מבין אותך,

מרגיש את הכאב,

מקווה בשבילך,

שתזכה שאור ה' יזרח,

עליך,

ועל כולנו,

אנא ממך, הישאר כאן לרגע. אל תרחיק ממך את המילים הטובות גם אם אינך מרגיש בהן בנוח. רק רגע קט ותוכל לחזור לכאב העצום הקורע אותנו, הריחוק בין איפה שאנו מאמינים שאנחנו לבין האמת הרחוקה לכאורה. זאת אומרת, אם תרצה בכך.

אתה יודע בדיוק את שאכתוב. לא באתי לחדש. אך החזרה הזו, התזכורת הנצרכת כל כך עבורנו, היא מעל ומעבר לחידוש פשוט ומעורר. היא הכוח הנותן לנו לחזור לעצמנו ולהיזכר בנו. אחד מרבותי נוהג לומר שבעולם הקליק שאנו חיים בו מטרתנו אינה תמיד למצוא מידע חדש, אלא להצליח לסנן את הכמויות הגדולות שבנו ולחלחל את הנכון אל תוך ליבנו. וזו עבודה מאתגרת.

מי שטעם יין הונגרי – אותו לא יטעו עוד לעולם.

אח יקר, ידוע לך כמה חשובה ליצר בניית הקושי והמרחק הקורע אותנו מבפנים. כי אם לא היה מצליח לייאש אותנו, מזמן היינו כבר נוגעים במקומות הגבוהים שאנחנו דורשים מעצמנו, אלו שנראים לנו רחוקים כל כך. ופשוט הדבר שהוא טועה, הרי הזהיר אותנו הבורא ע"י הרועה הנאמן והעניק לנו תשובה -

"כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ".

איך אומר איתן כ"ץ בשירו כי קרוב? מה הכוונה "מאד", ללא תחום וכללי? אלא שכמה שאנחנו חושבים שהדבר קרוב אלינו, הוא קרוב כל כך הרבה יותר משאנו יכולים לדמיין. וכל פעם שאנו קמים בבוקר בתחושה טובה שהיום הוא קרוב, האמת היא שהדבר קרוב הרבה יותר. הרי אם יהודי לא שומר תורה ומצוות יבוא אליך ויאמר לך שהוא כל כך רחוק ולכן אינו יכול להתקרב, מה תענה לו אתה?

אתה יודע, לפעמים חסרה לנו דחיפה קטנה. לא דחיפה, משיכה קטנה. אבל אין אסיר מתיר עצמו, ואנו מנסים ומנסים ולאחר שנים של תחושת מעמד במקום אחד אנו מתייאשים. אבל לא כך הוא, המרחק הענק כביכול אינו ענק כלל, אנו רצים אותו בצעדי ענק. פשוט נתקענו קצת הרבה יותר ממה שחשבנו וטיפה התייאשנו. ובאמת משיכה קטנה תשחרר הכל.

הרצונות שלך מדהימים ומוכיחים שאתה על דרך המלך. הכתיבה כאן מוכיחה עוד יותר שלא באמת התייאשת. הנה יש עוד רצון טהור להצליח. וגם היאוש הקיים, הוא בעצמו מורה על הרצון הטהור לצאת ממנו. אחרת לא הייתה תחושת ייאוש. 

אז שבור את תקרת הזכוכית הזו המדמה כאילו החטא והחוסר גדולים מכדי תיקון. התעלה מעל הקשיים לאט ובמתינות אך אם אומץ וללא כל חששות וספקות. איך אומרים בחסידות? "סור מרע" - עזוב את הרע, אל תתעסק איתו - "ועשה טוב" - ולך לעשות טוב! משכני אחריך - נרוצה. כי מחלוקת ידועה מי פותח ראשון את הפתח, אנחנו או רבש"ע ואנו המתיימרים לעבוד את ה' בחסידות טוענים שהוא יתברך הראשון.

מאתגר לחיות שם, בהמקום הנפלא והאמיתי ההוא. אבל כידוע אין אתגר שאינו אפשרי. ואנחנו חזקים, הרבה יותר משנדמה לנו. בדומה לריצה משותפת כשהחבר מודיע לך באפיסת כוחות שנגמרו כוחותיו והוא עוצר, ומה אתה עונה לו? טועה אתה אחי היקר, יש לך עוד כוחות רבים. המשך מעט יותר, התעלם לרגע מן הכאב המעלים כביכול כל רצון, תחושה וכוחות, ותראה פלאים איך כוחותיך מתחדשים בכך פעם מחדש.

ואם הזכרנו את משה רבינו בעל ספירת הנצח, נזכיר כבר את אהרון הכהן בעל ספירת ההוד. כי כאן אנו נמצאים, ההוד שבנצח. ונאמר שזה עניין "שלא שינה". ההתחדשות הנדרשת כל כך מאיתנו. כי אלו שיחיו תמיד בקדושה הם המלאכים. אין הוא צריך אותנו בשביל זה. אך להתחדש בכל פעם מחדש, להתעלות למרות הקושי, למרות הכאב המסמא? לזה אנחנו נוצרנו.

"כי שבע יפול צדיק וקם". אפשר לומר שלמרות שהצדיק נופל הוא קם. אך בחסידות מפרשים כי מתוך הנפילות ורק מתוכם עולה הצדיק וקם. כי במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. דווקא ע"י הקושי העצום אנו יכולים להתקדם.

אולי התיאור המדויק שלך לקושי הזה הוא הוא יראת הרוממות. ולשיטות רבות גדולה היראה הזו מן האהבה. היא הרי מפתחת את האהבה לדרגות גבוהות הרבה יותר. כמו פירוד זמני בעל כורחנו מאהובת ליבנו, האהבה אז עולה על גדותיה ומתפרצת. הרצונות שלך מראים זאת בפשטות.

אנא, התעלם ממחשבות מכאיבות ומרחיקות. לך אל המקומות המרחיבים את לבך והנותנים לך את הכוחות לקום ולעלות שנית. כי קרוב אליך הדבר מאוד. מאוד. הרבה יותר משאתה יכול לדמיין.

מאחל שתזכה לשיוויתי ולהביט בעקיבות החול בבהירות מחדשת ומאירה.

פשוט שאם אני יכול להועיל במשהו אשמח ממש.

לאחר לג בעומר אם אתה מהדר -

לעצור, לנשום רגע....

חווית עוצמות רוחניות גדולות וזה פשוט גדול עליך? 

גדול עליך הקב"ה?

גדולה עליך היהדות?

גדול עליך לחיות בגדלות רוחנית?

גדול עליך להתעלות?

גדול עליך לחיות תחת כל ההרגשות המרוממות והנשגבות האלו?

אתה רוצה פשטות אבל גם שם אתה לא אתה, ובגדלות אתה מפחד להיות.

אז מה לעשות? לא פה ולא שם..

תקשיב מרגישים את העול, ואו הוא כבד, מזה כבד, כבד זה לא מילה, טונות.

כבד לך. מעיק לך. אבל אתה כן רוצה את זה! לא יעזור כלום... שומעים את זה.

אתה יודע מה מרגיש לי? שאתה פשוט צריך להתמלא באהבה. אהבה מרחיקה פחדים וכבדות.

אהבה כלפי עצמך, אהבה כלפי הסובבים אותך.

חכה רגע עם הדבר העוצמתי הזה שאתה כל כך פוחד ממנו שנקרא קרבת ה'.

אדם שלא הרגיש את זה, לא יכול לפחד. אז כנראה שכן טבוע בך העוצמות האלו.

ועכשיו אתה רק קצת נסוג. 

אתה חושב שאין לך כלים לזה? 

יש לך נשמה שמתאימה לזה.

נכון, אולי הגוף עדיין לא. מסכימה, זה לא קל....

העבודה עם הגוף- התאוות הגשמיות, זה הקושי.

אני חושבת שהייתי מרפה קצת. 

זה תמיד יחזור אליך בסופו של דבר. אל תרפה מהכל! אבל תוריד לחץ. תוריד את המחשבה הזאת שאתה מצפה מעצמך כל כך. 

להתעלות אם תתמיד לאט לאט כל פעם קצת, אז תצליח. אבל בנחת, באהבה. 

קיצר...

מקווה שהבנתי נכון..

כְּשֶׁאָדָם נִכְנָס בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, אֲזַי הַדֶּרֶךְ – שֶׁמַּרְאִין לוֹ הִתְרַחֲקוּת, וְנִדְמֶה לוֹ שֶׁמַּרְחִיקִין אוֹתוֹ מִלְמַעְלָה, וְאֵין מַנִּיחִין אוֹתוֹ כְּלָל לִכָּנֵס לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, וּבֶאֱמֶת כָּל הַהִתְרַחֲקוּת הוּא רַק כֻּלּוֹ הִתְקָרְבוּת. וְצָרִיךְ הִתְחַזְּקוּת גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד לִבְלִי לִפֹּל בְּדַעְתּוֹ, חַס וְשָׁלוֹם, כְּשֶׁרוֹאֶה שֶׁעוֹבְרִים כַּמָּה וְכַמָּה יָמִים וְשָׁנִים, שֶׁהוּא מִתְיַגֵּעַ בִּיגִיעוֹת גְּדוֹלוֹת בִּשְׁבִיל עֲבוֹדוֹת הַשֵּׁם, וַעֲדַיִן הוּא רָחוֹק מְאֹד, וְלֹא הִתְחִיל כְּלָל לִכְנֹס לְשַׁעֲרֵי הַקְּדֻשָּׁה. כִּי רוֹאֶה עַצְמוֹ שֶׁהוּא מָלֵא עֲדַיִן עֲבִיּוּת וְגַשְׁמִיּוּת וְהִרְהוּרִים וּבִלְבּוּלִים גְּדוֹלִים, וְכָל מַה שֶּׁהוּא רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם אֵיזֶה דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה, אֵין מַנִּיחִין אוֹתוֹ. וְנִדְמֶה לוֹ כְּאִלּוּ אֵין הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מִסְתַּכֵּל עָלָיו כְּלָל, וְאֵין רוֹצֶה כְּלָל בַּעֲבוֹדָתוֹ, מֵחֲמַת שֶׁהוּא רוֹאֶה שֶׁהוּא צוֹעֵק בְּכָל פַּעַם וּמִתְחַנֵּן וּמִתְנַפֵּל לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ שֶׁיַּעְזְרֵהוּ בַּעֲבוֹדָתוֹ, וְאַף־עַל־פִּי־כֵן עֲדַיִן הוּא רָחוֹק מְאֹד מְאֹד. עַל־כֵּן נִדְמֶה לוֹ כְּאִלּוּ אֵין הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מִסְתַּכֵּל עָלָיו כְּלָל וְאֵין פּוֹנֶה אֵלָיו כְּלָל, כִּי הוּא יִתְבָּרַךְ אֵין רוֹצֶה בּוֹ כְּלָל. הֵן עַל כָּל אֵלֶּה וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה צָרִיךְ הִתְחַזְּקוּת גָּדוֹל, לְחַזֵּק עַצְמוֹ מְאֹד מְאֹד, וְלִבְלִי לְהִסְתַּכֵּל עַל כָּל זֶה כְּלָל. כִּי בֶּאֱמֶת כָּל הַהִתְרַחֲקוּת הוּא רַק כֻּלּוֹ הִתְקָרְבוּת כַּנַּ"ל. וְכָל הַנַּ"ל עָבַר עַל כָּל הַצַּדִּיקִים, כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ מִפִּיהֶם בְּפֵרוּשׁ, שֶׁנִּדְמֶה לָהֶם שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֵין מִסְתַּכֵּל וּפוֹנֶה אֲלֵיהֶם כְּלָל, מֵחֲמַת שֶׁרָאוּ שֶׁזֶּה זְמַן רַב שֶׁהֵם מְבַקְּשִׁים וִיגֵעִים וְעוֹשִׂים וְעוֹבְדִים עֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וַעֲדַיִן הֵם רְחוֹקִים מְאֹד מְאֹד, וְאִלּוּ לֹא הָיוּ מְחַזְּקִים עַצְמָן מְאֹד לִבְלִי לְהִסְתַּכֵּל עַל זֶה, הָיוּ נִשְׁאָרִים בִּמְקוֹמָם הָרִאשׁוֹן, וְלֹא הָיוּ זוֹכִים לְמַה שֶּׁזָּכוּ. וְהַכְּלָל, אֲהוּבִי אָחִי, חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד, וֶאֱחֹז עַצְמְךָ בְּכָל הַכֹּחוֹת לִשָּׁאֵר קַיָּם בַּעֲבוֹדָתֶךָ, וְאַל תָּחוּשׁ וְאַל תִּסְתַּכֵּל כְּלָל עַל כָּל הַנַּ"ל אוֹ כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְאִם אַתָּה רָחוֹק מְאֹד מְאֹד מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ, וְנִדְמֶה לְךָ, שֶׁאַתָּה פּוֹגֵם בְּכָל שָׁעָה מַמָּשׁ נֶגְדּוֹ יִתְבָּרַךְ, עִם כָּל זֶה כְּנֶגֶד זֶה תֵּדַע, שֶׁאִישׁ כָּזֶה שֶׁהוּא מְגֻשָּׁם כָּל־כָּךְ, כָּל תְּנוּעָה וּתְנוּעָה שֶׁהוּא מְנַתֵּק עַצְמוֹ מְעַט מְעַט מִן גַּשְׁמִיּוּתוֹ וּפוֹנֶה לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הִיא גְּדוֹלָה וִיקָרָה מְאֹד מְאֹד, וַאֲפִלּוּ נְקֻדָּה קְטַנָּה מְאֹד, שֶׁהוּא נֶעְתָּק מִגַּשְׁמִיּוּתוֹ אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, הוּא רָץ בָּזֶה כַּמָּה וְכַמָּה אֲלָפִים פַּרְסָאוֹת בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים, כַּאֲשֶׁר תָּבִין הֵיטֵב מִן הַמַּעֲשֶׂה שֶׁל הַצַּדִּיק שֶׁהִתְגַּבֵּר עָלָיו מְאֹד הָעַצְבוּת וְכוּ', כַּמּוּבָא אֶצְלֵנוּ. וְעַל זֶה יִשְׂמַח מְאֹד וִיחַזֵּק עַצְמוֹ בְּשִׂמְחָה תָּמִיד, כִּי עַצְבוּת מַזִּיק מְאֹד מְאֹד. וְדַע, שֶׁתֵּכֶף כְּשֶׁאָדָם רוֹצֶה לִכְנֹס בַּעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ, אֲזַי תֵּכֶף הִיא עֲבֵרָה גְּדוֹלָה כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ עַצְבוּת, חַס וְשָׁלוֹם, כִּי עַצְבוּת הִיא סִטְרָא־אָחָרָא (זוהר נח דף עא), וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שׂוֹנֵא אוֹתָהּ:
וְצָרִיךְ לִהְיוֹת עַקְשָׁן גָּדוֹל בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, לִבְלִי לְהָנִיחַ אֶת מְקוֹמוֹ, דְּהַיְנוּ מְעַט מִקְצָת עֲבוֹדָתוֹ שֶׁהִתְחִיל, אַף אִם יַעֲבֹר עָלָיו מָה. וּזְכֹר דָּבָר זֶה הֵיטֵב, כִּי תִּצְטָרֵךְ לָזֶה מְאֹד כְּשֶׁתַּתְחִיל קְצָת בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, כִּי צָרִיךְ עַקְשָׁנוּת גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד לִהְיוֹת חָזָק וְאַמִּיץ, לֶאֱחֹז עַצְמוֹ, לַעֲמֹד עַל עָמְדוֹ, אַף אִם מַפִּילִין אוֹתוֹ, חַס וְשָׁלוֹם, בְּכָל פַּעַם. כִּי לִפְעָמִים יֵשׁ שֶׁמַּפִּילִין אֶחָד מֵעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, כַּיָּדוּעַ, אַף־עַל־פִּי־כֵן עָלָיו לַעֲשׂוֹת אֶת שֶׁלּוֹ, לַעֲשׂוֹת מַה שֶׁיּוּכַל בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, וְאַל יָנִיחַ עַצְמוֹ לִפֹּל לְגַמְרֵי, חַס וְשָׁלוֹם. כִּי כָל אֵלּוּ הַנְּפִילוֹת וְהַיְרִידוֹת וְהַבִּלְבּוּלִים וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה צְרִיכִים בְּהֶכְרֵחַ לַעֲבֹר בָּהֶם קֹדֶם שֶׁנִּכְנָסִין בְּשַׁעֲרֵי הַקְּדֻשָּׁה, וְגַם הַצַּדִּיקִים הָאֲמִתִּיִּים עָבְרוּ בְּכָל זֶה. וְדַע, שֶׁיֵּשׁ אֶחָד שֶׁכְּבָר הוּא אֵצֶל הַפֶּתַח שֶׁל הַקְּדֻשָּׁה, וְהוּא חוֹזֵר לַאֲחוֹרָיו מֵחֲמַת הַבִּלְבּוּלִים הַנַּ"ל, אוֹ שֶׁאֲזַי כְּשֶׁהוּא סָמוּךְ אֵצֶל הַפֶּתַח, אָז מִתְגַּבֵּר עָלָיו הַסִּטְרָא־אָחֳרָא וְהַבַּעַל־דָּבָר מְאֹד מְאֹד, רַחֲמָנָא לִצְלָן, בְּהִתְגַּבְּרוּת גָּדוֹל וְנוֹרָא מְאֹד מְאֹד, רַחֲמָנָא לִצְלָן, וְאֵין מַנִּיחִין אוֹתוֹ לִכָּנֵס לְתוֹךְ הַפֶּתַח, וּמַחֲמַת זֶה הוּא חוֹזֵר לְאָחוֹר, חַס וְשָׁלוֹם. כִּי כֵן דֶּרֶךְ הַבַּעַל־דָּבָר וְהַסִּטְרָא־אָחֳרָא, כְּשֶׁרוֹאֶה שֶׁהָאָדָם סָמוּךְ סָמוּךְ מַמָּשׁ לְשַׁעֲרֵי הַקְּדֻשָּׁה, וְכִמְעַט שֶׁיִּכְנֹס, אֲזַי הוּא מִתְפַּשֵּׁט עָלָיו בְּהִתְגַּבְּרוּת גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד, רַחֲמָנָא לִצְלָן. עַל־כֵּן צָרִיךְ אָז הִתְחַזְּקוּת גָּדוֹל נֶגְדּוֹ. וְשָׁמַעְנוּ מִצַּדִּיק אֲמִתִּי שֶׁאָמַר, שֶׁאִלּוּ הָיָה אוֹמֵר לוֹ אֶחָד, יִהְיֶה מִי שֶׁיִּהְיֶה, בְּעֵת שֶׁעָסַק בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם בִּתְחִלָּתוֹ: אָחִי, חֲזַק וֶאֱחֹז עַצְמְךָ – הָיִיתִי רָץ וּמִזְדָּרֵז מְאֹד בַּעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ, כִּי גַּם עָלָיו עָבַר כָּל הַנַּ"ל, וְלֹא הָיָה שׁוֹמֵעַ שׁוּם הִתְחַזְּקוּת מִשּׁוּם אָדָם. עַל־כֵּן מִי שֶׁרוֹצֶה לִכְנֹס בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, יִזְכֹּר זֹאת הֵיטֵב. וְחַזֵּק עַצְמְךָ מְאֹד, וַעֲשֵׂה מַה שֶּׁתּוּכַל בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, וּבִרְבוֹת הַיָּמִים וְהַשָּׁנִים תִּכְנֹס לָבֶטַח בְּעֶזְרָתוֹ יִתְבָּרַךְ לְתוֹךְ שַׁעֲרֵי הַקְּדֻשָּׁה, כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מָלֵא רַחֲמִים וְרוֹצֶה בַּעֲבוֹדָתְךָ מְאֹד. וְדַע, שֶׁכָּל הַתְּנוּעוֹת וְהַהַעְתָּקוֹת, שֶׁאַתָּה נִתָּק וְנֶעְתָּק בְּכָל פַּעַם אֵיזֶה מְעַט מִן גַּשְׁמִיּוּת לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ, כֻּלָּם מִתְקַבְּצִים וּמִתְחַבְּרִים וּמִתְקַשְּׁרִים וּבָאִים לְעֶזְרָתְךָ בְּעֵת הַצֹּרֶךְ, דְּהַיְנוּ כְּשֶׁיֵּשׁ, חַס וְשָׁלוֹם, אֵיזֶה דֹּחַק וְעֵת צָרָה, חַס וְשָׁלוֹם. וְדַע, שֶׁהָאָדָם צָרִיךְ לַעֲבֹר עַל גֶּשֶׁר צַר מְאֹד מְאֹד, וְהַכְּלָל וְהָעִקָּר – שֶׁלֹּא יִתְפַּחֵד כְּלָל:
וְדַע, שֶׁיֵּשׁ אִילָן, שֶׁגְּדֵלִים עָלָיו עָלִים, שֶׁכָּל עָלֶה צָרִיךְ לִהְיוֹת גָּדֵל מֵאָה שָׁנִים, וְהוּא נִמְצָא בַּפַּרְדֵּסִים שֶׁל הַשָּׂרִים, וְקוֹרִין אוֹתוֹ בִּלְשׁוֹנָם "מֵאָה שָׁנִים". וּמִסְּתָּמָא כְּשֶׁגָּדֵל מֵאָה שָׁנִים, בְּוַדַּאי עוֹבֵר עָלָיו מַה שֶּׁעוֹבֵר, וְאַחַר־כָּךְ בְּסוֹף הַמֵּאָה שָׁנִים הוּא יוֹרֶה בְּקוֹל גָּדוֹל כְּמוֹ קְנֵי־שְׂרֵפָה, שֶׁקּוֹרִין "אוֹרְמַאטְיֶע". וְהָבֵן הַנִּמְשָׁל הֵיטֵב:
וְרָאוּי לֵילֵךְ עִם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר בַּמַּאֲמָר "אֲזַמְּרָה לֵאלֹקַי בְּעוֹדִי" (בליקוטי הראשון בסימן רפ"ב), דְּהַיְנוּ לְבַקֵּשׁ וּלְחַפֵּשׂ לִמְצֹא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה זְכוּת וְאֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה. וּבָזֶה הַמְּעַט טוֹב שֶׁמּוֹצֵא בְּעַצְמוֹ יִשְׂמַח וִיחַזֵּק עַצְמוֹ, וְאַל יַנִּיחַ אֶת מְקוֹמוֹ, אַף אִם נָפַל לְמַה שֶּׁנָּפַל, רַחֲמָנָא לִצְלָן, אַף־עַל־פִּי־כֵן יְחַזֵּק עַצְמוֹ בִּמְעַט דִּמְעַט טוֹב שֶׁמּוֹצֵא בְּעַצְמוֹ עֲדַיִן, עַד אֲשֶׁר יִזְכֶּה לָשׁוּב עַל־יְדֵי־זֶה לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְכָל הַזְּדוֹנוֹת יִהְיוּ נַעֲשִׂין זְכֻיּוֹת (ע' יומא פו. וּמֶה עָשָׂה הַבַּעַל־שֵׁם־טוֹב, זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה, עַל הַיָּם, כְּשֶׁהֱסִיתוֹ הַבַּעַל דָּבָר וְכוּ'. וּמִזֶּה תָּבִין, עַד הֵיכָן אַתָּה צָרִיךְ לְהִתְחַזֵּק וְלִבְלִי לְיָאֵשׁ עַצְמְךָ, חַס וְשָׁלוֹם, אַף אִם יִהְיֶה מַה שֶּׁיִּהְיֶה. וְהָעִקָּר לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד. וִישַׂמַּח עַצְמוֹ בְּכָל מַה שֶּׁיּוּכַל, וַאֲפִלּוּ עַל־יְדֵי מִלֵּי דִּשְׁטוּתָא, לַעֲשׂוֹת עַצְמוֹ כְּשׁוֹטֶה וְלַעֲשׂוֹת עִנְיְנֵי שְׁטוּת וּצְחוֹק אוֹ קְפִיצוֹת וְרִקּוּדִים, כְּדֵי לָבוֹא לְשִׂמְחָה, שֶׁהוּא דָּבָר גָּדוֹל מְאֹד:

rabenubook.com

ה' יברך אותך ויקרב אותך אליו. במצבים שאתה מתאר הייתי עושה דברים הבאים: ברוחניות אין שלמות אלא התקדמות, ה' יקרב אותך לפי תנאים שלו ומתי זה מתאים ביותר לו. אני כותב כל בוקר רשימה של דברים שאני מודה לו עליהם ביום שחלף, כותוב לו מכתב מה אני מרגיש, מוסיף הרבה תפילות אישיות בשמונה עשרה. אני מדבר אתו במשך היום - הרעיון הוא שאם אני חפץ בקרבת מישהו אז אני מתקשר אליו, כותב לו מכתבים. מתפלל אליו שיסיר ממני מידות רעות המונעות ממני לעשות רצונו, אני מרבה לבקש עזרה ממנו ולהודות לו. אני נכנע לפניו בכמה מובנים - מקבל שכל מה שהוא עושה עמי, עם עם ישראל ועם העולם כולו הם דברים טובים, נכונים וצודקים ומתפלל שיהיה לי כח לקבל את הנהגתו בלי עוררין. מה שמרחיק אותי ממנו אלו הם מידות רעות שיש לי ואז אני מחפש מה הם - ריכוז עצמי, רחמים עצמיים, שיפוטיות ביקורתיות, תלותיות ורצוי ועוד. מתוודה אליו, לעצמי ולעוד אדם אחד (עשה לך רב) על מידות הרעות ושוקל האם כדאי לי לאחוז בהם ומתפלל לה' שיסיר אותם ממני ושיתן לי במקומם ענוה, להיות שמח בחלקי, לדון כל אחד לכף זכות, להיות כנה ולשאוב ערך עצמי רק ממנו וכו'. אם פגעתי באחרים מודה על הטעות ומנסה במידה אפשרית לתקן עוול אשר עשיתי. חשוב לי לעשות חשבון נפש לפני שהולכים לישון ומנסה לשפר את מעשי.

אחי עשה את ההשתדלות שלך ואל תפתח ציפיות ואל תנסה לשלוט בתוצאות. ה' יענה לך לפי דעתו הטובה עליך בזמן ואופן המתאים ביותר.

הצעתי היא לא להלחם אלא כאשר מלחמה קשה מדי למסור את זה לה' ולהתפלל שיהיה לי כח לקבל כל מה שהוא יעשה עמי. כדאי ללמוד מקרא וספרי מוסר ולישם את מה שכתוב בספרי מוסר כמו הלכה פסוקה ולהפנים שכל אחד יכול לישם אותם ולא רק קדושי עליון.

"כשבא אדם להיטהר, הוא מרגיש בבירור את קיר הברזל המפסיק בינו לבין קונו, צמא הוא אל האור האלוקי ורואה הוא שהוא רחוק ממנו, ולא עוד, אלא שהוא מצטער בנפשו על אשר צימאונו איננו גם כן צימאון אמיתי, חפץ הוא שירגיש את צערו של הצימאון, שיחוש בנפשו איך היקר האמיתי הוא נכסף ממנו בכלות נפש ולדאבון ליבו איננו מרגיש את זה בעצמו

הוא מתהלך כצל, חושד את עצמו בשקרנות והונאת עצמו. אבל אם הוא גיבור באמת, טהור לב וישר דרך, לא ימוטו אשוריו, הוא יעשה את שלו, ישפר מעשיו, יתקן דרכיו, יטהר מידותיו, ירבה הלימוד והעיון, יעורר הרגש על ידי עבודה שבלב, על ידי תפילה ותהילה, על ידי שירה וזימרה, על ידי חברת טובים וישרים, על ידי ישיבה קבועה בארץ הקודש, על ידי דיבור תמידי בלשון הקודש, עד אשר אור ה' יאיר עליו ורווח לו".  <פנקסים עמ' שסג>

בפנקס יפו יש תוספת, הראשון ליפו.. לא חשוב להיכנס לזה עכשיו, בכל אופן עם אדר היקר, יש ספר אדר היקר בין כתבי היד של הרב יש מהדורה של אדר היקר, אדר היקר שיש בסוף, מודפס, אבל כרוך בזה הרבה דפים ריקים אח"כ. נדמה לי שזה ככה. אם אני זוכר טוב. כלומר, יש לפעמים ככה אצל מחבר, שהוא הדפיס ספר והוא חושב שצריך עוד להוסיף על הספר הזה, אז הוא מבקש מהכורך, מהמדפיס, תכרוך לי את הספר הזה ותשאיר לי עוד כמה דפים ריקים בסוף ואני אוסיף על הדפים המשך דברים שנוגעים לנושא של הספר שאני חשבתי והגיתי ורואה אותם חשוב להדפיס אותם. אז זה נקרא 'עם אדר היקר'. זה לא מחברת לחוד, אלא זה מחברת שהיא מחוברת עם אדר היקר. בהתחלה זה אדר היקר, זה דברים שהם השלמה של אדר היקר. אז זה לא מעט דברים, זה חטיבה שלמה, זה מודפס פה בפנקסי הראיה כרך א. זה מתחיל מעמוד שז וזה  מגיע עד פה, עד שסג. זה לא מעט, זה יותר מחמישים עמודים. בכל אופן, שם הוא אומר דבר כזה, על הנקודה הזאת של.. זה מוסר. אני חושב שאין שאין ערך לשום לימוד אם הוא לא קשור עם קצת מוסר. צריך תמיד לדאוג.. אתם בעצמכם חלק גדול מכם זה מורים צריך לדעת, לא מספיק שלמדת שיעור, צריך שבשיעור גם להיות איזושהי מידה של מוסר שבנוי בתור חלק מהשיעור.

"כשאדם בא להיטהר", כותב פה הרב, "הוא מרגיש בבירור", זה הרגשות, כשאדם בא להיטהר, זה דברים שהרב יודע אותם מניסיון והרב יודע לבטא את עבודת ה' שלו.. תמיד יש כאלה שאומרים שהרב זצ"ל זה הכול דברים כאלה נשגבים בעולמות העליונים, דברים מופשטים, אנחנו רוצים מוסר או חסידות משהו רגש וזה.. נכון, כל מיני ניתוחים בלב ובנפש.. לא דברים ערטילאיים מופשטים שהם לא.. אבל זה הכול רק בגלל שאנשים לא קוראים את כתבי הרב, רק את המוטואים ואת הדברים המפורסמים, 'הצדיקים הטהורים', זה יודעים כולם, כל מיני ציטוטים כאלה ואמירות גדולות וגבוהות, שיש גם בהחלט ברב, אבל את עבודת המוסר, מי שלומד כסדר את כל כתבי הרב יש אוצרות של מוסר. הרב היה מגדולי בעלי המוסר. לא רק במוסר אביך ובעין איה, אלא גם ביתר הספרים שלו. הנה, תראו את הנקודה הזו כמו פה. דיברנו על הרצון לרצות, נכון? "כשבא אדם להיטהר", הוא רוצה לעשות תשובה, מתחיל להיות 'מענטש', נכון? עד כאן בסדר. אבל הוא רוצה עכשיו, עכשיו הוא רוצה להתקדם, הוא רוצה לצאת מהתסבוכת ומהחולשות ומההרגלים. "כשבא אדם להיטהר הוא מרגיש בבירור את קיר הברזל המפסיק בינו ובין קונו, צמא הוא אל האור האלוקי ורואה הוא שהוא רחוק ממנו. ולא עוד, אלא שהוא מצטער בנפשו", שימו לב עכשיו – "ולא עוד, אלא שהוא מצטער בנפשו על אשר צימאונו איננו גם כן צימאון אמיתי". הוא כואב לו, הוא היה רוצה שהצימאון שלו יהיה צימאון אמיתי, צימאון שזה צימאון לדבר הכי חשוב והכי עיקרי והכי נעלה והכי חיוני והכי נצרך, צימאון כזה הוא היה רוצה. אבל הוא יודע שהוא רוצה, אבל הוא יודע שהצימאון שלו זה עוד לא לפי הערך איך צמאים לתורה ואיך צמאים לתשובה ואיך צמאים ל'אתם הדבקים בה' אלוקיכם'.

שימו לב למילים – "ולא עוד, אלא שהוא מצטער בנפשו על אשר צימאונו איננו צימאון אמיתי", הוא מסביר מה זה, מה הוא מרגיש. שימו לב, זה שיעור ב.. מחפשים פסיכולוגיה, נפשיות, מחפשים הדרכה של הרב בניתוח של מה עובר עליו, אדם שהוא רוצה לחזור בתשובה ורוצה להתקדם ורוצה להיות צדיק ורוצה להיות תלמיד חכם, אבל איפה הוא.. "הוא מצטער בנפשו", שימו לב, הצער הזה הוא מאוד חשוב, "הוא מצטער בנפשו", כדאי להסתכל בפנים, אחרת לא מבינים כלום. "אלא שהוא מצטער בנפשו על אשר צימאונו איננו גם כן צימאון אמיתי". הוא מסביר את זה: "חפץ הוא שירגיש את צערו של הצימאון", אם הצימאון היה אמיתי אז כשהצימאון לא מתמלא אז יש צער. הוא רוצה להצטער על זה שהוא לא בסדר ושהוא לא צדיק ושהוא לא חסיד ושהוא לא קדוש ושהוא לא תלמיד חכם ושהוא לא שוקד כמו שצריך ולא עובדת על המידות כמו שצריך ולא מתקדם כמו שצריך ולא אוהב ישראל.. אין לו.. הוא מצטער על זה שאין לו את הצער של צימאון אמיתי בנושא הזה בגודל הזה כפי שהוא היה רוצה. "חפץ הוא שירגיש את צערו של הצימאון, שיחוש בנפשו איך היקר האמיתי הוא נכסף ממנו בכלות נפש", אילו זה היה בכלות נפש אז הוא היה מרגיש את הצימאון לא כמו שהוא עכשיו. הוא רוצה, כן הוא רוצה.. תברך אותי שאני אהיה תלמיד חכם.. נו, אתה מבין, הוא תולה את ה.. באחרים...

"ולדאבון ליבו", שימו לב, כל מילה פה זה אוצר, שימו לב בפנים, תסתכלו בפנים, במילים, "ולדאבון ליבו איננו מרגיש את זה בעצמו", מה הוא לא מרגיש? שהערך היקר האמיתי הוא נכסף ממנו בכלות נפש. הוא במצב שהוא רוצה לרצות. אל תזלזל במי שרוצה לרצות. כי מי שרוצה לרצות זה הפתח, זה הצעד הראשון. הכאב הזה והצער הזה, זה הצעד הראשון לצאת מהמצב, מההרגל, אתה תקוע ואתה לא זז. בזה צריך לאחוז. 'נעריצך כסוד' זה מאוד חשוב. תגיד, טוב אתה לא שמה, אבל זה עצמו התחלת הצמיחה של היציאה מהמצב וההתקרבות לאמת ושפיטה אמיתית ולא אשליות ולא דמיונות. אתה חושב שכתוב שצריך לרצות וצריך זה ולחזק את הרצון, אתה חושב בסדר, אני כבר רוצה ואני כבר מבסוט.. אבל יש לי קיר ואני לא מתקדם.. כן, האם אתה רוצה באמת, האם הרצון שלך הוא עד כדי כך שאתה שבור על זה שאתה לא, שהרצון שלך הוא לא שמה? אם אתה לא מבין את עצמך, אתה חושב שיש דברים חיצוניים שמעכבים, לא, העיכוב הוא פה, העיכוב הוא בפנים, העיכוב הוא בלב.

"הוא מתהלך כצל, חושד את עצמו בשקרנות והונאת עצמו", תראו אדם שלא מרמה את עצמו. כי בגלל זה שרצונו הוא לא בערך הזה של כלות נפש, והוא שבור שזה לא זז, זה עצמו, הוא חושד את עצמו בשקרנות והונאת עצמו. אז מה פה הנקודה? גבורה. חסר לו גבורה. "אבל אם הוא גיבור באמת, טהור לב וישר דרך, לא ימוטו אשוריו, הוא יעשה את שלו". מה פירוש, מהי העשייה? "ישפר מעשיו", באמת, בשקידה ובדייקנות, "יתקן דרכיו, יטהר מידותיו", לא להשאיר שום דבר מרושל, שום דבר שלא מטופל ושלא נבדק. "ירבה הלימוד והעיון, יעורר הרגש על ידי עבודה שבלב, על ידי תפילה ותהילה, על ידי שירה וזמרה, על ידי חברת טובים וישרים, ועל ידי ישיבה קבועה בארץ הקודש", הרב מדבר כשרוב עם ישראל לא נמצא פה בארץ ישראל, מה היה פה בארץ ישראל, קומץ אנשים. זה תחילת יפו, תרס"ה או תרס"ו. "על ידי דיבור תמידי בלשון הקודש", אז עוד לא דיברו עברית, אז דיברו את כל השפות ואידיש בעיקר, וספרדים אולי דיברו לדינו, כמו בכל האזור, בטורקיה ובלבנט. דיברו פה מין אידיש כזה, אבל זה בעצם ספרדית עם השפעה של לשון הקודש. "על ידי דיבור תמידי בלשון הקודש, עד אשר אור ה' יאיר עליו ורווח לו".

עוד פעם: "כשבא אדם להיטהר, הוא מרגיש בבירור את קיר הברזל המפסיק בינו לבין קונו, צמא הוא אל האור האלוקי ורואה הוא שהוא רחוק ממנו, ולא עוד, אלא שהוא מצטער בנפשו על אשר צימאונו איננו גם כן צימאון אמיתי, חפץ הוא שירגיש את צערו של הצימאון, שיחוש בנפשו איך היקר האמיתי הוא נכסף ממנו בכלות נפש ולדאבון ליבו איננו מרגיש את זה בעצמו", זה הקושי שלו, זה מה שכואב לו. כואב לו שלא כואב לו. אבל זה רציני אצלו, לא שהוא מסיח דעתו מזה. "הוא מתהלך כצל, חושד את עצמו בשקרנות והונאת עצמו. אבל אם הוא גיבור באמת, טהור לב וישר דרך, לא ימוטו אשוריו, הוא יעשה את שלו, ישפר מעשיו, יתקן דרכיו, יטהר מידותיו, ירבה הלימוד והעיון, יעורר הרגש על ידי עבודה שבלב, על ידי תפילה ותהילה, על ידי שירה וזימרה, על ידי חברת טובים וישרים, על ידי ישיבה קבועה בארץ הקודש, על ידי דיבור תמידי בלשון הקודש, עד אשר אור ה' יאיר עליו ורווח לו". הרשימה הזו של דברים זה לא או או רבותיי . זה גם וכל דבר בפרופורציה הנכונה, לפי הדרוש ולפי העניין.

(מתוך שכתוב של שיעור של הרב צב"י טאו)

איזה צדיקים אתם, פשוט תענוג לקרוא את התגובות והחיזוקים שלכם,

אשריכם ישראל, אשרי העם שזוכה לכסוף ולרצות כל כך קדושה וקרבת אלוקים..!

שמרתי!

אבל אתה חייב קצת להרפות. לא מהשאיפות אלא מהרצון להגשים אותם עכשיו (העולם זה תהליך...)

אחד המשלים המפורסמים בשמו של המגיד מדובנא הוא הסברו  על הפסוק: "לא אותי קראת יעקב, כי יגעת בי ישראל": משל לסוחר ששלח שליח, כדי שיביא לו מטען מהנמל. אחרי הרבה זמן הגיע השליח, מתנשף ויגע, כפוף ומזיע, כורע תחת עומס המטען, והכריז בשארית כוחותיו באוזני הסוחר: "הבאתי לך את החבילה המבוקשת".

הלה הגיב מיד: "לא נכון. זו לא החבילה שלי". "עוד לא פתחת אותה", התפלא השליח, "למה אתה אומר זאת ?"

ענה לו הסוחר: "פשוט מאוד. החבילה שלי לא כבדה, ומי שיישא אותה לא יתנשף. אם אתה מתנשף - זו אינה החבילה שלי. החבילה שלי מכילה יהלומים. יהלומים לא כבדים". כי יגעת בי ישראל - לא אותי קראת יעקב

אתה בן אדם עם שאיפות.

אי אפשר להיות צדיק ביום אחד - וגם הוא נופל 7 פעמים.

אבל הכי חשוב זה שלא תצפה מעצמך משהו שאי אפשר להיות - זה בעצמו מפיל אותך ובכנות
לא קל לקום משם.

אז תנשום עמוק, תסתכל במראה ותנסה לראות מי אתה עכשיו, מה הכוחות שלך - ואיך מתקדמים עם מי שאתה (שדר"א, לפעמים צריך ללמוד לאהוב אותו)

כן אציין שהרגעים הגדולים הם סימן לשגרה שאפשר להגיע אליה.

אבל רק עם עבודה. אז זה הגיוני שאתה לא שם כל הזמן. 

תנשום ותתקדם

(קצין כלשהו בצהל אמר: להוריד פניקאה להגביר הילוך
נראה לי נכון להרבה דברים)

אני רוצה להקדים במשהו קצר- משום מה נדמה לי, שכבר כמה שנים, כל פעם לפני הימים הנוראים, יוצא לי לשמוע את הדברים הבאים (בכל מיני שיחות הכנה לימים נוראים):

העיקר זה המאמץ והרצון וההשתדלות. אם אתה לא מצליח לכוון, אם הכל לא הולך, אם אתה לא מרגיש שאתה מתחבר לה', אם אתה לא מתלהב בתפילה- זה לא אומר כלום, וזה לא משנה.מה שמשנה זה- שתתאמץ, תעשה מה שאתה יכול- ומה שתצליח- אשריך.

ואני רוצה להתייחס לשני דברים:

א'- תיאום ציפיות מול הנשמה. אתה רוצה להרגיש קרוב לה', זה נפלא, זה חשוב, זה מתוק, זה מרומם ונותן תחושה של קרבת ה'. אבל זה לא היהדות. היהדות היא לשאת בעול, ולקיים את ההלכה. הרבה פעמים אנחנו אומרים לעצמנו- אם היינו מבינים ומפנימים את רוממות ה'- אזי היינו כבר במדרגת הקדושה שבמסילת ישרים. ואם כן- העובדה שאנחנו לא שם, מעידה על פגם נורא שיש בנו- אנחנו שוכחים את ה'!  אני חושב שזה מחשבה שיש להרבה אנשים שהנשמה נוכחת בחייהם. במיוחד על ידי עודף קריאת ספרי מוסר וכדו'...

ולכאורה, זה נכון. אבל רק לכאורה. כי כידוע לכל מי שלמד מסילת ישרים, החיוב על יהודי הוא רק להגיע למדרגת הנקיות. קיום ההלכה. וזה שהדעת שלנו לא נמצאת תמיד במחשבה על ה'- זה מצב תקין וקביל. 

עיקר מה שאנחנו צריכים זה להשקיע בלקיים את ההלכה. וזה מה שה' רוצה מאיתנו. ה' רוצה שנקבל את עול מלכותו, ושנכוון את השכל ואת החיים הפשוטים שלנו על פיו, עוד לפני שהוא רוצה שנרומם את החיים שלנו למקומות גבוהים ורמים. כמובן, אני לא בא לומר שצריך לוותר על עבודת הלב, אלא שצריך להתייחס אליה בתור קומה ב', על גבי קומת ההלכה. כשקומה ב' היא חשובה, אנחנו עוסקים בה, אבל לא לחוצים ממנה, ולא מתייחסים אליה כמשהו מחייב. אלא כמידת חסידות. לאחוז במידות חסידות זה טוב. להילחץ מזה- ממש ממש לא.

ב'-הכרה במציאות היצר הרע. חוץ מהעובדה שמידות חסידות הם לא הבסיס לחיים שלנו ואנחנו לא תמיד מסוגלים להחזיק בהם, חשוב להבין שיש לנו מידות רעות, שיושבות בעיקר על הבסיס החומרי של האישיות שלנו. אנחנו צריכים להתמודד ולתקן את זה, אבל צריך להבין שלא תמיד זה שנפלנו- אומר שאנחנו לא רוצים לעבוד את ה'. אנחנו מאד רוצים לעבוד את ה' (וכמו שאתה עצמך מספר, אתה רוצה מאד), אבל הנטיות הבסיסיות שלנו הרבה פעמים לא מכוונות לשם ולא תמיד מתוקנות, ולכן אנחנו נופלים, בשגגה או בזדון. אז אנחנו צריכים לחפש, ולהתאמץ ולהתקדם, כדי למנוע את הנפילות, אבל אם נפלנו- לדעת שזה לא מעיד על חוסר רצון לעבוד את ה', אלא מעיד על חוסר הצלחה של החלק בנו שרוצה לעבוד את ה', לבוא לידי ביטוי במעשה.

(וזה עצמו יכול להיות מכל מיני סיבות. תוכניות לא מעשיות, חוסר בתכנון נכון, צרכים נפשיים לא מסופקים, עייפות וחולשה, טעויות שכליות אנושיות, חוסר סבלנות, משיכה חומרית, הסתכלות לא נכונה על דברים, ועוד. כמובן, צריך לבחון מה הגורמים ולהתגבר עליהם, אבל צריך לזכור שהנפילות לא מעידות על כשלון בלרצות את ה', ולפעמים אפילו לא על חיסרון ביראת ה', אלא כשלון בניסיון להביא את זה לידי ביטוי בצורה נכונה.)

אתה מתאר בצורה מדויקת נסיונות של צדיקים.

ממליץ לך מאוד מאוד לקרוא את תורה מ"ח בחלק השני של ליקוטי מוהר"ן ששם רבי נחמן מדבר ישירות אליך.

אשריך אחי ה' יחזק אותך

וממש ממליץ לך לאמר את כל זה, עם כל הכאב לאלוקים. לגמרי לגמרי עם כל הכאב.

ה' איתך אחי

שהכאב של הבנאדם על העברות של עצמו זה אחד הסימנים הכי חזקים שיש לעוצמות פנימיות של בנאדם.

אשריך אחי אל תוותר!

היצר מנסה להכניס בך כאילו אין לך סיכוי, בגלל שאם תתגבר אתה תצא מאפילה לאורה!! וה' מכוון אותך לזה..

בקיצור אחי תסתכל בתורה מ"ח תניינא (החלק השני) של הליקוטי מוהר"ן.

אין ייאוש אחי!! אין כמוך

אחי איך הגעת לתניא

לימוד רציני של נגלה מיישר הרבה יותר בדרך כלל.

אבל כמובן שחייב שילוב של לימוד נגלה... אצל בנות אולי זה פחות קריטי כי אנחנו מתעסקות הרבה בעולם הגשמי

אבל לבנים אולי זה יותר קריטי

אני חושש שכותב פוסט זה צריך ללכת לישון מוקדם באותו יום כמובן אחרי ארוחה טובה ודשנה לקום בשעה נורמלית ללמוד תורה ברצינות אפילו שעה תמימה אבל באמת תמימה עם חתירה לעומק העניין  ואז למחרת שיישב לכתוב עוד פוסט על מצבו המעודכן ומובטחני שיראה פלאות

השאלה הגדולה שלך מעידה על רצון גדול לאמת גדולה.

מצתת כאן מכתב שכתב הרב יצחק הוטנר לתלמידו:

"אהובי, הנני לוחץ אותך אל לבבי, ולוחש באוזנך,

כי אילו היה מכתבך מספר לי אודות המצוות והמעשים הטובים שלך, הייתי אומר שקיבלתי ממך מכתב טוב.

עכשיו שמכתבך מספר על דבר ירידות ונפילות ומכשולים, הנני אומר שקיבלתי ממך מכתב טוב מאוד.

רוחך סוערת לקראת השאיפה להיות גדול.

בבקשה ממך, אל תצייר בנפשך גדלותם של גדולי עולם שהם ויצרם הטוב בבחינת חד הוא.

לעומת זאת צייר גדלותם של גדולי עולם באותיות של מלחמה נוראה עם כל הנטיות השפלות והנמוכות.

ובזמן שהנך מרגיש בקרבך סערת היצר, דע לך שבזה אתה מתדמה אל הגדולים הרבה יותר מאשר בשעה שאתה נמצא במנוחה השלמה שאתה רוצה בה.

דווקא באותם המקומות שהנך מוצא בעצמך הירידות הכי מרובות, דווקא באותם המקומות עומד הנך להיות כלי להצטיינות של כבוד שמיים."

י

אל ייאוש!

לפעמים זה מעודד לדעת שמה שאתה חווה הוא דבר שקיים אצל עוד אנשים ושאפשר (בדרך זו או אחרת להתמודד)
זה הופך את ההתמודדות לקלה יותר (במקום היאוש השחור כבד ומר צובע כל בשחור והתמודדות יש רק התמודדות)

 =)

אוהב אותך גיבור

אם אתה רוצה להתפלפל בקושיות ותירוצים - אפשר.

אבל אני לא מבין איך מאן דהו היום חושב לנהוג למעשה אחרת מכל גדולי הדורות. אתה באמת חושב שמשהו ממה שהזכרת לא היה ידוע לרמב"ם שעבר בארץ ולא חיחק, למרן הב"י שהוציא את ספריו בארץ ואסר, לכל גדולי הדורות שלא נטלו לולב בשבת?!

לא היה ידוע לרמב"ם, רוב הראשונים, ורבי יוסף קארו.

מלבד העובדה שרוב מוחלט של הראשונים שדנו בסוגייה חיו בחוץ לארץ והליבון של דין לולב בארץ ישראל היה עבורם דיון תיאורטי כמו דיני שמיטה, (שאפילו לא מופיעים בטור ושולחן ערוך), אני גם חושב שרובם המוחלט של הראשונים ורבי יוסף קארו לא ידעו על מנהג ארץ ישראל בפועל, ובטח שלא העלו על דעתם שנשתרבבו בתלמוד דברי החולקים על מסקנת התלמוד עצמו.

אך גם לולא כל זאת, די עצם העובדה שכיום המרכז הברור של היהדות הוא בארץ ישראל על מנת לטעון שאין אנו בטלים כלפי בני חוץ לארץ.

ואין אנו צריכים בדווקא לקבל את עמדתם גדולי תורה בדורנו שלא מכירים בתחיית האומה, ואפילו לא מהללים את ה' על קיבוץ הגלויות והקמת המדינה. חכמים שמחמת השקפתם מבטלים מראש כל רעיון לדון מחדש בהלכה בהתאם למציאות חדשה או תגלית חדשה.

כי כל אחד בר הכי שלומד סוגייה בעיון ומשתכנע במסקנה להלכה - מותר לו (מותר זו מילה עדינה) לעשות כהבנתו. בלי קשר למה שמורים חכמי הדור. רק לאחרים אסור לו להורות אלא אם כן הגיע להוראה. (וגם אינו מורה בפני רבו).

הקדום. מאחר והנוצרים ביטלו את כל מנהגי יהודי ארץ ישראל - כשטבחו בהם והחריבו את הקהילות במהלך מסע הצלב הראשון כ40 שנה לפני לידת הרמב"ם. הראב"ן הירחי (בעל ספר המנהיג) הוא הראשון היחיד עליו אני יודע שהכיר את מנהג ארץ ישראל, (שכנראה חדל מלהתקיים בפועל עשרות שנים לפני דורו, אך לא בטוח שהוא בכלל ידע זאת). המנהיג מציין את המנהג מבלי להתרגש, ולא רומז שהוא בעייתי ובטח שלא יוצא נגדו.

אין לנו את מנהג ארץ ישראל הקדום (למרות שהיו יהודים מעטים בארץ ישראל כל הדורות), אנחנו נוהגים לפי מה שנהגו גדולי הדורות שלפנינו. כיוון שהארץ היא 'ארץ ליקוטאית' גם צריך לשמור על מנהגי העדות, חוץ מבדברים ספציפיים בהם יש היום מנהג אחד ברור בארץ ישראל.

במחלוקות בבלי-ירושלמי, אנחנו נוהגים לפי הבבלי, חוץ מבמקומות הספורים שמכל מיני סיבות נפסק בהם כירושלמי.

כשנזכה לבית דין אחד שמקובל על כל ישראל, הוא יהיה בית הדין הכי גדול במניין (גם אם לא בטוח בחוכמה) מכל בית דין שעמד מאז רבינא ורב אשי והם יוכלו לדון את מה ראוי לפתוח מחדש.

למען ערך האחידות שלא יהיה מנהג ארץ ישראל שונה ממנהג חוץ לארץ, כמו שכתבו רש"י והרמב"ם בהסבר הסוגייה השנייה, כמוה נקטו להלכה. אך באותה נשימה אתה טוען שלכל עדה אסור לשנות ממנהגיה למרות שזה גורם לכך שתורה נעשית כהרבה יותר משתי תורות וגרוע פי אלף מחילוקי מנהגים לגבי נטילת לולב בבית בצנעה בשבת.

זה נראה לך הגיוני? אתה באמת חושב שזה רצון ה'?

ע"י חכמי הדורות.

הנזק לקיום רצון ד' מיחידים שקמו וחשבו שהם חכמים יותר מכל גדולי הדורות שהתרכזו לתורה שבעל פה - גדול הרבה יותר.

נ.ב.

גם אתה (והירושלמי) מודה שכששבת לא ביום טוב ראשון, במקדש מבטלים מצווה מדאוריתא. כלומר אין מחלוקת על עצם הכח ביד חכמים לעקור בשוא"ת.

כשהכוונה בפשטות לסנהדרין או לפחות לחכמים סמוכים, לא אומר שיש כח ביד חכמי בבל בסוף תקופת האמוראים או לאחריה לבטל מצווה, אפילו בשב ואל תעשה, בטח שבידי חכמי דורנו אין סמכות כזאת.

מה גם שהם לא התכוונו מעולם לעקור את קיום המצווה, אלא פשוט פירשו את המשנה באופן שבהתחשב במה שאנחנו יודעים, והם לא ידעו - מתברר כמעט בוודאות כשגוי.

הייתכן לומר שאמוראים המוזכרים בירושלמי היו מעלים על דעתם ליטול לולב בשבת אם אכן כבר תיקנו שאין לעשות כן מאות שנים קודם לכך זמן קצר לאחר החורבן?

והדברים מתמיהים שבעתיים כשהסיבה שהכריחה את אותם חכמי בבל לדחוק דוחק עצום ולהעמיד אוקימתא תמוהה במשנה היא עצמה ההנחה המוטעית שלהם לפיה המנהג בפועל בארץ היה שלא ליטול לולב, כשזה פשוט לא היה נכון במציאות.

בעצם הבנה מה זה תורה שבעל פה ועניינה

מה שחכמי ישראל לכל דורותיהם מורים, ולא שהם טועים ופרשנות אישית מהגמרא היא הצודקת.

יש שרשרת מסורת פסיקת הלכה מדור לדור. אנחנו לא "קראים של הגמרא"

הבית יוסף ומכל מסורת הפסיקה ללא עוררין לפחות שמונה מאות שנה. עם זה אין לי איך להתמודד

אבל אני הקטן נאחז בשיפולי גלימתם של חכמים מובהקים כמו הרב ישראל אריאל והרב אליהו ובר ואחרים שפשוט יודעים דברים שהראשונים לא ידעו, ובלי קשר לכך, גם חיים בדור בו הנימוק לבטל מצווה מהתורה רק עבור השוואת דינם של בני ארץ ישראל לבני חוץ לארץ פשוט לא מחזיק מים.

אני משוכנע שאם הרמב"ם ורבי יוסף קארו היו חיםי היום, הם היו פוסקים ליטול לולב בשבת. כך שהדמגוגיה שלך היא לא רלוונטית.

העגונות בדור הזה לא מגיעות אליהם. אם כל כך פשוט שמרן הבית יוסף היה מורה אחרת כיום - כנראה שכל גדולי הדור, (או לפחות מישהו מהם...) היה מורה כך.

המאמר של יואל אליצור מדבר על מצב שבו רוב עם ישראל בארץ - זה עדיין לא המצב וגם הוא מביא ביושר שארבעה מחמישה פוסקים שהוא שאל, אסרו לחלוטין והחמישי הסכים להגיד משהו מסוייג שמי שיעשה לא עובר איסור.

בדברי לא היתה שום דמגוגיה, רק תיאור מציאות.

על זיכוי הרבים. ושתיקתו רועמת באזניי.

הרב רבינוביץ' אמר שאין שום איסור ליטול לולב שבת בצנעה.

ומשלושת הרבנים האחרים לא היו לי שום ציפיות מלכתחילה, ושלא תטעה אני מכבד את תורתם מאד.

הרב יצחק יוסף שאמר למשל שלא מעניינות אותו הגרסאות המדוייקות ברמב"ם, ומה שקובע להלכה הן הגרסאות המשובשות שהפוסקים ייחסו בשגגה לרמב"ם. (לא בסוגייה הזאת, אלא כעיקרון מנחה).

והרב קנייבסקי והרב זילברשטיין הם נציגי גישת החזון איש, לפיה קרה איזשהו קסם עם חתימת התלמוד וש'אלפיים שנות תורה' תמו בדיוק אז, ומאז אין לחכמי ישראל שום אמירה בכל מה שנוגע ליישוב התורה עם המציאות.

ובנוסף, לפי דעתו של החזון איש כל כתבי הראשונים, וגרסאות מדוייקות שהתגלו בדור אחרון אין בהם שום ערך הלכה למעשה. אשרינו שזכינו לחפץ חיים ולרב עובדיה שגישתם היתה הפוכה מזו של החזון איש.

הציבור הציוני-תורני צריך להשתחרר מהתפיסה לפיה בכל ענייני הלכה אפשר לקבל ללא ערעור את עמדת של רבנים חרדים, ושהמחלוקות בענייני השקפה הן נושא נפרד.

אני יודע שהזיתים שנמצאו במצדה ובפרמידות הם פחות מחצי ביצה.

אני יודע שנמצאו קונכיות של ארגמון קהה קוצים בארץ מנוקבות בדיוק במקום שבו מוציאים את דם התכלת וזה בסבירות מאוד גבוהה בתכלת המקראית.

אני יודע שנמצאו חריטות של המנורה בעיר העתיקה בבתי כהנים הקדומים והנורה נראיתשם מעוגלת כמו בשער טיטוס ולא ישרה.

אין מה לעשות איתי.

אם הבנתי נכון את הכוונה, המנהג בארץ ישראל הוא לא דין יחודי לארץ ישראל אלא המנהג שנהג בה במציאות. אם זה נכון, החשיבות של היהדות בארת ישראל כיום לא מאוד רלוונטי לסוגיא. אם הבנתי לא נכון אשמח שתתקן אותי (הייתי גם קורא את המאמר אבל אני בפיגור לא קטן בסדר צהריים)

משום שלא היו בקיאים בקביעות החודש. אז כנראה שלא הבנת אותי נכון. כי אכן לטענתי כעיקרון יש דין שונה לארץ ישראל ולחוץ לארץ. (יש מקום לדון ולומר שהיום גם בחו"ל הדין השתנה, והיו גם ראשונים כמו ר' אברהם בן משה ממונייטו שסברו שכיום, שאין ספק לגבי קביעות החודש יש ליטול לולב ביו"ט שחל בשבת גם בחו"ל. ונהגו כן בפועל בצרפת, כמובא במסמך המקושר, אך לא על שיטה זו אני מתבסס).

20260917232531.pdf

גמר חתימה טובה

עצם הצבעת נשים בבחירות, דווקא הרב קוק התנגד לזה (כמו שגם התנגד לבית יעקב).

לתשומת לב, אלו שמנסים להשתמש בו בטענות שצריך "להתקדם" ולהתאים את ההלכה...

שמשפיעה באופן ישיר על כוחה של המפלגה.

ולכן הגיוני לסבור שבאופן עקרוני ראוי שלא לתת לאישה עסק בציבוריות, ומשום עת לעשות לה' כן לקרוא לנשים להצביע

אבל חברות בכנסת ובממשלה היא קצת שונה

זה כן יכול להשפיע על הפופולריות של המפלגה בקרב ליברלים יותר, ופה נכנסת הסוגיה התורנית

אולי @הסטורי או @אריאל יוסף ידעו

(אני רק יודע שהרב עוזיאל והרב ישראלי והרב הרצוג והרב חיים דוד הלוי ועוד התירו הלכתית בספרים שלהם. כמו כן - ראיתי שבמפדל היו טובה סנדרהאי, שרה שטרן-קטן, וגילה פינקלשטיין וכמובן איילת שקד, אורית סטרוק ועידית סילמן)

הרב אבינר לחוטובלי: אם ממילא יש ח"כיות, עדיף לבחור בטובות ביותר - כיפה

(אני חושב שהיה זכור לי משהו כזה במעורפל)

ניתן לקיים הלכה ולהיות נבל ברשות

שעלולות להתחפש ל'רוח התורה'

(זה לא פוסל כל טיעון של 'רוח התורה', וגם לא בהכרח במקרה הספציפי הזה. רק מציב במקום לגיטימי את הטענה ההופכית 'לפעמים רוח התורה זה רק תירוץ לשוביניזם')

"הנה קבלתי מכתבו הארוך מאד המלא דברי תוכחה על כל גדותיו על מה שלפי דעתו נדמה לו שתשובותי סימן י' וסימן ע"א מספרי אגרות משה על אבן העזר יגרמו איזה פרצה בטהרת וקדושת יחוס כלל ישראל וכו', אבל האמת שאין בדברים שכתבתי ושהוריתי שום דבר שיגרום חס ושלום איזה חלול בטהרת וקדושת ישראל אלא תורת אמת מדברי רבותינו הראשונים, והערעור של כבוד תורתו הרמה על זה בא מהשקפות שבאים מידיעת דעות חיצוניות שמבלי משים משפיעים אף על גדולים בחכמה להבין מצות ה' יתברך בתורה הקדושה לפי אותן הדעות הנכזבות אשר מזה מתהפכים חס ושלום האסור למותר והמותר לאסור וכמגלה פנים בתורה שלא כהלכה הוא, שיש בזה קפידא גדולה אף בדברים שהוא להחמיר כידוע מהדברים שהצדוקים מחמירים שעשו כמה תקנות להוציא מלבן. ואני ברוך ה' שאיני לא מהם ולא מהמונם וכל השקפתי הוא רק מידיעת התורה בלי שום תערובות מידיעות חיצוניות, שמשפטיה אמת בין שהוא להחמיר בין שהוא להקל. ואין הטעמים מהשקפות חיצוניות וסברות בדויות מהלב כלום אף אם להחמיר ולדמיון שהוא ליותר טהרה וקדושה"

רק מתלמידי חכמים גדולים וצדיקים ששימשו את רבותיהם הגדולים בדור שלפני, ואם זה מגובה המקור מאגדתא בארון הספרים היהודי, מה טוב. ואז זה וודאי שזה לא מרוח חיצונית.

אם אדם מהרחוב טוען שדעות ת"חים גדולי הדור (באגדתא או בהלכתא) זה רק תירוץ לשווניזם זה ביזוי ת"ח . כמובן ניתן לחלוק, אך לא לטעו ןשזה תירוץ לשווניזם.

ב. בסוף זה מוכרע אחרי כמה דורות לפי מה שהאומה קיבלה על עצמה לדורותיה בהנחיית חכמיה. בדורו של הגרא היתה שאלה אם החסידות ראויה לבוא בקהל, ובדורו של הרמבם היתה שאלה אם הפסילוסוטפיה היהודי תראויה לבוא בקהל, ובדורו של הרב קוק האם התייחסות חיובית לציונית חילונית ראויה לבוא בקהל. אחרי כמה דורות כל אלו הוכרעו כחלק אינטגרלי מרוח היהדות (למרות שבקשר ליחס לצינוות החילנוית עדיין לא הוכרע במלואו , בניגוד לחסידות ופיסלופיה היוהדית). אבל כמובן כל בית מדרש שאין לו בניין אב אינו בית מדרש. אם יש דעה שנאמרת על ידי אנשים שאינם תלמידי חכמים ששימשו את רבותיהם, היא סתם עוד דעה שמנסרת בחלל העולם וצריך להזהר ממנה כמו כל דעה לא תורנית, הלנו היא אם לצרינו.

ג. בכל מקרה כשם שלא מבררים הלכה על ידי אגדתא, כך לא מבררים רוח תורה על ידי הלכה. אחרת ניתן למצוא היתרים הלכתיים לאשת יפת תואר או להריגת גויים, ולהיות נבל ברשות. כל המערבב הלכה ואגדא עובר באיסור כלאיים, הן בפסיקת הלכה והן בעיון מה רוח התורה

ואם המקור של הרמב"ם לכך הוא מקור חיצוני ולא דגרי רבותינו, זה משנה?

של חכמי דורינו גדולי הדור לזה, והאם ראוי להכירע כמורה נבוכים להנהגת דורינו.

כשםששאתה לא פוסק מהגמרא להלכה אלא על פי ראשונים ואחרונים עד פסוקי דורינו, כך לא נתין להכיע ברוח התורה להנהגות ציבוריות ממורה נבוכים על פי פרשנות של אדם מהרחוב, אלא רק על פי גדולי חכמי התורה ששמשו את רבותיהם.

ב. מה כתוב בעניין זה במורה נבוכים?

ג. בכלל לא נכנס ספציפית למחלוקת הספציפית הזו של נשים בפוליטיקה

דיברתי בכללי על הספר, לא על עניין זה, כי לא מכיר התייחסות במורה נבוכים לנושא הזה.

בסופו של דבר, המורה נבוכים מבוסס גם על חכמת יוון ולא רק ענייני קודש, לכן תהיתי איך אתה מתייחס לספר שרב חשוב כתב שמסתמך על מקורות חיצוניים, האם זה נחשב רוח התורה או שלא?

על שום ערך מערכי יוון.

לוקיגה היא אוניברסלית בין אם יווני גילה אותה ובין אם סיני.

משפט פיתגורסלא הופך להיות יווני כי יווני גילה אותו, כנל לוגיקה אריסטוטלית. אריסטו לא המציא כלום, הוא גילה.

כשם שכוח הכבידה אינו אנגלי רק בגלל שאנגלי כילה אותו.

שמע האמת ממי שאמרה. חכמה בגוים תאמין,תורה וערכים בגוים אל תאמין.

ב. לעיתים יש ערכים גויים שנקלטים באומה היהוגית לדורותיה אחרי זיכוך ובירור ורגולציה, ורק אחרי אישורחכמי ישראל וקבלת האומה. קוראים לזה ליקןט ניצוצות. אבל דווקא מורה נבוכים אינו דוגמא לזה, מאחר שהוא מבוסס 100 אחוז על שכל ולוגיקה, וכלל לאעל מיסטיקה וערכים

א. מקורות של אגדתא שמלאים בארון הספרים היהודי

ב. יותר חשוב - דעות בעניינים אלו של תלמידי חכמים גדולים ותצדיקים ששימשו את רבותיהם בדור הקודם.

(ג. במקרה של מוסר טבעי - מצפון שכל ישר ואינטואיציה)

א. ככלל, נשמע נכון, אבל לפעמים ההבנה של התובנה הנכונה מאוד קשה, אתן לדוגמא את המחלוקת על מידת השכרות הרצויה בפורים התלויה בהבנת האגדתא על רבה ורבי זירא.

ב. גם כאן, לעיתים רבות יש מחלוקות בנושא.

ג. שכר ישר ואינטואיציה שונה לרוב בין בני אדם.

א. לכן יש את ב'. וכמובן לא רק גמרא אלא דברי אגדתא של חכמינו שאחרי הגמרא בכל הדורות. למשל ברור שיש התייחסות לשכרות בפורים מהגמרא עד ימינו אצל ראשונים ואחרונים.

ב. מחלוקת יש גם בהלכה. לגיטימי. כבר אמרו רבותינו עשה לך רב.

ג. דיברתי ב ג על מוסר טבעי, לא על מוסר תורני שאינו טבעי

א. ועדיין יש מחלוקת בכך מן הקצה ועד הקצה.

ב. זה עונה לפרט, אבל זה נותן טווח גדול במה הכלל חושב.

ג. גם בהנחה מה טבעי יש הבדל בין בני אדם.

א. גם בהלכה יש מחלוקות מהקצה אל הקצה. אין הבדל. בסוף יש ליהדות גבולות גזרה ברורים של רוח תורה, ויש גם דברים שמוכרעים לדורות (למשל ברור שכל רב יטען היום שנגד רוח התורה לשאת שתי נשים בימינו, גם אם יש היתר הלכתי). בכל מקרה הרבה פעמים רוח תורה אינה חד משמעית אלא יותר מגמה וכיוון תרבותי מאשר שאלה חד משמעית של אסור/מותר.

ב. כנ"ל בסוף האומה לדרות מכריעה בכלל מה נשאר ומה נופל וכמה חלק כל דעה ושיטה מקבלת.

לגבי דילמות ערכיות של פוליטקאי - ראוי שייתיעץ בענינים ערכיים עם כמה שיותר מגוון רחב של רבנים גם אם חולקים אחד על השני , כמובן בתנאי שהם מתאימים להשקפת מפלגתו (למשל אין סיבה שסמוטריץ יתייעץ עם הרב לנדוי). בסוף כיו םבדמוקרטיה אתה יכול להביא להצבעה בקלפי את כל הדעות. באשר למה יקרה בימי המלך המשיח או מה קרה בבית ראשון ושני - אני מעריך שהשליטים התייעצו עם כל המגוון של החכמים

בדור (ונבאים כשהיתה נבואה ושתהיה בעתיד). וכמובן אין מנוס מכוחניות פוליטית כי כך העולם עובד, למשל ראה את נידוי רבי אליעזר או נידוי רבי מאיר ורבי נתן או חרם הגרא על החסידים, אך בסוף גם פה האומה לדורותיה תכריע. אך כמובן זה תפקיד מלך אידאלי שיש לו רוח קודש - שהוא בסוף זה שמכריע בעצמו לבד בשורה התחתונה בעניינים ערכיים, ושאר דעו תהחכמים הם רק המלצה לגביו.

ג. בחלק - ג , דברתי על דברים שברורים שהם טבעיים. ובענין הזה אין הבדל בין יהודי לגוי. אי אפשר ללמד זכות על אייכמן, כי עשה משהו שברור שהוא נגד המוסר גם אם לפי החוק

א. שים לב שהדוגמא שהבאת היא משהו שבו הוטל חרם בנושא של רבינו גרשום.

ב. טענה מעניינת.

ג. סבבה, זה מאוד מסייג את האמירה בסוף לדברים מוסכמים.

א. דברתי על זה שגם רב תימני יאמר לתימני היום שזה נבל ברשות התורה לשאת שתי נשים, למרות שמותר לו הלכתית ולא חל עליהם חרד"ג (אפילו אם התימני גר במדינה שזה מותר ואין דינא דמלכותא).

ב. זה בסוף נאמר על המשיח שנחה עליו רוח ה שבאמצעותה ידע את הערכים לשפוט , וגם שלמה ביקש לב חכם לדעת טוב ורע לשפוט , והיתה חכמת אלוקים בליבו.

ג. במוסר טבעי זה נכון. אבל יש דברים שהם מוסרברור והפוסטמודרנה והפרוגרס חוטאים בהם ברמה התרבותית

בזמן המנדט הבריטי, כבר בשנת תרפ"א.

חשוב לציין ברקע, שכל המושגים של בחירה דמוקרטית היו יחסית חדשים בעולם וברוב מוחלט של המדינות שכן היו דמוקרטיות - לא היתה זכות הצבעה לנשים (לדוגמא: בשוויץ זכות ההצבעה לנשים ניתנה רק בתש"ל!).

הועברת לדף אחר

בציבור הדתי/חרדי (מושג זהה במונחים של אז) עלתה התנגדות חריפה כפולה - גם שזה אסור תורנית הלכתית/השקפתית וגם שזה פשוט 'נישט שייעך' (=לא שייך) נשים חרדיות (סטייל 'בתי האונגרין' מאה שנה אחורה) - פשוט לא ילכו להצביע ולא יבינו מה רוצים מהן.

רמת הניכור היתה כזאת שרבים מהציבור הדתי האמינו, שגם מפלגות הפועלים לא באמת חושבות שנשים צריכות להצביע, אלא זה בסה"כ דרך להכפיל כח - כי הפועלות ילכו להצביע והדתיות לא...

השלטונות הבריטיים (שגם אצלהם עברו באותן שנים תהליך של נתינת זכות הצבעה לנשים) הכריעו שאמנם תינתן זכות הצבעה לנשים, אך במשפחות שמרניות הבעל יוכל להצביע גם בשביל אשתו. (כן, היום זה נשמע הזוי).

נוצר פולמוס בין רבנים 'מקלים' שטענו שאפשר להתיר, לבין 'מחמירים' שטענו לאיסור גמור. הרב קוק תמך עקרונית בעמדת המתנגדים להשתתפות נשים בבחירות, אבל הקפיד לא לפסוק שזה אסור, אלא רק שזה לא מתאים לאורחות היהדות והצניעות, אה וגם אם נשים יתערבו בענייני ציבור, זה עלול ליצור בעיות בשלום בית.

אגב, הפולמוס הזה היה אחד מכמה עניינים (יחד עם הקמת הרבנות הררשית), שדחף את 'העדה החרדית' לדרוש מהבריטים להכיר בציבור שלהם כ'עדה דתית נפרגת' ולא כחלק מ'הישוב המאורגן' שקיבל סוג של סמכויות אוטנומיות מהשלטון הבריטי כלפי היהודים.

היה ויכוחים סביב חברות כנסת דתיות כמו סביב מזכ"ליות ליישובים?

אבל חידשת לי ששנים קודם היו שתי ח"כיות.

לגבי עצם ההצבעה המציאות ניצחה. ברגע שיש זכות הצבעה, אם נשים לא תצבענה, מפסידים חצי מהכח.

גולדה מאיר היתה בשלב מסויים מועמדת לראשות עריית תל אביב, ולטענתה היא לא נבחרה כי החרדים התנגדו (כידוע, היו בתל אביב אדמו"רים וחסידיהם בהמונים).

אכן כפי שציינו כאן, הרב ישראלי הסביר שמינוי לזמן, שלא קבוע ובוודאי שלא עובר בירושה - אינו מוגדר 'שררה' וממילא מותר שיהיו נשים (וגויים).

גם פה מדובר על אופן שבו התפקיד עובר בירושה?

"ולא המלכות בלבד, אלא כל השררות וכל המינויין שבישראל ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם"

אם אתה רוצה, הרב ישראלי כאן: עמוד הימיני פרק יב אות ח

וסיכום טוב של דעות המתירים ונימוקיהם כאן:

נשים בתפקידים ציבוריים - הרב חיים נבון

של הליכה לקלפי ולכן הוצע אז פיתרון שבחלק מהמקומות הגברים יצביעו עבור הבנות במשפחה.

אתה יודע אם הוא צודק בכך?

כי שבתאי טבת מפנה לפשרה שהושגה בפועל

ואם היו מצביעים כולם (בניגוד להחלטה שקבלו להחרים את הבחירות בשל נושא הצבעת הנשים), כל ההיסטוריה של המדינה יכלה להיות שונה.

סתם, אנקדוטה מעניינת.

מהמהדורות הישנות)

באיזה איזור בארץ אתה מחפש?

הלכות שבת, מתוך הספר שמירת שבת כהלכתה בהוצאה החדשה (הבנתי שהספר בהוצאה החדשה כולל בתוכו חלקים א-ב ויש נספח- חלק ג, או שמראי-המקומות וההערות מפורטים יותר, בשונה מהמהדורה הישנה)

ההוצאה החדשה (כלומר מהדורה שלישית) היא רק חלק א' של המהדורה השניה+ הטמעה של הערות ונספחים שהרב נויבירט הוציא בקונטרס נפרד כמה שנים אחרי המהדורה השניה.

את חלק ב' (במהדורה הזאת) הרב נויבירט זצ"ל לא הספיק להוציא בחייו. לאחרונה שמעתי שהוא כן התחיל לעבוד עליה ויש מי שעמלים לסיים, אבל ככל הידוע לי עדיין לא יצא לאור.

לא יודע אם מישהו עובד עליו היום.

לערוך ולהוציא אותה.

למי שמכיר את הסיפור עם שש"כ הראשונה. ביררתי פעם (בכובעי כאוצר החכמה) ומסתבר שהמו"ל (והיום יורשיו) לא מרשים להשתמש בשום עותק שלה לצורך שום שימוש, מאימת הצנזורה הפנימית של העולם החרדי.

את השינויים בחלק א' עשה הרב המחבר זצ"ל, לנוכח הביקורת בתוך הציבור.

צריך להיות חצוף מאד מאד, ולהיות בז לזכר הרב המחבר, כדי לשנות ממש.

אמנם, אנו מכירים תופעות של השמטות (צינזורים), כגון באם הבנים שמחה בהוצאת המשפחה ובדברי החפ"ק בעניין יישוב הארץ, אבל לשנות ממש לא מכיר שהעזו.

עיקר העבודה למהדורה החדשה היא פרויקט המפתחות ועריכה גרפית, ללא התערבות בתוכן.

נקווה שלא יחצו גבולות...

יש הבדלי ניסוח, אין כמעט יותר חומרות. כל מה שכתוב במהדורה הראשונה ב'למעלה', מובלע במהדורה השניה והשלישית בהערות.

(חוץ מקולט שמש, שאכן הרב אוירבאך לא הסכים לקולא וגם המציאות השתנתה לחומרא)

בין כך - כמעט כל הלכות מלאכות שבת, כבר נמצאות בכרך א'. כרך ב' זה דיני הדלקת נרות, קידוש, סעודה, תפילות וכד', ממילא יש שם פחות עניין לחומרות/קולות.

זה הפרקי מבוא והערות נוספות, שבמהדורה השלישית הוטמעו בתוך כרך א. (בחלקים שנוגעים לו, לכרך ב. לא זכינו)