לדיון הלכתי זה אחלה, אבל תכלס, זה לא שווה את הנקיפות מצפון...

אני מבינה, במיוחד שיש דעות שצריך להחזיר... אז זה מוציא אותך מכל חשש

ובינינו, זה כמה שקלים... תתני בשמחה ותשכחי מזה.

אצלינו אומרים: התשלום הכי זול בעולם הוא כסף...

ברור אני לא רוצה לחזור בגלגול לא משנה בגלל כמה כסף...

זה למעשה מה שכתוב בתחילת הגליון

מה הקשר ל"מציל עצמו בממון חבירו".

ולמה למען ה' זה נראה לך "לא חסר", הרי זה בדיוק "חצר דעבידה לאגרא", ואף גרוע מכך.

ונכון מאוד

אבל אין גם ספק שלא עכברא גנב אלא חורא גנב, שכן מוכח שמודל העסק של תחבורה ציבורית בישראל מבוסס לפחות בחלקו על אמון בלקוחות, וזו לא רק בדיחה מגוחכת אלא ספק עבירה על לפני עיוור לא תיתן מכשול.

שמע אכיפה מטורפת

כל חמש דקות billeter billeter

הפרנסה של החברה היא מהתשלום עבור הנסיעה. נהנית משרות שהיה עלייך לשלם עליו ולא שילמת. אז גנבת. חברות התחבורה מתוגמלות על פי מספר הנסיעות, לכן זה נהנה וזה חסר. כי הנסיעה שלך לא נרשמה. זו הסיבה שגם מי שלא משלם עבור הנסיעה, צריך לתקף את הכרטיס.

מראה מול הפנים. אז צריך לזעוק בצורה הכי מזעזעת וישירה שיש. כי חטאי ישראל היו נוראים ומלאי זימה, אז איך יחזקאל יכול לשתוק על זה?

הרצי"ה אמר שעובדה שאצל נוח כתוב "החיה אשר אינינה טהורה" ולא טמאה, כי ראוי לדבר בלשון הכי יפה.

אבל בפרשת שמיני כתוב "טמא הוא לכם" כי כשצריך לדבר בדבר שהוא נפקא מינא צריך להוקיע את הטומאה מפורשות ובתקיפות.

ב. גוף האדם מקביל למידות עליונות שיש אצל ה' וכנסת ישראל. אם תראה את המקבילות בשיר השירים אז זה מסתדר.

למשל הפסוק השני בפרק ביחזקאל מסתדר עם זה שמשה הושפע מהתרבות המצרית בבית פרעה, ואהרון גם הושפע בגלל השעבוד. ותבדוק בחזל למה מומשלים משה ואהרון בשיר השירים

כי אהליבה(יהודה) ראתה את הדברים שאחותה עשתה(ישראל) והמשיכה למרות שראתה את חרפתה ועונשה. ובכל זאת השם אוהב ומעדיף את יהודה יותר משבטי ישראל.

לדעתי יש כאן לימוד עמוק הרבה הרבה יותר

פשוט ה הבטיח לדוד מלכות. ובימי גלות שומרון יהודה לא חטאו כל כך חזק כמו ישראל.

לא הבנתי. עם ישראל עם קשה עורף וממשיך לחטוא גם כשיש עונשים.

לכן הנביאים צריכים לתת לו נבואות תוכחה. וגם זה לא עזר חוץ ממקרים מועטים. רק הגלות בסוף עזרה בזה.

אבל נבואת יחזקאל חשובה לדורות. שאנחנו נדע כמה אבותינו חטאו ולא נחזור להיות כמוהם

"בימי גלות שומרון יהודה לא חטאו כל כך חזק כמו ישראל" 

תקרא מה השם אומר לירמיהו על החטאים של יהודה לעומת ישראל בירמיהו ג ח-י

עם ישראל לא חוטא סתם. 

הנביאים לא עזרו. וגם הגלות לא עזרה, היא פשוט עשתה ריסטארט וניקתה את העוונות, אבל עם ישראל ממשיך בשלו. ב"י !! (ברוך ישראל)

כאילו איזה חידוש יש כבר בנבואת יחזקאל שעם ישראל חטא?? נו בעמת כאילו לא ידענו את זה עוד 20 ספרים לפני כן. 

כה אמר ה אם ימדו שמים מלמעלה ויחקרו מוסדי ארץ למטה גם אני אמאס בכל זרע ישראל על כל אשר עשו נאם ה

רש"י : אם ימדו שמים כמה גובהם "גם אני אמאס בישראל" כלומר כשם שהם לא ימדו ולא יחקרו כך ישראל לא ימאסו בכל אשר חטאו" 

כן כן קח את כל התיאורים של הזימה שעם ישראל עשה כביכול ביחס עם השם (ולא רק) עם ישראל באמת היה שטוף זימה בתקופת התנך. ועם זאת וביחד עם הכל. זה כלום בעיני השם. 

כי כמו שאי אפשר לחקור ולמדוד את השמים, אי אפשר לחקור ולמדוד את המחשבות של עם ישראל. 

@אילת השחר 

ושיר השירים לא עשיר בתוכן דומה? 
 

ובאופן כללי - יחזקאל היה נביא עם מעשים חריגים ויוצאי דופן. 

הוא לא היה נביא עם מעשים חריגים הוא פשוט היה מתלהב יתר על המידה כמו שחזל אומרים

חוצמיזה יש עוד תיאור בוטה למדיי והוא לא ביחזקאל

לא גדשת את הסאה?

כשזה מגיע לתוכן לא צנוע אמיתי, שיר השירים עובר בלדבר במשל בתוך משל, ולא אומר זאת מפורשות , בגלל הצניעות שבדבר.

למשל "באתי לגני אחותי כלה" וכדומה (כאשר הגן זה הרעיה עצמה)

ליחזקאל, לאורך נבואותיו, סגנון מסוים.

אמנם לא חקרתי את הנושא לעומק אבל אני חושב שהרעיון המרכזי של הספר הוא הניגוד בין טומאה לטהרה (יחזקאל היה כהן וקשור מאוד לרעיון של המקדש), ומתוך הרעיון הזה נובעות הנבואות.

זה בא לידי ביטוי בביטויים השגורים בספר (גילולים, תועבה, טומאה, שיקוצים, לעומת נבואת המים הטהורים וכיו"ב).

"וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ, וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים, וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ, וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵךְ; וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ, נְאֻם אֲדֹנָ־י יי--וַתִּהְיִי-לִי. וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם, וָאֶשְׁטֹף דָּמַיִךְ מֵעָלָיִךְ; וָאֲסֻכֵךְ, בַּשָּׁמֶן."

"בֶּן-אָדָם--אֱמָר-לָהּ, אַתְּ אֶרֶץ לֹא מְטֹהָרָה הִיא: לֹא גֻשְׁמָהּ, בְּיוֹם זָעַם. [...] כֹּהֲנֶיהָ חָמְסוּ תוֹרָתִי, וַיְחַלְּלוּ קָדָשַׁי--בֵּין-קֹדֶשׁ לְחֹל לֹא הִבְדִּילוּ, וּבֵין-הַטָּמֵא לְטָהוֹר לֹא הוֹדִיעוּ;"

"לָכֵן אֱמֹר אֲלֵהֶם כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, עַל-הַדָּם תֹּאכֵלוּ וְעֵינֵכֶם תִּשְׂאוּ אֶל-גִּלּוּלֵיכֶם--וְדָם תִּשְׁפֹּכוּ; וְהָאָרֶץ, תִּירָשׁוּ??? עֲמַדְתֶּם עַל-חַרְבְּכֶם עֲשִׂיתֶן תּוֹעֵבָה, וְאִישׁ אֶת-אֵשֶׁת רֵעֵהוּ טִמֵּאתֶם; וְהָאָרֶץ, תִּירָשׁוּ???"

"כְּטֻמְאַת, הַנִּדָּה, הָיְתָה דַרְכָּם, לְפָנָי."

כאנטיתזה למצרים (תשעה קבין של זימה):

"וָאֹמַר אֲלֵהֶם, אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ, וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם, אַל-תִּטַּמָּאוּ:"

וגם כמובן חזון העצמות שקשור באופן ישיר לרעיון של טומאת מת, וקבורת המתים וטיהור הארץ במלחמת גוג ומגוג,

גם המפגשים עם המלאכים והחזיונות הם אנטיתזה לטומאה (זה כנגד זה)

"לְאַרְבַּע רוּחוֹת מְדָדוֹ, חוֹמָה לוֹ סָבִיב סָבִיב--אֹרֶךְ חֲמֵשׁ מֵאוֹת, וְרֹחַב חֲמֵשׁ מֵאוֹת:  לְהַבְדִּיל, בֵּין הַקֹּדֶשׁ לְחֹל."

וַיֹּאמֶר אֵלַי, בֶּן-אָדָם אֶת-מְקוֹם כִּסְאִי וְאֶת-מְקוֹם כַּפּוֹת רַגְלַי, אֲשֶׁר אֶשְׁכָּן-שָׁם בְּתוֹךְ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְעוֹלָם; וְלֹא יְטַמְּאוּ עוֹד בֵּית-יִשְׂרָאֵל שֵׁם קָדְשִׁי הֵמָּה וּמַלְכֵיהֶם, בִּזְנוּתָם, וּבְפִגְרֵי מַלְכֵיהֶם, בָּמוֹתָם. בְּתִתָּם סִפָּם אֶת-סִפִּי, וּמְזוּזָתָם אֵצֶל מְזוּזָתִי, וְהַקִּיר, בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם; וְטִמְּאוּ אֶת-שֵׁם קָדְשִׁי, בְּתוֹעֲבוֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ, וָאֲכַל אֹתָם, בְּאַפִּי. עַתָּה יְרַחֲקוּ אֶת-זְנוּתָם, וּפִגְרֵי מַלְכֵיהֶם--מִמֶּנִּי; וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכָם, לְעוֹלָם.

אַתָּה בֶן-אָדָם, הַגֵּד אֶת-בֵּית-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַבַּיִת, וְיִכָּלְמוּ, מֵעֲו‍ֹנוֹתֵיהֶם; וּמָדְדוּ, אֶת-תָּכְנִית.

///

בקיצור אפשר להסתכל על זה בעיניים קצת ילדותיות של "וואו כתוב שם דדיים" OK זה לא עיקר המסר. וגם בכלל, התפישה התרבותית של ארוטיקה בספרות בימינו שונה מאוד מהתפישה של פעם.

המסר העיקרי הוא שכל מצוות ה' – אמונה, "לא יהיה לך", מאכלות אסורות, עריות, צדק ומשפט, מתנקזים לתוך המושג של טומאה וטהרה. ומהצד השני, המושג של טהרה ובית המקדש כולל בתוכו את כל הרעיון של טהרה גופנית ומוסרית. זאת לא זאת?

מלבי"ם:

"הסיר המצנפת והרים העטרה?" אתה חושב בדעתך להסיר את המצנפת מן הכהן גדול ולהשפיל כבוד הכהונה והמקדש, ולהרים העטרה של המלך, להגדיל כבוד המלוכה ולהשפיל כבוד הכהונה? "זאת לא זאת?" ר"ל אתה רוצה שיהיה זאת ולא יהיה זאת, ר"ל שתתקיים העטרה ולא יתקיים המצנפת? (ואיך אפשר זה שיהיה זה בלא זה, והלא כבוד המלוכה נמשך מכבוד הכהונה), "השפלה הגבה", אתה רוצה להגביה את העטרה שהיא שפלה במדרגתה ולהשפיל את המצנפת שהיא גבוהה באמת באשר הוא כבוד ה':

של הכהנים בני צדוק. משפחת הכהן הגדול. סוג של אליטה רוחנית דתית בעם.  שלפי הספר עצמו כל המשפחה לא חטאה בעבודה זרה ושאר חטאי ישראל.
 

אז הוא גדל בתוך חברה ששמרה על צניעות, כאשר מסביב כל העם עובד אלילים וחוטא בגילוי עריות כמו שמתואר ביחזקאל עצמו בתשפוט עיר הדמים. כאשר עבודת אלילים הביאה לזימה גדולה מאוד כמו קדשות וניאוף וכדומה.

ייתכן שזה גורם לסגנון הנבואה של יחזקאל להיות חריףבעניין זה, כי הנבואה חלה על האדם בסגנון של נפשו הקיימת.

כמו שהחרדים כותבים פשקווילים חריפים על חוסר צניעות שיש אצל החילונים, כי הם חיים באווירה מאוד צנועה 

גם כשיש תופעות תוך מגזריות

גם כן יוצאים נגד זה בפשקווילים

אני חושבת שזו גם אמירה חזקה של התורה, אנחנו לא מסתירים כלום, אין סיבה להסתיר, אם צריך לדבר ברור כדי שתבינו-נדבר ברור ואם זה יגרום לכם לאי נוחות-מעולה, זו המטרה, להזיז בנו משהו...

לי אישית קשה לקרוא את זה, האם זה אומר שלא בסדר שיחזקאל אמר את זה או שזה נכתב בתורה-ממש לא, יש אנשים שככה הם לומדים וכנראה עמ"י בתקופה הזו-ותכלס גם בשאר התקופות כי הנבואה נכתבה לדורות-צריך את זה כדי להתעורר...

ותראה, אם זה לא היה כתוב ככה-לא היה נפתח הדיון הזה😉...

הע"ז היה חזק וכמה זו עבירה חמורה ושורשית.

כדי שנבין שבימים של עוצמות חיים, או שאתה מקדש את זה כשלמה, או נופל לשאול תחתיות כמו הנשים שם. וממילא, בימינו שעוצמות החיים חוזרות יש מה ללמוד מזה.

כדי שנבין שנבואה תלויה בעוצמות חיים, ומי שרוצה להתנבא, צריך להיות כמה שיותר חי (אחרי שהוא זיכך את עצמו ואחרי שהוא מתחתן), ולא בורח, כנראה.

[שמבין ענין

מאוד משתנה בין פוסק לפוסק בפרט אם המשפחה עשויה להעלב אז אי אפשר לעזות לך.

מסכימה. לא היינו אוכלים. איסור חמור לאכול שרצים. אולי תביאו את הירוקים הבדוקים

אתכם? אפשר לדבר איתם גלויות?  אין נימוס בדברים כאלה. נאכל דבר אחר מתוך רצון

לא לפגוע?!

מדריך כשרות לאורח - כושרות

הם רוכשים ירוקים בשקית מהסופר ,זה ניראה נקי ברמה של חול וכו , ושטוף ומבוקר 

אבל כמובן ללא בקרת תולעים

הם אמרו שמסכימים לכבודנו להבא להשרות את הירוקים במים עם סבון כמה דקות ואז שטיפה במים וייבוש. 

האם זה מספיק?

במידה ומדובר על ירוק לא מפוקח תולעים ללא שם של חברה , סתם משהו גנרי לא ידוע

מה הדרך לנקות ?

חשבתי שהשרייה במים סבון ובדיקת העלים מספיקה ? לא ?

צריך לבדוק את העלים אחד-אחד מול האור.

אבל באמת כדאי לשאול רב באופן אישי...

אבל באמת כדאי לשאול. אנו שואלים את הרב ויא הנחשב להמומחה בכל הנוגע

לנגיעות במזון.

יש גם רב ספרדי ששמענו אותו בקול ברמה, גם מאוד מדקדק.

לרב ויא יש ספרים בנושא וגם חוברת "קיצור קונטרס מבוא מזון לגוף ולנפש.

אנו נעזרים בה.

כלומר כנראה תוצאת ההתפחה של אורז היא לא ממש כמו של חמשת מיני דגן, אבל יותר משמעותית משל מינים אחרים, ולכן אפשר להתלבט האם לסווג אותה כחימוץ או 'סירחון' בלבד

2. להבנתי הגמרא מיד אחר כך באמת מוכיחה שלרבי יוחנן בן נורי זה חמץ ממש מכך שבברייתא אחרת הוא במפורש מחייב על זה כרת. (בכתבי היד לא מופיעים המילים 'דאמר אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת', אלא רק ההמשך - 'דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ'. לפי הגירסא שבדפוסים, ואולי גם לפי הגירסא שבכתבי היד, צריך להגיד שהגמרא בהתחלה לא חשבה על האפשרות ש'קרוב להחמיץ' = 'לא ממש חמץ')

שם מדובר על קרמית, שגם מוזכרת בבבלי בהמשך הסוגיה:

'רבי יוחנן בן נורי אמר: קרמית חייבת בחלה, שהיא באה לידי מצה וחמץ. ורבנין אמרי: אינה באה לידי מצה וחמץ. ויבדקנה? על עיקר בדיקתה הן חולקין - רבי יוחנן בן נורי אמר בדקוה ומצאו אותה שהיא באה לידי מצה וחמץ, ורבנין אמרין בדקוה ולא מצאו אותה שהיא באה לידי מצה וחמץ')

בכל אופן מעתיק לכאן את הבבלי: 'וכן היה רבי יוחנן בן נורי אומר: קרמית חייבת בחלה. מאי קרמית? אמר אביי: שיצניתא. מאי שיצניתא? אמר רב פפא: שיצניתא דמשתכחא ביני כלניתא'

רשי: 'שיצניתא - קצח שקורין נייל"א בלע"ז עגול הוא כעין דוחן ושחור. לישנא אחרינא שמעתי אשדרניל"א ונמצאת בשיפון'

שאלה בסוף.
 

תודה על התשובה 🙂

אז רבי יוחנן סובר שגם אורז וקרמית הם חמץ, או שגם עוד מיני דגן שאינם מ5 מיני דגן?

מתני' אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח בחטים בשעורים בכוסמין ובשיפון ובשיבולת שועל

גמ' תנא כוסמין מין חיטין שיבולת שועל ושיפון מין שעורין כוסמין גולבא שיפון דישרא שיבולת שועל שבילי תעלא.

הני אין אורז ודוחן לא? מנהני מילי אמר רבי שמעון בן לקיש וכן תנא דבי רבי ישמעאל וכן תנא דבי ר' אליעזר בן יעקב אמר קרא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהן ידי חובתו במצה יצאו אלו שאין באין לידי חימוץ אלא לידי סירחון.

מתניתין דלא כרבי יוחנן בן נורי דאמר אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ.

איבעיא להו שקרוב להחמיץ דקדים ומחמיץ או דילמא קרוב להחמיץ הוי חמץ גמור לא הוי תא שמע דתניא אמר רבי יוחנן בן נורי אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח.

=> בקיצור לדעת ריב"נ אורז נחשב למין דגן והוא מחמיץ (אחרת לא היו חייבים עליו כרת)

=> ולדעת השאר זה לא מין דגן כיוון שהוא לא מחמיץ אלא מסריח

כלומר המחלוקת מהו גדר חימוץ שאסרה התורה או האם אורז נכלל בגדר הזה

לפי הברייתא "דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ" אפשר להבין להיות שזה אסור רק מדרבנן כי זה "קרוב" או אולי איסור לאו אבל לא כרת. (בעצם ה"מתניתין דלא כרבי יוחנן דאמר..." מקדים את המאוחר, נראה כמו עניין של עריכת הסוגיה)

לכן איבעיא להו האם זה חמץ גמור ואז הברייתא השנייה מהתא שמע מכריעה שזה חמץ גמור לפי דעתו.

אפילו כשלוחשים ממש בשקט שאפילו האדם עצמו בקושי שומע ה' שומע ומבין.

שאדם יכול ממש לצעוק ויצא רק קול דממה דקה וזה נחשב צעקה ממש

הנימוקים המרכזיים על פי המסורת וההלכה:

המקור: תפילת חנה

את עצם הדין שצריך להתפלל בלחש הגמרא במסכת ברכות (דף לא עמוד א) לומדת ממה שכתוב אצל חנה (שמואל א' א יג) "וקולה לא ישמע", מכאן שאסור להגביה קולו בתפילתו.

והטעם מבואר שם (דף כד עמוד ב, וברש"י) משום שמי שמשמיע קולו בתפילתו הרי זה מקטני אמנה, כי מראה בזה כאילו אין הקב"ה שומע תפילת לחש.

בגמרא למדו מכאן שבתפילה המרכזית, על האדם להשמיע את המילים לאוזניו בלבד, אך לא לאחרים, כדי לבטא פנימיות ועמידה אינטימית מול בורא עולם.

מניעת בושה לחוטאים

בנוסף, חז"ל הגבילו את גובה הקול בתפילה עד לרמה שאפילו מי שעומד ממש בסמוך למתפלל, לא יוכל לשמוע את מילות התפילה, כדי שלא לבייש מי שבוחר להתוודות בתוך התפילה ולפרט את חטאיו האישיים.  

הטור (או"ח סימן קא) מביא את מחלוקת הראשונים, האם לחש התפילה יכול להישמע לאוזנו של המתפלל או שיש לומר את מילות התפילה בלחש חרישי שאף אינו נשמע למתפלל עצמו, ובהמשך דבריו מביא הטור, כי ענין זה מצוי כבר במחלקת הירושלמי והתוספתא, לשיטת הירושלמי מותר למתפלל להשמיע לאוזנו את מילות התפילה (אך אין להתפלל באופן שאחרים שומעים את דבריו), ולשיטת התוספתא יש להתפלל בלחישה אשר אף איננה נשמעת למתפלל עצמו (כשיטת הזוהר המובאת במגן אברהם או"ח סי' קא סע"ק ג).

להלכה נפסק בשולחן ערוך (או"ח סימן קא סעיף ב) כי יש לבטא את מילות התפילה (שמונה עשרה) באופן ברור וכן יש לומר את מילות התפילה בלחישה, אך אין צורך בלחישה מוחלטת אלא מותר להשמיען לאוזנו (כשיטת הירושלמי ושיטת הרשב"א המובאת בבית יוסף): "ולא יתפלל בליבו לבד אלא מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאוזנו בלחש…"

הפוסקים (פסקי תשובות סימן קא אות ד) העירו, כי יש לתת את הדעת ולהקפיד על ביטוי מלא של האותיות והמילים שכן בשל הדיבור בלחישה מצוי שהאותיות והמילים אינן ניכרות או שאינן ברורות דיין (ויש לבטא את המילים בשפתיו באופן ברור כפסק השו"ע וכדברי הגמרא במסכת ברכות לא ע"א בענין תפילת חנה).

>> ההבדל בין הלחש לחזרת הש"ץ

התפילה בלחש היא חובת היחיד. לאחר מכן, נאמרת חזרת הש"ץ בקול רם על ידי שליח הציבור. למנהג זה היו שתי מטרות היסטוריות:

- להוציא ידי חובה את מי שאינו יודע להתפלל בעצמו.

- לאפשר אמירת "קדושה" ו"ברכת כהנים", שניתן לומר רק בציבור ובקול.

אגב, מאידך יש עניין לבטא את האותיות כראוי. החיד"א מדבר על זה בספרו שם הגדולים, נדמה לי בקטע על רבי יצחק סגי נהור.

https://www.yeshiva.org.il/midrash/5202#:~:text=%D7%A0%D7%92%D7%93%D7%A0%D7%95%20%D7%91%D7%99%D7%AA%D7%A8%20%D7%A9%D7%90%D7%AA.-,%D7%9E%D7%9C%D7%9A%20%D7%91%D7%9E%D7%A0%D7%95%D7%A1%D7%94,-%D7%96%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%A7%20%D7%9E%D7%98%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%99

מה להשוות.

כיום השמאל משוגע לחלוטין ואיבד את שפיות דעתו, ואחוז אמוק לרדוף את הציונות הדתית בכל דרך. ובטוח שהציונות הדתית תתפוס את מקומו ותדיח אותו. בגירוש מגוש קטיף זה לא היה. החלום על פוליטקאי שיצא מחוץ למפדלנקיות שדואגתרק למגזר היה רק חלום באותם ימים.

כיום השמאל , כמו שאול , יודע את האמת - הציונו תהדתית עוד ינהיגו את המדינה. הם טועים רק שחושבים שהצ"ד ימרדו בשמאל ולא יהיו ממלכתים. לעולם לא נעשה הפיכה. זה פשוט יקרה לבד.

כמו ששאול מת בסוף ודוד החליף אותו.

ותהי המלחמה ארכה בין בית שאול ובין בית דוד ודוד הלך וחזק ובית שאול הלכים ודלים.

 שמואל ב ג א

לא יודע בן כמה אתה וכמה היית מעורב, אבל הנק' הזו היתה נוכחת כבר אז (למשל: הקרבות של פייגלין על ראשות הליכוד) ולכן הרב וסרמן כתב עליה.

כדי לראות "ניצוץ" מהפחד שהיה כבר אז מהמתנחלים, חפש בגוגל "דברים שאי אפשר היה לומר בזמן ההתנתקות".