רציתי לכתוב אתמול אבל הייתי באורות אז למה לי לדעוך,

לג בעומר. תשעט.
מדורה של השבט. מדליקים והשלהבת עולה למעלה למעלה. אני אוספת את הצניעות סביבי ומספרת להן על ספר הזוהר. חצי מקשיבות חצי מתפזרות עם כל המוזיקה מסביב אבל אחת הקשיבה עם עיניים ענקיות וקשב מוחלט. מרותקת. רק בשבילה היה שווה. אוכלים פלאפל. יש משחק סניפי אבל ישפה מדורה ולי חלילית אז ישבתי וניגנתי ונריוש הצטרפה אלי ואז גם חרותי ותהילה ביקשה לנגן גם. יש משהו המדורה שגורם ללב להתעורר ורצון לבכות הכל. זה משהו עמוק. אש זה עמוק. אפשר להסתכל בה שעות ולא להפסיק. ובגלל שהיא עמוקה היא נוגעת בנקודה עמוקה בנפש. כל אחד ומה שיש לו באותו נקודה.
אני רוצה שכבר יגמר, וכשמגיע השעה שהן הולכות אני נושמת לרווחה ומלווה אחת הביתה ובמקביל מתקשרת אליה, גמרי בסניף היא אומרת, אני מתקדמת לכיוונך. והיא באה עם גיטרה ענקית על הגב ועיניים שמבינות מה אני מרגישה. ירדנו. מסביב הכל מדורות. עצרנו במדורה של הסניף הקודם להגיד שלום לכולם והמשכנו לחצר שלה כי היא ביקשה שנבוא ויהיה נחמד. התיישבנו והוצאנו גיטרות, אני חלילית, אנחנו מנגנות. צוחקות, עוד בנות מגיעות (וזאת הייתה היא והיום הלוואי יכולתי לחזור לשם להיפרד) זללנו מרשמלו, ותפוחי אדמה, פטפטנו דיברנו. באמצע הלילה התפזרנו ועליתי חזרה לסניף. שם רק המדריכות הקומונרית והשבט הגדול נשארו. והיא ישבה עם הגיטרה ונגנה ותחסרהו מעט של סיני. והמדורה דעכה לאט לאט. זה השעות הכי יפות. שעות קטנות של לילה ומדורה. מדברים בשקט, כולן חצי מסטולות, צוחקות. צוות לא שפוי, באמת.
אחרי שבהיתי מספיק זמן במדורה הדועכת התקפלתי הביתה, מקלחת וישר למיטה.

--

כמה שאני אכתוב זה לא ישקף אפילו לא באחוז אחד את מה שבאמת קורה.

אני רוצה לישון ולא להרגיש.

עכשיו מקום מכיל.
שבלי לדבר יבינו מה אמרו לי.
אין יותר פתרון.
להרקב.
אני רוצה לרוץ מרתון סביב כל האיצטדיון
לא לחשוב לא לחשוב
להפסיק להיזהר עלי.
אני לא יכולה להגיד לאף אחד מה שאמרו לי עכשיו. אני צריכה שיבינו לבד. אני לא מסוגלת

מזהה שזאת היא בביכורים.
ופתאום אני רוצה לרוץ לחבק אותה ובאותו הזמן לא לדבר איתה יותר והשמיד את כל מה שהיא כתבה שם.
קצת עצוב לי

תשחררי. תשחררי. די כבר

אני רוצה לנגן כבר, לנגן. כמו אוויר לנשימה. ובבית אי אפשר. חודשיים בלי לנגן זה אכזרי
(אני רוצה לחזור לתקופה הזאת שנה שעברה.)

ולישון שנתיים ולא להרגיש ולכבות את הפלאפון ולא לצאת מהחדר.
אני מותשת וחושבת יותר מידי

על מי שמתלונן על לחזור ללימודים. שקט.
הלוואי ולא יחזור הערב.

אני מתרחקת.
יותר מידי התעסקות בנפש.
לא ברחתי יותר מידי זמן.
אני צריכה שגרה כי אני מתפוצצת
כי אני כבר לא יכולה לסבול את הנוכחות שלי.

הוא חזר.
מה לעזאזל.
לא יוצאת מהחדר וזהו.

אין לי מספיק כוחות לראות אותו, אין לי אוויר לזה.

חזר משתעל נוראות.
עכשיו אני נכנסת לסרטים שזה קורונה. לא כי אכפת לי עליו, כי אני פוגשת חברות ואין לי שום רצון להפסיק את זה או ייסורי מצפון שאני מדביקה מישהו.
אני לא יכולה לסבול אותו כאן בשום צורה.

ואני כבר בוכה.
אחרי כמה ימים רצוף שהצלחתי לא.
לעזאזל אני לא יכולה לצאת מהחדר בנתיים ואין לי מה לעשות
בכל אופן לא היה לי מה לעשות.
אבל. אני רוצה לשכוח מהכל ולישון בלי סוף

מחר יהיה בסדר.
יום עמוס עמוס במלא טוב, כל שנייה מחאה במשהו לעשות.
איזה כיף התגעגעתי
יש מתכונת ואז שיעור בזה ואז שיעור אחר ואז ללכת לשמור עליהם ואז ללכת אליה לנגן ואולי למעיין בעצם לא למעיין, הוא על שמה ואיך אפשר לקפוץ ראש לתוך מעיין קריר כשהשם שלה כתוב באותיות של קידוש לבנה על הסלע הענק
אז לא למעיין, כנראה לפינה עם הדשא או סתם אצלה בבית

והמשך השבוע ללמוד לבגרות
שבוע הבא לנסוע לשם, לנסוע לבדיקה, ללמוד ולגשת למתכונת
בעזרת ה'.
וקווי ה' יחליפו כח
ליל מנוחה

אנשים שאני לא יודעת מה אני אעשה בלעדיהם שנה הבאה. ובגלל בחיים.

[לחזור הביתה אחרי יום שלם שלא הייתי בו, ממש כמו לפני הקורונה. וכולם ישנים והבית מסודר ואני לא יודעת מה התרחש שם בשעות האחרונות. כמו לחזור לימים טובים יותר]

לא דיברתי על זה מזמן. וזאת פעם ראשונה שאני שומעת ממנה מה קרה שם בפירוט מלא ומה היא עשתה ומה קרה בדיוק ומה היו שמועות.
זה היה לי חשוב

[אני רוצה לחזור לתקופה הזאת שנה שעברה]

עשינו בצהריים בריכה והיה כיף חיים, דמיינו שאנחנו דולפינים ושיחקנו שעות עם המים והשתוללנו ואז ערב שאני הכי אוהבת אצלם שכולל מקלחות-ארוחת ערב-לסרק-לעשות צמות-לחפש פיגמות-להרגיע את הרוחות-צחצוחי שיניים-לספר סיפור-לשחק ציורים בגב-לפטפט-לכסות בשמיכה-להגיד שמע ישראל-להביא מים-לבקש שלא ידברו-לכבות את האור-להדליק את האור קטן-להסכים לגדולה לקרוא עוד עשר דקות-לשלוח באוויר נשיקת לילה טובולהגיד לילה טוב-לסגור את הדלת-לפתוח אותה בחזרה כי חשוך מידי-לעשות ששש--

אני אוהבת אותן ואוהבת להשכיב ילדים לישון. אין כמו ילדים שמחים מקולחים ושבעים ישנים במיטות ונושמים נשימות קצובות. זה הרוגע הכי גדול שיש.

איזה כיף יום מספק כזה. וללכת לישון עם חיוך על הפנים.

חלום כל-כך מוחשי. אני מרגישה שפשוט קפצתי לביקור

מרגישה שהגעתי הביתה.
לא אידיאלי בכלל אבל בואו לא נחשוב על זה.

איכסה. ילדה דוחה שאת.

אני רוצה לישון שנתיים או כל החיים
אין לי כח יותר להיות אני
אני לא רוצה לצאת יותר מהשמיכה
זה היה נורא נורא נורא
אני שונאת אותי.
למה זה היה חייב לקרות. למה.
זוועה. אני מתביישת כל-כך. זה מבייש. זה נוראי.

חושבת עלייך.