קרה לך כבר משהו דומה בעבר?
קחי את הזמן, תחשבי על הדברים. תחשבי מה העמדה שלך כלפי הדברים הקשים שעברת היום..
סיכון חייך זה לא דבר של מה בכך.
את יודעת מה העמדה שלך לגבי הרצון שלו להתגרש? את רוצה להמשיך לחיות איתו? אם כן, מה זה דורש מכל אחד מכם?
יכול להיות שהוא רוצה ש"תחזרי" אחריו כרגע?
מגיע לך זמן משלך לחשוב מה את רוצה ואיך נכון לך להגיב למקרה המסובך הזה.
ועבורכם
אני לא רואה את התמונה המלאה של המצב שלך/ם, רק כמה מילים בודדות שכתבת פה..
אל תסיקי מזה שום מסקנה הרת גורל.
ממליצה לך להתייעץ עם גורם שרואה את כל התמונה במלואה
מענה 24 שעות.
אגודה של מטפלים דתיים וחרדים.
בהצלחה!
מכירה את העמותה, כדאי לך לפנות אליהם, תחפשי בגוגל,
מקווה שיעזרו לך..
חיבוק גדול.
תמיד יש מה להתקדם ולהשתפר אבל זה לא אשמתך היחס שלו אלייך
גם אם לא הצלת נפשות פיזית זה הצלת נפשות רוחנית.
בשביל להגיע לטיפול הנכון כמו שאת מציעה,
ובשביל שהיא תלמד להציב גבולות,
היא חייבת להתייעץ ולפרט הכל הכל הכל וזה ממש ממש לא לשון הרע.
באלימות פיזית לכולם ברור שזו אלימות.
פה כדי שהיא תבין שהיא חווה אלימות היא צריכה לעבור תהליך ארוך ארוך.
וזה נשמע כמו אלימות!!
אני מצטרפת בחום להמלצה לפנות למרכז לשלום המשפחה
איום בגירושין הוא לגיטימי אך איום בהתאבדות יכול להעיד על מצוקה נפשית שמתבטאת בתגובות קיצוניות כלפייך. זה לא נורמטיבי לנהוג בפראות תוך סיכון חיים או לכנות בקללות קיצוניות כאלו את זוגתך.
איום בהתאבדות הוא תמרור אזהרה רציני בזוגיות!!!! זה אמצעי שליטה שמיועד לגרום לך לתחושת פחד וחוסר בטחון (את יכולה לקרוא על זה עוד כאן - חמישה תמרורי אזהרה לזוגיות: https://www.michalsela.org.il/warningsigns).
אני ממש ממליצה לך, אם את יכולה ויש לך זמן כשאת לבד בבית, להתייעץ עם איש מקצוע במוקד 118 של משרד הרווחה. יתכן מאוד וירגיעו אותך שם ויתנו לך עצות להתמודדות, זה בטוח לא יזיק. חיבוק!
זו "רשימת מכולת" של סימני אזהרה, מספיק שאחד או שניים קיימים, כדי שיהיה כדאי להתייעץ.
נשמע שהוא מפעיל עלייך מניפולציות רגשיות כל הזמן.
נעלם, מאיים כל הזמן, צועק, וכ"ו.
יתכן ואת טועה בתלונות כלפי משפחתו , אבל אני מאמינה שזה בא ממקום שמפריע לך משהו שם.
ואתם לא ממש מדברים על זה. (וחבל..)
שימי לב שאת כותבת שאת מתנצלת והוא לא מקבל.
אז למה הוא מצפה בעצם?
לומר לך שלא מגיע היום בעיקר ששניכם יודעים שזו פגישה שלא ניתן לדחות. זו מניפולציה!
תרשמי לו שאת הולכת. ומצפה ממנו שיצטרף. ותלכי. (הוא יחכה לראות אם תלכי)
לא חלילה בשביל לריב, אלא להראות שמניפולציות לא עובדות.
מניפולציות זה דרך עקומה מאוד להביע רגשות. אל תתני לזה יד. (מכירה את השיטה הזו- מופנית כלפיי מצד אימי, וזה לא קל בכלל )
ממליצה לפנות לגורם מקצועי.
חיבוק.
זה לא קל להתמודד עם מניפולציות.
זה משפטים קשים!
לא עוזר שאתם יושבים ומדברים?
וזה ממש לא לגיטימי.
אני מצרפת לך פה רשימה של מרכזים לשלום המשפחה בכל הארץ,
ממש ממליצה לפנות אליהם,
מניסיון יש שם עובדות מעולות שעושות עבודה מקצועית וחשובה וטובה,
והכל בצורה דיסרקטית.
https://www.molsa.gov.il/Populations/Distress/FamilyViolence/Pages/TM_02_02_A01.aspx
את יכולה פשוט להתקשר אליהם ולבקש לבוא בלי לפרט
זו אלימות מילולית. את חייבת עזרה חיצונית.
קשה לצאת ממעגל כזה לבד.
זה הורס את הנפש שלך, והביטחון העצמי. חבל עלייך יקרה. את לא צריכה לסבול!
אפשר לטפל.
צירפתי לך כאן:
אז כנראה שבאמת הוא הגיע לקצה. וכשמביאים בן אדם לקצה הוא כל כך חסר אונים שלפעמים חוצה גם גבולות שלא חוצים.
כנראה שמאד מאד עצבנת אותו והוא כבר לא מסוגל.
ממש דנה אותו לזכות
תסתכלי בהמשך השרשור על התיאורים של הפותחת,
הוא לא מוכן לקבל את התנצלותה וממשיך להקשות עליה, מאשים אותה ואף מאיים על חייו *בגללה*
זה סימן מובהק לשליטה רגשית.
מישהי יודעת להגיד לי מניסיון איך זה עובד? אל מי צריך לפנות?
בכללי בשביל לטפל בקשב וריכוז חייב טיפול תרופתי או שיש עוד דרכים?
אשמח לכל מיגע
תודה
פסיכיאטר יכול לעשות אבחנה מבדלת. לפעמים זה "מתחפש" לקשב וריכוז וזה משו אחר כי הסימפטומים דומים
רופא משפחה לא יכול לתת אבחון/מרשמים?
סליחה על הבורות..
המליץ על מוקסו אבל לא התנה את הביצוע בקבלת טיפול תרופתי.
מפה לשם מתגלגלים בסוגי תרופות ומינונים.
תחשבי לפני הפגישה טוב טוב מה חשוב לך ועל מה לא מוכנה לוותר.
את מוכנה לוותר על תיאבון? מוכנה לוותר על שעות שינה? רוצה רק להתרכז או גם לקבל תמריץ?
מפריע לך משהו ממכר?
לפי התשובה לכל אחת מהתופעות לוואי, הרופא יוכל לכוון לכדור הנכון.
עוד משהו - אם יש רקע של הפרעות נפשיות, כדאי להגיע עם שם ההפרעה וקרבה. יש תרופות שעלולות להעלות את הסיכון להתפרצות אצל בני משפחה.
תודה על התגובה
אין רקע נפשי משפחתי ידוע
יש בעיקר תסכול על חוסר ריכוז בעבודה וחוסר התמדה במשימות
מוקסו זה מבחן. ילדים מקבלים דרך הקופה. מבוגרים צריכים לשלם פרטי, עולה כמה מאות.
בלאומית נותנים דיי בקלות בלי מבחן. רק על סמך שאלון של הרופא.
עברתי לאחרונה קופה, במאוחדת - הם לא עושים בעיות, קיבלתי מרשם לשלושה חודשים אבל הרופא המליץ לעשות את המבחן.
לא יודעת אם יש התניה לקבלת מרשמים נוספים עד ביצוע המבחן.
ניסיתי כמה כדורים ומינונים שונים. לאחרונה, אני מעדיפה למצוא את הכלים להתרכז ולא לסמוך על הכדור.
כל פעם שלוקחת את הכדור יש תחושה מוזרה אחרת.
גם אחרי שמצאתי את הכדור "המושלם", עדיין - לא יודעת. לא סגורה על זה.
הכדור עוזר לי, מאוד! אבל משהו מרגיש אחרת.
ממש מקווה למצוא את הכלים להתמודד עם הקושי בלי כדור.
יש כלים להתמודד בלי תרופה?
(יש מחלה כרונית ברקע, יציבה והכל, אבל עם טיפול תרופתי יומי, לכן יש איזה רצון, אולי ילדותי, לא להוסיף עוד כדור...)
אני גם במאוחדת, להתחיל ברופא משפחה? לבקש לעשות את המבחן?
לא יודעת אם רופא משפחה יכו להביא הפניה למבחן, תנסי אולי באמצעות פנייה דיגיטלית.
לגבי התמודדות בלי תרופה - אני מאמינה שבתור בגירה זה אפשרי. עם הרבה עבודה עצמית.
להקפיד לסיים מטלה, ורק סיום לעבור למטלה אחרת.
אם בטעות עוברת, אני מחזירה את עצמי בכח למה שעשיתי..
ואת לוקחת כדור קבוע, יכול להיות שעדיף ללכת לפסיכיאטר להתאמת תרופה, הם יותר מבינים בהתאמה תרופתית.
תלוי כמובן בסוג הכדור וכו', אבל זה נתון שלהבנתי הקטנה כדאי לקחת בחשבון אם מדברים על תרופה.
בנוסף, ממליצה על הפודקאסט 'נכנסים לפוקוס' של שיפי פרידמן.
הוא נותן טיפים, שיטות, איך להתמודד?
הוא עוסק בקשב וריכוז.
אבל הוא נתן לי הרבה מידע וסידר לי מידע, מה שרופאים לא מדברים / מפרטים.
תסתכלי על הכותרות שלה, נשמע לי שזה בדיוק מה שאת מחפשת.
יש קוגפאן, יש אימון קשב.
לדעתי יכול להיות מאוד יעיל. אולי תרצי לקחת כדור פעם ב, במקרים דחופים, ובשאר הזמן ללמוד לנהל את הפרעת הקשב.
בכל מקרה בשביל קוגפאן חייבים אבחנה רשמית של קשב, והגיוני שגם בשביל אימון קשב.
שואלת כי יש לי תור השבוע לאחד הילדים
בישראל זה מאוד מקובל לאבחן ככה
אבל זה אבחון מאוד מוטה
ומאוד בעייתי לאנשים(ילדים/מבוגרים) שמורגלים במסכים או לחלופין מאוד לא חשופים למסכים.
אני לא רוצה להטעות אבל ממליצה לגשת לקרוא מחקרים בעניין.
אבל יש עדיין רופאים שמשתמשים בזה. הבינו שזה לא כ"כ אמין.
אבל לוקח תרופה וטוען שלא עוזרת לו בכלל
אז הרופאת ילדים שמתמחה בקשב שלחה למוקסו לעשות פעם בלי תרופה ופעם עם תרופה ולראות מה קורה..
ולא לתת לו להתנסות בכללי בחיים בתרופה אחרת כי כנראה התרופה שהוא לוקח לא מתאימה לו והוא צריך לנסות אחרת, מינונים אחרים וכו עד שיגיע למה שהכי מתאים לו..
אולי באמת זו דרך שתשפוך אור. לא יודעת.
לי נראה שזה לא ייתן הרבה מידע..
וכל מיני טריקים
אני כבר לא בטוחה שזה קשב וריכוז..
הייתם גם אצל פסיכיאטר/נוירולוג התפתחותי או רק אצל רופאת ילדים מומחית קשב?
ההתמחות הזו זה דבר מדהים שקרה בעולם
ומציל במקרי קש"ר "רגילים"
אבל במקרים מורכבים יותר לפעמים צריך מישהו שיש לו היכרות עמוקה יותר עם העולם הנוירולוגי-פסיכיאטרי כדי להבין טוב יותר את התמונה הרחבה.
את הספרים של דר שירלי הרשקו
היא מסבירה יפה וטוב את העניין ומציעה תרגילים לביצוע כמו כן גם מאבחנת ומטפלת
אני רוצה לעבור איזשהו תהליך,
שנבין איך להתנהל נכון עם הכסף.
גם להשקיע וגם לא לבזבז.
אנחנו במצב סבבה אבל לא משקיעים וחבל לי.
דיברתי עם מישהו בשם 'אושר פיננסים
נתנו לי הצעה של ליווי של 4 חודשים מלא כולל הכל, בעלות של 8900.
הגיוני?
אולי מישהי התנסתה בליווי של פעמונים או מקימי יודעת להגיד לי מה הם מציעים?
כן חשוב לי שיהיה רציני ומומחה.
ממש תודה ♥️
אבל על פניו נשמע לי ממש מוגזם.
כל הידע קיים, זה בסדר לרצות ליווי, אבל המחיר נשמע לי ממש מופקע.
ולא יודעת למה צריך 4 חודשים לתוכנית.
אם זה המחירים אז אפיק השקעה טוב זה ללמד קורס כזה 😄
שאם אתם באים ללמד אותי לא ליפול בפח של אנשי מכירות ולנהל את הכסף שלי,
קצת מוגזם לבקש ממני כל כך הרבה עם הסבר של 'רנחנו גם ככה הסדר לך את האיזון הכלכלי פלוס ככה שזה ישמע בפנים ההוצאה הזו'
הלווו בדיוק מאנשים כאלה אתם אמורים להזהיר אותי חח
בינתיים לא המשכנו עם זה
אפשר באישי כמובן...
אבל ענייני כסף הרבה פעמים מגיעים עם מטען נפשי ולכן דוחים אותם.
אם את מרגישה שרק לווי יעזור לכם, לטווח הארוך זה משתלם (אולי תעשי השוואת מחירים בין ליווים שונים)
אם את מרגישה שרק הידע חסר לך, הכל קיים ובחינם.
אין לי מטען רגשי מוגזם דווקא, ואני ברוגע על זה.
נטו רוצים לדעת שאנחנו עושים נכון
וברשת יש כל כך הרבה שעות....
במקימי כל המלווים עובדים בזה, כולם בעלי מומחיות בתחום. ופוגשים כל שבוע עשרות משפחות
בפעמונים המלווים הם מתנדבים שכל אחד מלווה משפחות בודדות.
בכללי ממליצה על מקימי
יודעת בערך להגיד לי מה הם מציעים? איזה סוג של עזרה?
אבל מכירה מישהו בשם שחר וולף ששמעתי שהוא תותח, לא יודעת כמה לוקח.
והמחיר נשמע ממש מוגזם
ממליצה על הדס +972 54-771-2858
גרה בעלי מקבלת גם בזום, לוקחת סכום משמעותית פחות. מקצועית מאד.
גם אם לא יסתדר איתה תעשו סקר שוק ותדייקו מה אתם מחפשים.
אם חסר בעיקר ידע - הכל קיים בגוגל.
חסר אומץ לעשות פעולות אז יכול להיות שמספר פגישות בודדות יספיקו.
תלוי בכם.
אם יש לכם כסף מהמילואים, זה קביל לקבל על יעוץ כלכלי... ויש לי המלצה בפרטי בשמחה...
ברק השקעות
מכירה?
עלה סכום דומה אבל זה היה שני מסלולי ייעוץ, גם כלכלי וגם פיננסי
אז לדעתי רק כלכלי אמור לעלות פחות...
הם חֵברה ממש רצינית ומוּכרת
בהצלחה!!
מחזקת אתכם לעשות את זה
עשינו את זה אחרי הרבה שנות נישואין והצטערתי על כל שנה שפספסנו...
חח
מה זה אומר שני מסלולים? שאת בוחרת אחד מהם? או שעושה את שניהם?
ואיך הם עזרו לכם? מה התהליך בערך מכיל?
תודה 🩷
אחד קשור יותר למה שאת אמרת, התנהלות כלכלית נכונה
השני קשור לפנסיה (כתבתי בטעות פיננסי חחח התכוונתי פנסיוני)
תכלס לא עזר לנו הכלכלי כי בעבר כבר עשינו ליווי אז הם גילו שאנחנו עושים הכל כבר כמו שצריך... זה היה סתם מיותר שלקחנו את הליווי הזה (חשבתי שיהיה להם מה לחדש לנו)
בפועל התהליך שעשינו כבר כלל פגישה לפני, תוך כדי ולסיום התהליך. עם הכוונה שמתאימה להכנסות וההוצאות שלנו.
פשוט להתנהל נכון עם פקמים וזה...
תהליך מאוד דורש ומאתגר (עד היום) אבל חשוב מאוד מאוד
זה לא מה שהפותחת שאלה
אנסה לבדוק עם מקימי גם.
פעמונים אני מבינה שזה מתנדבים אז פחות יתאים לי.
באינטרנט לא מספיק הצלחתי להתמצא במה לחפש ואיפה ואיך. יש כל כך הרבה דעות.
כן מבינה שזה כסף לפח לשלם כל כך הרבה, ושאין שם איזה מכרה ידע סמוי ששמור רק להם.
הענין הוא שאני לא מחפשת מישהי שתתן לי רשימה של הוצאות הכנסות ואיך לסדר.
אני כן מחפשת משהו מעבר לזה, שיתנו לי מעקב יותר צמוד וחוות דעת יותר אישית. מישהו מקצועי שיעבור איתנו ויגיד אם תקין או לא ומה כן כדאי לעשות עם הכסף שנשאר בצד, וכמה הגיוני שנשים בצד כל חודש ביחס להכנסות הוצאות שלנו.
מרגישה שלבד אנחנו או נוציא קצת מידי וחבל או נוציא הרבה מידי ונצטמצם.
אם יש למישהי עוד איך לעזור אשמח 🩷
ואני לא חושבת שיש אדם בעולם שיכול להגיד לכם אם אתם מוציאים מעט מדי או יותר מדי.
זה ממש שיקולים ספציפיים שלכם.
אני אקח כדוגמא את הנושא של תרומות- ראיתי משפחות שאמרו שהם בכזו מצוקה, אז כרגע לא תורמים כלום, ומשפחות שאמרו שרק בזכות הצדקה מגיע להן השפע ולמרות הקשיים הכלכליים תרמו מעל למעשר.
מי צודק???
שניהם.
איש מקצוע כן יכול להגיד האם כמות הכסף לחסכון תואמת את המטרות שלשמן החסכון מיועד (אם זה לפנסיה שלכם, לקניית בית, לחתונות של הילדים...). הוא כן יכול להעריך כמה כסף תצטרכו לפי הנתונים שלכם ומה שאתם רוצים לעשות בו.
אבל להגיד לך האם לקנות פחות בגדים ו/או להרשות לעצמך לצאת לעוד פעם בחודש בית קפה???
זה רק אתם יכולים להחליט.
אבל יש ממוצע הגיוני
זוג עם שני ילדים שמכניסים 50,000 והכל יוצא על קניות הבילויים כנראה איש מקצוע יגיד להם שחבל כי זה הרבה הרבה מעל הממוצע.
לא שזה מצבנו חלילה חחח רק נותנת דוגמא...
אבל אפילו זה, אני יכולה לראות מצבים שזה די סבבה. לא חושבת שתפקידו של איש מקצוע להגיד להם מה לעשות, מקסימום לשקף כמה הוצאות עתידיות צפויות להיות בהמשך, ולפי זה יעשו את הבחירה שלהם.
הכלל היחיד החד משמעי הוא לא להוציא יותר ממה שאתה מכניס.
אם אתם עומדים במקום די הגיוני סה''כ (וטווח ה'הגיוני' הוא רחב מ-א-ו-ד, יעידו השרשורים הכלכליים פה בפורום), הדבר המרכזי שאיש מקצוע יתן לכם זה הערכה כמה כסף תצטרכו לחסוך בחודש כדי להגיע ליעדים הפיננסיים שלכם. אבל באמת שזה אפשרי גם לבד.
אני כן חושבת שהליווי נותן ערך מוסף של מחויבות לתהליך. וזה דבר שבעיניי הרבה פעמים שווה לשלם עליו.
אבל לצפות שמישהו יכנס לך להכנסות/הוצאות כשסה''כ התזרים שלך סבבה... נשמע לי מוזר.
זה. שבמקום שאני צריכה לשבת על התזרים, למשך 4 חודשים זה בידיים שלהם והם עובדים עליו ודברים איתי.
נשמע הזוי?
וואלה לא ידעת. אולי.
שהם עוברים במקומך על התדפיסים של האשראי? ואז אומרים לך מה הממוצע שלך בכל סעיף? זה נשמע הגיוני.
אבל שהם יגידו לך שאת מוציאה יותר מדי על בגדים ופחות מדי על אוכל?
זה לא הגיוני בעיניי. בסוף כל אדם הוא כל כך שונה, שאיך הם יכולים לדעת??? יש אחת שממש חשוב לה לקנות לכל ילד בגדים חדשים משלו, אבל הם צמחוניים ולא קונים בשר. איך הם ידעו מה מתאים לכם ומה לא???
בעיניי, יועץ טוב אמור לשקף את המצב. לא לקבל החלטות בשבילכם.
ואם הוא כן יקבל, נשמע לי ממש קשה לעמוד בהחלטות של מישהו אחר, שלא מכיר אתכם לעומק ולא מבין את הצרכים הייחודיים שלכם.
אבל אולי כן אפשר לתת רעיונות ולפתוח את הראש לגבי אזורים שבהם ההוצאות גבוהות יותר.
תכל'ס, אני לא מכירה.
אנחנו עוברים עם המשפחה ביחד, חושבים כמה צריך להוריד, נותנים לבני הזוג לבחור מאיפה להוריד.
ומסיבים את תשומת ליבם לדברים שבד''כ נוטים לשכוח מהם (כמו בלת''מים של תיקוני רכב או החלפת מכשירי חשמל).
לא שיגידו לי שקניתי מידי הרבה בגדים .
ולא צריך לשלם על ליווי
אם כבר ליווי אז בשביל השקעות וכד
וגם - יש חברות אשראי שמציגות את הפילוח לבד באתר
שעוזרת לאנשים להגיע למצב הזה של הוצאות יותר קטנות מהכנסות. ממה שהיא כותבת נשמע שהיא עוזרת להם לתכנן תקציב של הוצאות בכל תחום כולל חסכונות ובלתמים, ואם צריך אז לחשוב איתם איפה אפשר להוריד הוצאות או להעלות הכנסות.
קוראים לה בתיה סוכי והיא נשמעת מאוד מקצועית ונעימה.
את היית אצלה בליווי? מענין אותי מה היא מציעה.
אולי אנסה ליצור איתה קשר באמת.
שווה כל שקל!!!!
היוש, פעם אחרונה שהייתי פה היה לפני הזרעות...
ב"ה בסבב הרביעי הצליח...
אני כמעט כבר לא פה אבל בסוף כל פעם שכן צריכה לשאול משהו שקשור, זה המקום לעשות את זה, אין על הפורום הזה.
אני בהריון שבוע 10
וכל הזמן מריחה ריח לא טוב, הבית נקי, אף אחד לא מריר כלום ולי כל הזמן יש ריח באף שלא נעים לי
אני משתגעת מזה
מישהי מכירה? רעיונות מה אפשר לעשות?
חוש הריח מתחדד ומפרש כל דבר כמסריח
תקופה מעצבנת ברמות
מבינה אותך ממש
זה עובר סביב שבוע 14
שיהיה בשעה טובה❤️🙏🙏
איף. זה מעצבן
בכלל ההריון הזה ממש שונה מקודמיו
אולי זה מעיד שסוף סוף יש לנו מהמין השני 😜
זה בלתי נסבל
כל נשימה זה משב ריח לא נעים
חייבת שזה יעבור בקרוב חח
אבל בהריון הראשון לא הבנתי מה פגום בי שזה לא עובר כמו שכולם אומרים, ורק בשבוע 36 הרופא במיון יולדות אומר לי באגביות שזה נפוץ מאוד שזה לא עובר
מאז אני מקפידה להניח את האופציה הזו על השולחן חח
היה לי בהריון ראשון.
הרגשתי שאני חיה בתוך פח זבל מהלך.
וכלום לא עוזר.
סבונים - ריח מסריח
מרכך כביסה - עוד יותר מסריח
בישולים - אל תתקרבו אלי
הכל הכל הכל היה מגעיל ברמות.
ולקח לי זמן להבין שזה לא שהבית לא נקי או שלא מאוורר מספיק אלא האף שלי פשוט מקולקל
הדבר היחיד שעזר לי זה להתאמן על לנשום מהפה ולסבול. זהו.
יש סיכוי שזה יעזור?
לק"י
ובשעה טובה🤩
בעבודה שלי יש משהי שמביאה כל יום אוכל עם ריח מאוד חזק
ואני משתגעת לשמוע אותה אוכלת..
כאילו הריח יחד עם הרעש של הסכום שנוגע בקופסת אוכל עושה לי חלחלההה מזעזעת וזה בלי להיות בהריון
אני כבר יודעת שבבוא היום בעז"ה כשאני אהיה שם בהריון אני לא אחזיק מעמד
ולא יודעת באמת אני יעשה
זאת אישה מבוגרת מאוד, ופעם כשהיתה שם עובדת אחרת שמאוד סבלה מהקאות בתחילת הריון היא היתה אומרת שזה כי היא מפונקת
להיות?
חוזרים מהמסגרות ביחד וכולם תודה לה'
אמא אמא אמא אמא אמא אמא אמא
זכות שלי
ופשוט לא מצליחה להתרכז
אמא
שמעתי מה סיפרתי לך?
אמא
רוצה לראות מה עשיתי?
ועודדדדד
גם כשאני לבד בבית, לא תמיד זוכרת מה רציתי לעשות ויש בלי סוףףףףף מה לעשות
לא מצליחה להתמיד באימונים, בהרגלים, בקריאת תהילים כמו פעם
ועוד ועוד
מזדהות? רעיונות??
יותר נשמע שכמות המשימות עלתה וגם כמות הפניות שפונים אלייך בו זמנית.. טבעי עם האימהות והשנים.. וזה באמת יוצר תחושת עומס גדולה ממש. מזדהה עם התחושה..
כשפונים אליי כמה ביחד או כשאת באמצע משהו, תרגישי בנוח להגיד "רק רגע אני רק גומרת לשמוע אותו הוא היה באמצע להראות לי את הציור או "רק שניה אני רק גומרת לכוון את המכונת כביסה ואוכל להקשיב לך". אין ברירה.. זה יותר נכון ככה.
ומבחינת משימות והרגלים זה עוזר לעשות רשימות ולשבץ ביומן כדי לא לשכוח..
אכן החיים נהיים עמוסים עם האימהות..
למה אני רושמת כל דבר שהיא אומרת
אז אמרתי לה: אני עם טפשת פוסטפרטום כבר 8 שנים
וציפיות גבוהות משגרה עמוסה
שמספיק ואת מתמידה מהטיפול בהם!
היש יותר מזה?
רוצה להגיד לך שאת מלכה ואת לא צריכה בכלל להרגיש אשמה שאת לא עושה דברים אחרים
מה שכן כן הייתי מנסה לקחת לעצמך יותר זמן אישי זה חשוב
נשמע שכמעט כל אמא עמוסה חווה ככה
ולא תמיד מצליחה לשמוע הכל מתי שהם היו רוצים שאשמע...
2 הגדולים שלי בני 14 ו13
הבכורה אחת כזאת שרואה איפה צריך עזרה ולוקחת על עצמה, אם מחלקים תפקידים לפני שבת תקח את התפקידים שאף אחד לא רוצה, אחרי שכולם יפרשו והיא תראה שאני ממשיכה לעבוד תתן יד, גם אם טני אומרת לה שאני מסתדרת היא ממשיכה.
אחותה ההפך הגמור, שקועה מאוד בעצמה, בטוחה שהיא עושה הכי הרבה, גם את התפקידים שלוקחת על עצמה אחרי תחנונים עושה כלאחר יד (לא מעירה על זה).
מוצאי שבת לדוגמא יש חצי שעה ארבעים דקות שתריך לתת יד, לפנות, לסדר לשטוף כלים ולשטוף סלון מטבח.
הגדולה מתחילה לפנות, אני מבקשת מהשניה לקום לעזור היא ממשיכה לשבת, השניה מסיימת לפנות מתחילה לסדר ולארגן לשטיפה ובסוף גם שטפה והכינה טוסטים לכולם כשהיא בכלל לא אוהבת.
אני באמת מנסה לא להשוות, אבל זה זועק.
היא רואה את כולם עובדים וממשיכה לשבת, במעט שהיא עושה היא גם בטוחה שהצילה את העולם.. אני יודעת שהיא מרגישה ככה וזה באמת קשה לה אבל אני לא מצליחה להישאר שלוות נפש מול זה.
זה משפיע עליי שלא רוצה לפנק אותה, ומצד שני רוצה לפנק את הגדולה. וגם דואגת שהיא גדלה להיות אנוכית ואגואיסטית.
אני מאוד לא רוצה ליצור את ההפרדה הזאת ביניהן ולתת לכל אחת לעשות מה שהיא רוצה ויכולה, ומצד שני היא חיה בבית זה לא יכול להיות שלא תתן יד.
וזה לא שיש מיליון עבודות, אין לי כבר תינוקות ואני די משתלטת על כל העבודה שיש ובכל זאת מצד החינוך חושבת שכולם צריכים לעזור..
גם לגדולה אני דואגת שהיא מרגישה אחריות יותר מדי לעשות את כל העבודות שהשאר לא עושים ולוקחת על עצמה יותר מדי.
כבר מגיל קטן ממש היו הבדלים וככל שהן גדלו זה בולט ממש.
קודם כל זה דינמיקה בינהן,
אני כן רואה שהגדולה לא בשטח ולא משנה מה הסיבה הקטנה כן יודעת לתת יד.
אבל אני צריכה לפרט לה ממש ברחל ביתך הקטנה,הגדולה מבינה בלי לדבר בלי להסביר לשנייה לוקח יותר זמן לקלוט,
עוד משהו שיש קלחת של בלאגן,הרבה לחץ אוסף של מסימות מוזיקה,היא מאבדת את עצמה,פשוטו כמשמעו,לא מוצאת ידיים ורגליים.
לקחתי אותה לשיחה והסברתי לה,
ןשאלתי איזה דברים היא יכולה לקחת על עצמה כל שבוע והיא אחראית עליהם בלי שאני אצטרך לבקש וגם אמרתי לה שאם לא יתאים אפשר להחליף את תחומי האחריות.
בפועל היא כן אחראית על תחום מסוים שעוזר לי ממש,ולפעמים היא מתנדבת לעזור בעוד דברים ומרגישה על גג העולם.
אבל אני לא מצפה ממנה ומעריכה את מה שהיא כן עושה.
לא יודעת עם זה יעזור,אבל גם אני ואחעתי היינו ככה היא לא נתנה יד לכלום עד שהתחתנתי.
וגם אחר כך זה לא התקרב למה שאני עשיתי.
לגבי הגדולה את גם צודקת,אני הרגשתי גם ככה,לגבי עצמי וההוגים גם בנוסף באו עוד בדרישה של תעזרי עוד ....וכשהתחתנתי זה ממש פגע לי בתפעול של הבית שלי,לא היה לי טיפת חשק לנקות ולסדר כלום,הייתי שוטפת לפעמים פעם בחודש....אבל זה גם עבר בסוף.
ויש דברים שעד היום אני לא מוכנה לעשות בכלל בבית שלי ויש מצב שכן הייתי עושה אם לא היה לי את המחויבות הזו בתור בחורה.
אבל לבת שלי אני כל הזמן אומרת לה שזה לא אחריותה העזרה שלה רק אם היא רוצה ומתחשק לה ואם לא מתאים לה שתחרר אנחנו אחראים על הבית ולא היא.
אז אני מקווה שהיא מרגישה תורמת ולא רק חייבת לעזור....
כשיש לחץ ועומס היא בורחת, ואני יכולה להבין אותה. אבל בסופו של דבר החיים לחוצים ועמוס, לא כדאי להתרגל במגרש הביתי? אולי זה יעזור לה קצת לפתח חוסן ולא להיבהל מכמה משימות שנופלות בו זמנית.
רעיון טוב השיחה, מרגישה שזה כמו פיל שיושב בחדר ואני כל פעם מנסה להתעלם ממנו ובסוף מתעצבנת מחדש
לא רציתי להקיש יותר מידי מהמקרה שלי למקרה שלך.
אבל לפי דעתי תבדקי אם יש רקע של רגישות יתר.
אצלי זה בהחלט חלק משמעותי מהעסקת חבילה שלה.
מוזיקה,לחץ אין ספור מטלות גורם לה לרצות להכנס לחדר חשוך/למיטה ולרצות להעלם.
בימי שישי או כשאין לחץ יותר קל לה לעזור.
איך היא תתמודד במשך החיים? אני לא דואגת,היא תתמודד,היא תהיה מספיק גדולה לקחת אחריות,
לא מעוניינת שהבת שלי תרגיש כלפי רגשות שליליים כי כרגע אני רק כועסת,דורשת,ולא מכילה.
משני כיוונים (כאחות וכאמא).
המסקנה (אולי הכואבת) שלי שזה פשוט אופי. וחוזקות ויכולות. לכל אדם יש את האופי שלו ואת היכולות שלו, ואי אפשר לצפות את אותו דבר משני אנשים שונים, גם אם הם אחים.
[הדוגמה הטובה ביותר לכך היא מהפרשה שלנו, מיעקב ועשיו, שאומנם גדלו באותו בית ואפילו יחד באותו רחם, אבל היו שונים כל כך, והחינוך שהתאים ליעקב לא התאים לעשיו. הרש"ר הירש מרחיב על זה הרבה.]
התפקיד שלנו כהורים הוא למצוא את הדרך לליבו של כל ילד בהתאם ליכולותיו ולאופיו, ואם בעזרה בבית עסקינן - למצוא את הדרך המדויקת שבה הוא יכול לעזור, גם אם זה יהיה רק לסדר את השולחן במוצאי שבת אחרי שכולו פנוי ולשים עליו עציץ...
והעבודה הכי קשה, כמו שאמרת, היא לנקות את הלב מהכעס ולאהוב את הילד כפי שהוא ומתוך מה שהוא.
זו אחת מעבודות חיי הקשות, ומניחה שגם לאמי זה היה כך...
❤️❤️❤️
על כל פעולה קטנה שהיא עושה ומרגיש לי שהיא תרגיש שזה לא אמיתי
לפעמים שווה ללכת לייעוץ/טיפול בשביל זה.
לא על התוצאה שנעשתה..
זה ממש נפוץ מה שאת מתארת אז הסירי דאגה מליבך,
את שום התנהגות "לא הגיונית" במה שקורה אצלכם בבית.
המודעות חשובה כדי לאזן, אבל אין קשר ללא לפנק בגלל חוסר שיתוף פעולה.
אם זה היה הפוך והשניה הייתה נולדת קודם, אז רוב הסיכויים שההתנהגות הייתה הפוכה.
גם הקרבה לגיל ואותו מין מקצינים את ההתנהגות.
אז מבחינת אהבה שתיהן ראויות לאותה אהבה, כל אחת ועם מה שהיא מתמודדת.
כנראה שלא קל לגדול להיות ילד שני..
בכל אופן, כדי לעדן את ההתנהגויות של שתיהן,
כדאי לעשות חלוקת תפקידים קבועים מראש.
הבת השניה מרגישה שבמעט שהיא עושה היא מצילה את העולם- שיבושם לה.
הבכורה מרגישה צורך לעזור מעבר- לעצור אותה, ולהסביר שאת מסתדרת מצויין גם בלי העזרה הנוספת
(ברור שזה כיף שמישהו נותן לך יד עד הסוף, אבל אסור שהיא תרגיש מחוייבות למשימות כפי שאת רואה או קרוב לכך. זה לא בריא לגדול ילד הורי)
בהצלחה!
מאוד מאוד מזכיר לי את עצמי... אני הייתי צריכה שיראו אותי ובחוויה שלי העבודה אף פעם לא נגמרה
מתקשר למה שכתבתי על אופי ויכולות. באמת למי שיש לו קושי ממשי - יכול להיות שיהיה גם קושי בעזרה בבית... כשמבינים את זה זה קצת מקל.
קשיי התארגנות במרחב, מריחת זמן וכו
אבל כל מה שקשור ללימודים היא מעבר למצופה..
זה מה שכואב לי, שבזמנים שאני כן מצליחה לתת לה את האהבה והפרגון אני מרגישה שהיא פורחת, אני רואה אותה מתמלאת לנגד עיניי.
אבל אז יכולה לבקש ממנה משהו קטן ממש והיא עונה איזה תשובה חסרת התחשבות ואני מרגישה כמו בלון שיצא לו האוויר.. וזה כאילו לא משנה כמה אהבה וקבלה נותנים זה אף פעם לא מספיק
מרגישה שיש פה גבול דק בין לראות אותה ולתת לה אהבה בלי סוף, לבין לדרוש ממנה ולצפות ממנה כדי שתלמד להתמודד עם החיים
לא מרגיש כמו בלון שיצא לו האוויר.
אני חושבת שאת צריכה לברר עם עצמך בכנות כמה זה מפעיל אותך כמי שמקבלת ממנה את העזרה, לבין הדאגה לעתיד שלה.
כל ר"ח מעדכנים תפקידים.
וכשהגדולה סיימה עם התקידים שלה אז זהו והיא לא לוקחת על עצמה תפקידים נוספים?
כמובן תפקידים בהתאמה- יש כאלה שאוהבים להיות שר החוץ ויש כאלה שאוהבים למיין ויש כאלה שאוהבים לנקות עם מים והלאה אז לתת תפקידים שדי תואמים אופי
גם מבחינת סגנון העבודה וגם מבחינת הקצב.
כולל להכין עוגות ועוגיות למרות שהיא עושה בלאגן תוך כדי..
קשה לה להתמיד, היא דוחה ודוחה ולא תמיד זה מתאים לי..
בת אחר. שתי באמת עוזרת פחות בבית אבל אין לה בעיה ללכת לשליחויות או לשמור על אחים של בגינה.
הצעת לה לעשות עם אוזניות ולשמוע שירים קצביים או תוכן מעניין תוך כדי? תחרות נגד השעון?
אבל הכי חשוב בעיניי זה השורה לפני שכתבתי- שהגדולה לא תעשה את התפקידים של אחותה אחרי שהיא גמרה את שלה- גם למען הגדולה וגם למען הקטנה
עדיף להביא עוזרת/מנקה מאשר שהגדולה תעשה אותם.
מוסיפה- מה שאת לא יכולה שהיא תדחה- או שתגידי לה מוגדק ממש עוד X דקות - עד שעה Y זה צריך להיות מבוצע
או שאל תבקשי ממנה מראש
אני חושבת שהנזק מלהיות אמורים לבצע משהו ולא לעשות אותו גדול מהנזק שלא לעשות כלום.
ולא לבצע.
לגבי הבכורה אני יכולה להגיד לא לעשות אבל היא פשוט נשארת באזור ובודקת מה צריך לעשות ועושה. היא עושה את זה בקלילות ובלי להתרעם או להתלונן.
משהו ולא לבצע אותו?
ולגבי הגדולה- את צריכה להיות מאוד ברורה איתה שלא לקחת תפקידים נוספים. את יכולה גם להגדיר מתי כן ומתי לא (נניח במוצ"ש לא אבל בשאר השבוע כן)
במיוחד במיוחד אם את רוצה שהקטנה יותר גם תשתתף ותעזור
ירדניתשזה לא טוב שהיא מתרגלת ככה, אבל יצא עקום חח
אחותי היתה זאת שתמיד עוזרת ואני ההפך. אמא שלי לא דרשה מאיתנו בכלל אבל אחותי עם תסמונת הבכורה עשתה הכל בלי שיבקשו ואני המצאתי תירוצים..
הייתי מפונקת מאוד ועצלנית.
ואמא שלי כל הזמן השוותה אותנו ומשם למדתי לא להשוות בין ילדי כי זה פגע בי מאוד.(השוותה בעוד דברים )
וכשהתחתנתי היה לי קשה מאוד להתרגל לעשות דברים בבית..
בכל אופן יש כאן שני עניינים.
גם בבית שלי כיום הבכורה עוזרת יותר והשני לא. זו תסמונת כזאת. וזה גם אופי.
אין לי עצה טובה אלא לקבל את הבת השניה עם כל הקושי.
מה שאני עושה ועוזר לי זה טבלת משימות וכל אחת משתבצת למה שרוצה, אבל חייב מספר מסוים של משימות ביום..
ואין לה משימות לכל יום, למרות שאחת מוציאה את אחים שלה, ואחרת אחראית על הכביסה..
אבל גם לפני שבת שמחלקת משימות היא עושה מעט מאוד ורק לאחר יד כדי לסמן וי..
משימות. כמובן גם הבכור עם האחריות השמורה לבכורות, אבל זה יותר בא לידי ביטוי בזמנים של צורך מיוחד, ופחות בשיגרה והזה שמתגייס תמיד ויודע להושיט יד עד שמגיעים למטרה- זה אופי.
אני חושבת שחשוב לשמור על איזשהו איזון. לתת לילדה הרגשה שאת רואה אותה ואת העזרה שלה- תודה שפינית, תודה ששטפת, תודה שהכנת אוכל לילדים. ואיפה שאפשר לעצור אותה כי זה יותר מידי בעיניך- אז להגיד לה בפירוש, את זה את לא צריכה לעשות, עשית המון וזו עזרה גדולה. ואם היא הכינה עכשיו טוסטים לכולם והיא לא אוהבת, אז תכיני לה חביתה או תחתכי לה סלט כדי להכיר לה טובה ולהחזיר לה. וגם לזו שיושבת- לא לוותר, מה שהיא צריכה בעיניך לעשות- להתעקש על זה ולא לתת לה להתחמק. בעיני זה גם באיזשהי צורה 'לראות' את הגדולה, שהיא רואה שגם לאחים יש מחויבויות שלא יעבור בשקט אם הם ידלגו עליהם. וגם לה להגיד תודה על העזרה ושזה היה לך משמעותי (מעריכה שזה מחזק מאוד אצל הילדים את התחושה החיובית, כי ראו שהם עשו, ומבטאים את ההוקרה על זה, זה גם תמריץ לעתיד).
וכן, לגיטימי בעיני לצ'פר על זה, אבל גם זה בחוכמה- לא ברעש, ולא למתוח את החבל מידי. נגיד, פעילות בתשלום שסתם ככה הילדים משלמים על עצמם, לפעמים אני אגיד למתנדב (ולאוזניו בלבד) שאת זה אנחנו נשלם לו על כל העזרה שלו בבית. אם רוצה עוד בגד שסתם ככה לא הייתי קונה כי אין עכשיו צורך, אז אומרת כן, או לדאוג להכין לו (או לכולם) את האוכל שהוא אוהב במיוחד. אבל לא המון מתנות אקסטרה שמרגישים מהן הבדל גדול וכאילו שהוא ילד מועדף (זה משתנה מבית לבית מה נכנס בתחום הזה, אבל נגיד גם את השעון שהוא רוצה, וגם את הקורקינט, וגם את הטלפון, וגם את האוזניות, וגם וגם וגם כשלאחים לא, וזה מעורר קנאה). מקוה שהצלחתי להסביר את זה..
ולנסות לתפוס אצל הבת שפחות נותנת יד במה היא כן טובה ואת זה לחזק. אם היא טובה בלהיות עם האחים הקטנים, לספר להם או לשחק איתם, או לצאת איתם לגינה או מקלחות ועל זה להחמיא לה- אז זו הרבה פעמים עזרה מאוד גדולה באופן אחר. או אם ספציפית היא טובה בקיפול כביסה או קניות (אני לא יודעת גילאים, אז אולי לא רלוונטי) וכד', הרעיון מובן- לרתום את מה שהיא כן עושה בכיף לטובת הבית.
בהצלחה! 🤍
לצ'פר את הגדולה בלי שירגישו.
והבכורה שגדלה יותר ויותר , מתחילה פחות טפחות להיות בבית (לומדת עם חברות, יוצאת, עובדת) וראו איזה פלא, זו שמתחתיה פתאום נהייתה יד ימיני, ויש תקופות שהיא בהחלט עושה יותר מהגדולה, אני חושדת בה בקשב קל מידי פעם, אבל יותר חושבת שזה קשור למיקום שלה בבית ולמיקום הפיזי,
לגבי הגדולה שלוקחת תפקידים על עצמה, כשהיא בבית לרוב אני כן אצפה ממנה לעזור במה שצריך, לא להחליף אותי , ואני לא מעמיסה עליה חלילה, לעזור, אבל כששתיהן בבית ובעיקר כשאני לא, היא כן תעשה יותר , כי היא יוזמת לוקחת אחריות. אני חושבת שזה שיש לה את הנקודות "בריחה" מהבית , וזה שאני משדרת והיא יודעת שיש תפקידים שהם לגמרי שלי, זה מאפשר לה לגדול ישר. האמת? נתפסתי למשהו שמישהי פה כתבה, שהיתה זו שעוזרת ואחרי החתונה התעייפה, גם אני הייתי ככה, בבית שגדלתי בו הייתי הילדה האחראית ויד הימין של אמא שלי, הייתי עושה נפלאות בבית, ואיך שהץחתנתי נחתי שניה, האמת? לא ממש ידעתי לנהל את הבית, כל הזמן היה בלאגן ,למרות שבבית של ההורים שלי , הייתי זאת שמסדרת, האמת שהארום שלי לא היה תמיד מסודר, אז אולי באופי הייתי בלגניסטית ומרצה? אני לא יודעת..
מעניין ממש מה שהעלית, אבל שורה תחתונה, זה כנראה קורה ברוב הבתים עם בנות צמודות, וזה בסדר..
מהתגובות נשמע שמה שמפריע לך בעיקר זה העתיד, איך היא תהיה מוכנה לחיים וכו' אם היא לא תעזור היום ותתמודד עם מה שיש בבית, ופחות מפריע לך מה שקורה בפועל בבית, קראתי אותך נכון?
האמת שיש המון כאלו שלא עזרו בבית ולמדו להתמודד עם החיים עם הזמן והכל בסדר...
כאילו לדעתי כדאי יותר להתמקד באיך שנכון להגיב היום ומה שנכון לה ולבית היום ולא מתוך חשש לאיך יראה העתיד שלה...
לא רואה חובה כזו שילד יהיה שותף במלאכות הבית
אני חושבת שזה עול שההורים צריכים לשאת אותו
אם ילד עושה ושותף זה נהדר
אם לא אז לא
אצלי זה רשות בלבד
אחד עושה מעצמו מגיל קטן (בעיקר דברים שהוא אוהב כמו בישול
אבל גם עוזר בשטר כשצריך)
שני לא עשה כמעט כלום עד גיל 16 ואז התחיל הרבה יותר לעשות
מעצמו
השלישי קטן ובינתיים בעיקר משאיר מלא בלגן אחריו
אני בסדר עם זה
נותנת לכל אחד להתפתח בקצב שלו
לגבי זה שהיא לא מבינה לבד מה העזרה שצריך עכשיו-
בעיני את זה ממש להבין ולא להשוות
כי זו פשוט יכולת שלחלק יש ולחלק לא, זה לא נובע מאגואיסטיות
בתור בכורה תמיד ציפו ממני להבין לבד במה לעזור ובאמת לא הצלחתייי למרות שרציתי לעזור
מתישהו התפקיד שלי נהיה לשטוף כלים למרות שלא אהבתי כי זו הייתה המשימה היחידה שהרגישה לי מוגדרת והצלחתי ללמוד שכיור מלא = לשטוף כלים
אבל בית מבולגן נגיד- באמת שלא הייתי שמה לב (וגם כשכן לפרק את זה למה צריך לעשות עכשיו היה לי קשהה)
ואמא שלי לא רצתה לפרק לי למה לעשות כי "את אמורה להבין ולראות לבד, מה את לא רואה?!"
ובאמת בקושי עזרתי והיה על זה מלא פיצוצים
תכל'ס עד היום הרבה יותר קל לי לתקתק את כל הבית שלי (והוא נראה מצוין ב"ה) מאשר לעזור אצלם.
אז באמת תביני אותה שהיא לא מצליחה לראות מה צריך, זו פשוט יכולת שלא תמיד יש אותה גם כשאת אכפתית ורוצה לעזור
וממש תפרקי לה למשימות קטנות מה בדיוק החלק שלה...
את ממש צודקת.
מה שאני עושה זה מרכזת אלי את כל הבלאגן
ואז ממיינת לפי קבוצות הגיוניות.
קודם כל כל אחד לוקח את החפצים/ דפים שלו
ואז מגיעים שוב, ואני מגדירה לכל ילד 2-3 קבוצות לסדר. כולל קבוצת "לזבל"
בד"כ זה מספיק, אם צריך אז עושים עוד נגלה.
זה לא מצריך יותר מדי חשיבה.
אני לא עושה נגלות בעצמי (אם יש דברים שלי מבקשת מאחד הילדים קח את זה, שים במיטה שלי)
ככה אני לא עובדת קשה מדי, והם לא מרגישים אבודים מול המשימה.
בד"כ בסוף נשארים הדברים המורכבים יותר שדורשים החלטה. (איפה לסדר או האם אפשר לזרוק)
גם כביסה, אנחנו מתחילים מלמיין ביחד את הערימות. כל אחד ממיין מה שהוא יודע, בסוף נשאר לי למיין מה שהם לא יודעים.
ואז כשיש ערימות מוגדרות יותר קל לטפל בכביסה. (חלק הם מקפלים וחלק אני)
דיאן ד.אחרונהאני מכירה את זה מהבית של ההורים שלי.
אחותי הצעירה בקושי עזרה בבית ואנחנו האחיות היינו מתפוצצות עליה.
אמא שלי יותר הבינה והכילה
ואגב יש לה בעיות קשב וריכוז אז אולי זה קשור.
האמת לכל אחת היו תקופות שפחות עזרה בבית
ואמא שלי לא ויתרה, היתה מדברת איתנו שוב ושוב ושוב
היו מבצעים/ תורנויות/ כללים כל פעם השתנה
אבל השיח היה שבבית שלנו חייבים לעזור (רק אחותי הצעירה חמקה יחסית כנראה כי היא הכי קטנה אז איכשהו נסלח לה)
אני גם רואה אצל גיסתי, היא בת 17
בקושי בקושי בקושי עוזרת בבית, ורק כשמבקשים וגם אז עושה טובה ענקית.
לנו היא אמרה מפורש, שגם כשהיא עוזרת היא משתדלת שזה לא יהיה טוב כדי שלא יבקשו ממנה שוב
אבל זאת נראה מערכת יחסית שלימה בעייתית והעזרה בבית זה רק סימפטום אחד שלה.
כשהיא מגיעה אלינו היא סוס עבודה, עוזרת חבל על הזמן.
2 ילדים מתוקים גילאי 4 ו2, הולכים לישון באותה שעה בחדר משותף.
בשבוע האחרון הם לא מפסיקים לדבר אחד עם השני.
לא משנה אם אני שם או לא, עם פודקאסט או בלי פודקאסט.
עכשיו השארתי אותם לבד ועושים תחרות צעקות אחד עם השני. הלכו לישון מאוחר אתמול, אז הם עייפים, אבל הם מתדלקים אחד את השני. כבר שעה ורבע במיטה והם לא מראים כיוון לישון. מרעישים וחוגגים.
יש עצות?
או בזמנים או בחדרים.
שאחד ילך לישון רבע שעה לפני השני, בתקווה שירדם ואז השני נכנס לישון.
או לחלופין, שניהם הולכים לישון באותה שעה אבל בחדרים נפרדים, ואז כששניהם ישנים עמוק מעבירים אחד למיטה האמיתית שלו.
ורק רוצה להגיד שזה שלב קשהה מאוד הגילאים האלה ואני מצדיעה לך 🫡
אני צריכה לחשוב איך אפשר להפריד בשעות, אף אחד מהם לא ירצה להיות הראשון, וללכת לישון לבד הם לא יתנו. וגם לא להשאר לבד בסלון
ממש רוצה להשאיר את ההרגל לישון במיטה שלהם, היום לקחתי את הגדול למיטה שלנו, הוא נלחץ ממש שלא יצליח להרדם, היה היסטרי, בכה ובכה אפילו שאמרתי לו שהוא לא צריך להרדם, רק לשכב בשקט ולעצום עיניים.
אשמח לשמוע איך זה עובד ברמה הפרקטית
יש לי בדיוק אותם גילאים, 4.5 ו2, וכרגע אנחנו פשוט מפרידים אותם בהרדמות, וההרדמות שלהם לוקחות נצח ושניהם צריכים שיהיו זמינים אליהם אז זה תופס אותי ואת בעלי לשעה לפחות בערב וזה סיוט לא נורמלי
סורי שפרקתי על השרשור שלך כבר אין לי מושג מה לעשות🫤
הוא בעצם נגדי ולא בעדי כמו שחשבתי כל הזמן.
הוא מציג מצג שווא, תרתי משמע.
מציג ש"אני כאן בשביל להועיל, בשביל לעשות לך את החיים יותר טובים ומאושרים וקלים"
אבל הוא רוב הזמן משקר.
ואז אמרתי לעצמי רק להתבונן
להתבונן בו, ובי, ובהאם הוא באמת בעדי? האם הוא באמת גורם ליותר אושר?
והתחלתי רק להביט.
פעם אחת הבטתי וראיתי שבאמצע שיחה מאוד משמעותית עם הילד הוא הפריע לי. ותפס את מקומו של הילד. ובעצם בא על חשבונו. ועל חשבוני. ועל חשבון הערך שלי באימהות.
המשכתי להביט, מה היה לו כ"כ דחוף להפריע לי כך לקשר עם הילד? אז הוא ענה: "אה בטח שזה חשוב. הרי שמעת "ביפ!" של הודעה, או צילצול, או אפילו לא שמעת כלום רק ראית אותי - את הריבוע השחור הזה שאני.
הטלפון שלך.
המסך.
המסיח.
שכל הזמן גורם לי להיסח.
באמת כששמו כן הוא אמרתי לו: "אתה מסיח. ואתה ממסך. אתה מסיח אותי מהחיים האמיתיים שלי. ואתה ממסך את כל מה שבאמת חשוב.
אתה הטלפון שלי.
אבל אני הבנתי אותך, אתה רק מתחפש שאתה בעדי בעוד רוב הזמן אתה ממש נגדי.
ונכון שיש לך גם בני משפחה אחרים בדמות מסכים אחרים, אבל אתה הראש. אתה הכי.
וכולכם באתם אליי לשם מה?
איך אני אזכור איתך מה עיקר ומה תפל?
אני רוצה לזכור שקודם העיקר.
ורק אח"כ התפל, כשיש פנאי.
אבל אתה? אתה כל הזמן משקר לי אחרת.
פעם אתה אומר לי שהודעה באיזו קבוצה נידחת יותר חשובה מההתלהבות של הבת שלי כשמספרת לי משהו, ואני מקשיבה לך, והולכת אליך, ולא אליה. גם אם עצרת אותי באמצע. אני הולכת שבי אחריך.
אתה באמת שובה, אבל במובן הרע של המילה, אתה לוקח בשבי את הערכים ואת האידיאלים ואת מה שעיקר ואת המהות ואת מה שחשוב לי!"
ופעם אחרת אני מדברת עם חברה פנים מול פנים ואז אתה שוב עושה את זה. הפעם אצלה. והיא עונה או מתעסקת וגוללת עוד ועוד, ופעם אני, ואיפה השיחה פנים מול פנים שלנו נעלמה? למה אתה תמיד מקום ראשון בעצם? למה אתה תמיד בא על חשבון ההווה שלי והחיים האמיתיים שלי?
וכשאני ממשיכה להביט אני רואה שפעם אחרת אתה פשוט גונב לי את הזמן. כן. אתה לא רק מסיח ולא רק ממסך אתה גם גנב.
פעם רציתי לכתוב עליך פתק "גזלן זמן" וככה להשאיר אותך בצד, בפינה. עם השלט שראוי לך.
אתה יודע כמה זמן גזלת לי בחיים?
למשל יום שישי, שהוא כ"כ קצר, ומה אני צריכה את כל הגלילה האינסופית הזו בך ואז להגיע עם לשון בחוץ ולחץ אטומי לשבת?
ומוצאי שבת, ורק יצאה השבת וכבר אתה אומר לי: "הו תראי כל מה שהפסדת! מהר מהר תתעדכני ותמשכי ותגללי עד לפנות בוקר כי הרי יש כ"כ כ"כ הרבה מה..."
ואתה גוזל לי זמן עם המשפחה שלי. וזמן לזוגיות שלי. וזמן לילדים שלי. וזמן לעצמי. וזמן למחשבות. וזמן לעשייה.
כן, אתה גורם לי בעצם להיות צרכנית בלבד
ולא יצרנית
מי אתה? אתה באיזו תחבולה לעשות את כולנו צרכנים?
ואיפה כל היצרנים שבנו?
אנחנו כבר פחות ופחות יוצרים. מעצמנו. ורק צורכים. אותך. וממך.
נהיית המורה שלנו, הרב שלנו, המנהיג שלנו. אתה מחליט הכל, ואנחנו אחריך, כן, שבי אחריך...
אתה חושב שזה כל מה שראיתי בהתבוננות עליך? לא. מסתבר שיש לך עוד הרבה רע בשרוול, במסך. כזה ריבוע קטן אתה וכ"כ מזיק?
אתה יודע למה עוד אתה גורם לי?
אתה גורם לי לחיות במקטעים. הכל מקטעים ולא מסודר.
אתה משליך את הסדר והבהירות לפח וכל הזמן מורה לי לעבוד במקטעים.
"אוקיי אז תבשלי, בסדר, אני לא מונע ממך, בבקשה - תבשלי".
ואז אני מבשלת. אבל אז - אתה שם. על השולחן, או קרוב, ומצפצף, וגם שאתה על שקט אתה עדיין שם קורא לאצבעות ללחוץ עליך ולראות "מה פיספסתי בזמן שהכנתי את התבשיל הזה?"
ואז ככה במקטעים במקום לבשל רצוף - אני אומנם מבשלת - אבל כפול 2 מהזמן וכפול 10 בחוסר ריכוז ובחוסר פניות, והכל בגללך.
המקטעים הבלתי פוסקים האלה, בכל נושא שהוא ולא רק בבישול, כשאני באמצע עשייה אתה מגיע וקוטע.
והמקטעים האלה הם כ"כ מבלבלים
אין ריכוז
אין בהירות
אין פניות
אין צלילות הדעת
אין ישוב הדעת
יש הסחה
יש בילבול
יש מיסוך
מקטעים מקטעים כאלה שגם מבלבלים
וגם מסיחים מהחיים עצמם
וגם טורדים כשכבר כן עושים משהו אחר
כי "מה עכשיו אני מפספסת"?
אז תמיד יהיה הלחץ הזה להספיק ולא לפספס במסך שום דבר, בשום תחום
כאשר במהות בעצם מפוספסים החיים עצמם.
אז נכון, רציתי לכתוב עליך "גזלן זמן"
כי הבנתי והבנת גם אתה כבר שלא רק זמן אתה גוזל
אלא גם ריכוז, גם חיים, גם מהות, גם חשיבה, גם יצרנות ולא רק צרכנות, גם החלק הגבוה באדם, אדמה לאלוק, הרי כמה יצרתיות ועוצמות יש בנו כבני אדם!
אבל אתה כמו במזימה כלל עולמית לנתק אותנו בני האדם מעצמנו בכוח.
אבל בכוח מפתה שמתחפש לטוב.
ממש כמו עשיו אתה בפרשת השבוע. רק מתחפש לטוב. אבל אתה רע.
אז אולי עד שבאמת אכתוב עליך איזו מדבקה כזו של גזלן זמן (ואולי לא מדבקה אבל לפחות בראש שלי?), לא משנה, בינתיים החלטתי להתחיל בפועל:
קודם כל לזהות שאתה נגדי. רוב הזמן. ולא בעדי. ואתה לא תעבוד עליי יותר!
ואז כל יום לראות: מה יש לי להספיק היום?
ומה חשוב לי שאעשה ושיקרה היום?
ורק אחרי בירור כל הרצון
ורק אחרי בירור כל המהות של החיים עצמם
ורק אחרי כל ההספקים גם שכל מה שיש לי להספיק טכנית -
רק אז אפשר להקדיש זמן תחום גם לך, הטלפון, המסך. וגם אז לצרוך בך רק תוכן שמקדם אותי.
אבל הבירור הזה הוא כבר נפרד ואני אמשיך להתבונן גם בו, אבל קודם כל זה.
אז לפחות להיום, אנסה את זה.
כי זה חשוב.
כי אני רוצה בעצם להיות בעדי
ולא נגדי.
לקחתי לי 3 תחנות קטנות ביום.
א. לקחתי לי את ברכת המזון.
ממש לשים אותך בחדר אחר בזמן הזה, או מינימום לכסות אותך במגבת שלא אראה אותך - ולברך.
ב. בזמן עם הילדים כשחוזרים מהמסגרות לפחות - אתה או בחדר אחר או מכוסה במגבת. שלא רואים ולא שומעים אותך.
ג. בבוקר או לפני השינה להביט החוצה לשמים ופשוט לנשום את האוויר, להביט, ולהינות מיופי הבריאה, אפילו דקה אחת כזו. כשאתה לא נמצא ולא נוכח ולא בהישג יד ועין ואוזן בכלל.
ורחוק מהעין ורחוק מהאוזן ורחוק מהיד - רחוק מהלב.
כצעדים ראשונים זה עולם ומלואו לברך בפניות הזו, לדבר בפניות הזו, לנשום בפניות הזו, חיים!
איזה כיף לחיות באמת
את החיים עצמם 😊
לזכור בתוך סימן היכר עם הומור:
"צדיק, כבר הנחת?" (תפילין)
"צדיקה, כבר הנחת?" (את הטלפון בצד)
וככה נזכור בכל יום האם כבר "הנחנו"
משוערת ל15.11 ובעקרון רוב ההריון מכחישה
אורזת תיק רק בתחילת שבוע 38, קונה דברים ב37, כזה…
ביום שלישי בשבוע של 38 צירים בלילה שחשבתי שמתקדמים (התחזקו, הצטמצמו) ובסוף כלום. ואז קרו שני דברים-
ההכחשה עברה בבת אחת וזהו דיי באלי ללדת עכשיו הרגע
כמעט כל לילה צירים 'צעצוע' שעתיים כל חמש דק ציר אבל לא חזק, שעה צירים חזקים אבל אז נעלם, כזה מין, אז עייפה מאוד כבר ואין כוח
בראשון בבוקר הולכת לעיסוי אגרונומי שאחותי קנתה לי כי רחמה עליי שאני כבר ככה😂 כיף ממש אחרי זה יושבת שותה קפה מטיילת קצת בקניון חוזרת הביתה וערב רגיל.
כשבעלי חוזר הביתה באותו ערב פתאום אני מתחילה משום מקום לבכות את נשמתי לא ברור למה אין לי צירים אני שמחה אבל כאילו משו בנפש משתחרר פתאום לא מוסבר אני שמה את הפלייליסט שהכנתי לי ללידה אומרת לעצמי שלא אבהל מהבכי, הנפש יודעת משו שהגוף עוד לא
הוא מארגן את הילדות לשינה אני מתאוששת מתקלחת יושבים אוכלים הולכים לישון.
בשתיים מתעוררת לקטנה היא נרגעת אחריי שנייה אבל לי השינה כבר ברחה… קצת אחר כך ציר, כרגיל… מתעלמת… אחרי איזה חצי שעה של ציר כל עשר דק אני רואה שזה קצת קצת מתחזק, שמה לי סרט ולא מנסה לישון
בשלוש וחצי מעירה את בעלי מציר כואב יותר
ארבע מחברים טנס
ארבע וחצי טלפון לאחותי שתבוא
חמש וחצי יוצאים לבית יולדות עם ציר כל חמש דק'. לא צירים מהגהינום. אני ממש ממש 'על זה', אבל צריכה את הטנס וזזה בציר
מגיעים למיון בשש בבוקר בערך בבדיקת פתיחה 2.5 אחורי חצי מחוק. אני בבאסה, המיילדת אומרת לי תקשיבי את לידה שלישית, את תתקדמי מהר. ואני פאסימית אני אומרת לה עזבי בטח ייקח עוד מלא זמן… אחרי עשרים דק מוניטור ואומרת לי לכי תטיילי תחזרי עוד שעתיים נבדוק אותך נראה
בשעתיים האלו הצירים כזה נחלשים, מתרחקים, אני מוציאה את הטנס
ואני ממש ממש בבאסה ששוב ככה… ושהפעם כזה גם הקפצתי אנשים ויודעים שיצאתי איפ פדיחות לא כיף
אחרי שעתיים בודקים אותי- עדיין שתיים וחצי. המזכירה של המיון אומרת לי לכי הביתה תנוחי זה יקדם אותך ומעבירה אותי לרופאה, היא אומרת לי את אותו דבר. אני מבקשת סטריפינג והיא עושה (לא כואב, יותר פולשני מכואב)
ביציאה אחת המיילדות רואה שאני ככה אומרת לי מאמוש אני רואה אותך ואני אימרת לך אם זה היה כלום כבר היינו משחררות אותך, לכי הביתה , מקלחת חמה, לישון, את חוזרת בלידה! אמרתי לה שהיה לי ככה וכל פעם שנרדמתי עבר וכבר אין לי כוח היא אומרת לי לא את תרדמי הגוף יצליח להפריש הורמונים ואת תהיי שם.
חוזרים הביתה כל הדרך אולי שני צירים (אבל אני מרגישה אותם יותר בצוואר הרחם כזה לא יודעת) ואני כבר במחשבה שיאללה מה נעשה אבל מצד שני גם הרופאה וגם המיילדת היו אופטימיות אז אני מנחמת את עצמי שזה קרוב.
אני נכנסת להתקלח ובמקלחת שני צירים, המים עוזרים אבל מעדיפה לישון כדי לא לחשוב ולתזמן… בעלי בסלון רואה סרט חח
נרדמת מעשר וחצי עד אחת עשרה וחצי (בבוקר כמובן)
מתעוררת מציר, כואב. מחברת טנס, זה צירים חזקים יותר וכל חמש דק לבערך דקה. ובעלי אומר לי אם את ככה עד 12 יוצאים כי יש גם ארבעים דק נסיעה ולידה קודמת פתאום קפצתי הוא לא רוצה לקחת סיכון. אני חוששת שזה מוקדם מידי אבל מקשיבה לו
מגיעים למיון בערך באחת, אותה מיילדת ששחררה אותי, חמודה, מכניסה אותי לחדר בדיקה כי אין מקום במוניטורים אבל רואה שאני כאובה, בודקת- 4 סמ, מעלים אותך לחדר לידה.
אני כאובה אני כזה אומרת איה בצירים אבל סך הכל אני ממש על זה נושמת כל ציר כי אני מרגישה שזה כזה יש לי עוד הרבה דרך אז אני חייבת להיות עדיין חזקה כי פדיחה להישבר בפתיחה 2 חחחחח ילדה מצחיקה
ו
נמשיך אחר כך חח
חחח סתם
יאללה מחכה להמשך
מסתיים המוניטור, מחכים לסניטר ועולים, בדרך יש לי איזה כמה ושוב אני עושה קולות אבל גם נושמת ומרגישה את עצמי ובעלי מבין שזה מה שאני צריכה אז בעיקר מחזיק לי את החלל ונותן לי להיות מרוכזת בי
נכנסים לחדר מיילדת חמודה ממש מתשאלת מה שצריך ואז שואלת אם לבדוק אם אני חושבת שהתקדמתי אני עונה שניראלי שכן וישר מסייגת אבל לא יודעת אולי לא אני לא בטוחה היא אומרת לי הכל טוב מותר לך, בודקים- 6! אני נרגעת שלידה תהיה פה היום חח
עדיין לא רוצה אפידורל כי אני מרגישה שאני באמת עוד לא בצירים ה'כואבים' (כאב חי למות אבל זכרתי מהלידה הקודמת כאבים של באמת איבוד שליטה וחיים אז אמרתי אני בסדר בינתיים ופחדתי לקחת אפידורל)
היא מציעה לי לעלות על המיטה עם ראש מוגבה ולעמוד על הברכיים אני עולה זה עוזר כי גם יש לי לאן להיתפס בציר
כל ציר אני ממש מרגישה שיש לי פיפי כאילו השק ממש ממש 'רוצה להיפקע' אחרי כמה צירים הוא באמת נפקע
המיילדת נכנסת ואומרת שהמשמרת שלה מסתיימת וזו המיילדת החדשה אנחנו אומרים שהמים פקעו ובין ציר לציר בודקים שוב פתיחה (אני הצהרתי שאם זה פחות מ8 אני לוקחת) שבע 'טובים' ובשנייה שאני מתרוממת שוב מגיע ציר מהגהינוםםםםםםם אני זזה כמו חיה פצועה גם משו במדבקה של הטנס זז ואני ממש מרגישה את הציר וצועקת באמת על הםנים ואני שומעת את המיילדת אומרת שאחרי הציר הזה כנראה אני כבר לא שבע וזה עלה
היא יוצאת ואני נשארת עם החדשה. היא לא עוזבת את החדר לשנייה (יאמר ממש ממש לזכות איכילוב, הזמן שהייתי בלי מיילדת בחדר הוא ממש קצרצר!!! גם הראשונה וגם השנייה היו כל הזמן איתי עשו עיסויים הרגיעו דיברו, מדהימות ממש!)
וגם ממש כיף לשמוע על חויה טובה מאיכילוב
יצא לך להיות שם שבת או רק יום חול?
היא שואלת אם אני ריצה אפידורל ואני לא מצליחה לחשוב אם אני רוצה (או בכללי לחיות אבל לא משנה) אחרי שני צירים אני אומרת לה תקשיבי אני צריכה ללחוץ ( אני עדיין עומדת על הברכיים אוחזת את משענת המיטה) היא אומרת לי אוקיי בואי נעשה נסיון תלחצי ואני אעזור לך למרות שאת לא פתיחה מלאה
ציר הבא אני מנסה ללחוץ וקורה משו מוזר אני לא מצליחה ונלחצת וצועקת שאני מפחדת ואני לא יכולה, אני מאבדת את זה
היא אומרת לבעלי שהיא הולכת להביא מישהי שתעזור ושלא אלחץ, קוראת למישי מהדלת ונכנסת עם מיילדת נוספת מבוגרת יותר (שהייתה בביבי בום וכבר שם אהבתי אותה חח אז כשנכנסה כזה סמכתי עליה) היא אומרת לי לשכב על הגב ואני צועקת שאני מפחדת היא אומרת שככה תוכל לעזור לי ואני צועקת שאני רוצה אפידורל היא שואלת אם אוכל לשבת בלי לזוז כדי לקבל אותו ואני צועקת לאאאאאא😭
איכשהו אני עוברת לגב ושתיהן מתחילות לשפוך עליי שמן ולהגיד לי מתי ואיך ללחוץ
המבוגרת מעודדת אותי כאילו זה שיעור ספורט בכיתה ג (איזה יולדת אלופה מאיפה הבאתם כזו מדהימה??? אין את נהדרתתתתת😅אבל וואלה עזר לי חח) אני משתדלת להיות קשובה
אחרי איזה שתי דקות שאין לי מושג מה הן עשו שם המבוגרת יוצאת והצעירה אומרת לי לא ללחוץ היא שומרת שלא אקרע וזה קשההההה בעלי מדבר איתי ואני מתרכזת בקול שלו כדי להתגבר על הצורך המטורף הזה
ואז פתאום, בגלל התנוחה הפעם (לידות קודמות הייתי ממש על הגב חצי שכובה, היה טוב אבל לא ראיתי כלום, עכשיו אני אמנם על הגב אבל ממש תופסת את הרגליים שלי ומקופלת כמו עובר כזה) פתאום אני רואה אותו יוצאאאא ואני אומרת למיילדת אמא הוא יוצאאאאא
וזהו
הוא עליי
19 דק אחרי ירידת המים
שעה בערך ועשר דק אחרי שנכנסנו לחדר לידה
אגב לדעתי אם לא מיילדות ככ מקצועיות הייתי נקרעת ממש, יצאתי בלי תפרים ברוך ה'
אגב שתיים הטנס הוא נס גדול מאוד ואני חושבת שכמו שיש בחדר לידה אפידורל וגז צחוק ומקלחת- צריך גם אותו
ואגב שלישי- לידה היא נס ופלא עצום וכל לידה הנס הזה גודל
איזה סיפור מקסים
בשעה טובה ❤️❤️ כמה הוא נולד? תזכירי איזה שבוע?
אגב לידות קודמות היו תפרים?
הוא נולד 3430 (הקודמות 2600) בשבוע 39.1
לידה ראשונה עם תפרים שנייה לא
אבל עכשיו הייץי בטוחה שאני נקרעת כשלחצתי..,, ברררר אמאלה
ולגבי שבת- לידה קודמת
היתה בשבת, בגלל שזה חדר לבד אז במחלקה היה אחלה, בחדר לידה כן מוזר קצת מחשב חתימות וכזה… אבל איך עושים המקומות אחרים אני לא יודעת
הקרעים הכי מפחידים אותי 🥴
לגבי שבת פשוט המלונית שלהם לא כשרה. זה ממש מבאס אם לא מקבלים חדר לבד וצריכים להיות שבת.
כיף לשמוע שהיתה חוויה טובה תגדלו אותו בנחת ובבריאות שלמה 🧡
אבל כל החדרים שלהם זה ליולדת אחת אז מבחינה זו אולי עדיף
את כותבת מדהים ובאמת יולדת אלופה!
איזה כיף שכתבת❤️
תודה ששיתפת,
הרבה נחת והתאוששות קלה!!
גיבורה! איזה מרגש!
ואיזה נס שנכנסתי לקרוא אחרי שלושת הפרקים כי הייתי משתגעת מהמתנה מפרק לפרק..
המון מזל טוב ונחת!
מלא מזל טוב
התאוששות קלה
אני ממש חוויתי איתך את ההריון🤭
אז ממש מרגש לקרוא את הסוף הטוב שלו
תודה יקרה❤️
אני זאת שנמצאת פה הרבה יותר מידי
וקוראת הכל
ואת נכנסת לי ללב💕
