מענין ש גבורות ד' זה מה שהוא עושה טוב לנו, ניתן ללמוד אלינו,

מה הענין בתחית המתים?
אפשר שנכתוב ממה נהנה בתחית המתים ועל גדולתה, אכתוב קצת בעצמי,

אפשר יהיה לעשות פורים עם הרב זצ"ל! אאא, אא! {מחילה}
תחית המתים היא לכאורה השלב שאחרי זיכוך החומר וזיכוך הנשמה ואז יש חיבור ויש חיים הרבה יותר נפלאים, רואים על אדם כמה הוא צדיק בחיצוניות החומר לא מהוה חציצה, אם אדם בא לקטוף תאנה בשבת היא צועקת שבת!, אז תתענג על ד',

מה הענין שלנו בישועה?
גילוי ד' בעולם, הוא כאן, נוכח, יותר גלוי מתמיד והרי זהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להימצא,
יום שכולו ארוך, יום שכולו שבת, והיה אור הלבנה כאור החמה, יתיחד עם המלך במסיבו,

רעיון שנראה לי שיש בו אמת.

 אני חושב שתכונת הגבורה, מייצגת יותר את האדם מצד עצמו ולא כנגד האויב שלו.

דוג' לזה מיצחק שמייצג את מידת הגבורה, והדרך בה הוא בסופו של דבר גובר על הפלשתים היא לא על ידי מלחמה ומריבה, אלא על ידי שהוא לא נופל ברוחו, ובסופו של דבר הוא באמת מנצח.

העובדה ששום דבר לא יכול לעצור אותך- זה הגבורה.

הגבורה היא בהתמדה, באי הנפילה.

איזהו גיבור? הכובש את יצרו, שנאמר "טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר".

תכונת אריכות אפים היא לא הוצאת כח החוצה וגבורה כנגד מישהו, אלא עמידות כנגד זעזועים.

ואני חושב שמעין זה אפשר להבין את ברכת גבורות- שה' מחיה מתים, זה שיא הגבורה. ה' מבקש להביא חיים לעולם, ובדרך יש המון סיבוכים ומניעות שבאים לידי ביטוי בנפילות, אבל ה' צולח את כל אלה- סומך נופלים, רופא חולים, זוקף כפופים, מתיר אסורים, ועל כולם - נאמן להחיות מתים. (אגב, המושג גבורה כפי שהסברתי מתקשר גם למושג הנאמנות. קיום הנאמנות, היכולת (הפנימית והחיצונית) לעמוד בהבטחה- היא גבורה.)

הברכה השניה בברכות השבח

מהפעם הקודמת
מבנה (מיקום בתפילה ומבנה בתוך הברכה ובתוך האזור)

על המבנה של הברכה, 
אנחנו מתחילים מלדבר על שד' גיבור

ממשיכים בלדבר על זה שהוא מחיה מתים
וממשיכים בזה שהוא מושיע,
בתוך הברכה אנחנו משלבים סוגים שונים של החייאת מתים שהקב"ה עושה בעולם, {נותן גשם או רוח שהיא בשביל הגשם או טל}{נותן אוכל, סומך נופלים, מרפא, מתיר אסורים, }

בברכה הקודמת דיברנו על זה שהקב"ה משגיח עלינו ולאבותינו,
ועכשיו אנחנו מפרטים יותר ואומרים דברים פחות פרטיים "ברוך ד' יום יום", הגמרא בברכות אומרת שעל כל דבר ברוך,


 

אתה גבור לנצח ד', מחיה מתים, (אא), בכוח רב אתה מושיע אותנו, נותן לנו שפע לעולם, בצורת מים (גם אין מים אלא), נותן לנו אוכל וצרכינו בחסדך הגדול גם כשאנו לא ראויים, ממש ממש מחיה מתים, כל הזמן, בסמיכתך אותנו, ברופאך אותנו, בשחרורינו מכבלינו, עומד אתה בהבטחתך למתים להחיותם, ו מצמיח ישועה, מגדילה ,מפארה, מרוממה, ומביאה לכדי הבשלה ו,
ברוך אתה ד', מחיה המתים, ברוך אתה, ברוך, ברוך.

מענין לשים לב שאנחנו משבחים את ד' ובעצם אנחנו אומרים כל הזמן שזה לא שהוא יכול ל יכול ל, הוא עכשיו איקס, עכשיו, עכשיו,

רה"י אמר פעם שהקב"ה משפיע, אנחנו רק צריכים לקבל, להתפלל, להתעלות ולהגיע לרמה יותר גבוהה כדי להיות ראויים לשפע הזה, אפשר גם אולי להכניס את זה ברב קוק, בעולת ראי"ה ב"התפילה המתמדת של הנשמה" ב, אפשר רק לקרוא ולהתרשם, זה פועל ישר על הנשמה (או על הנפש, תלוי כמה אנחנו ליטוואקים)

"אין התפלה באה כתקונה כי־אם מתוך המחשבה שבאמת הנשמה היא תמיד מתפללת. הלא היא עפה ומתרפקת על דודה בלא שום הפסק כלל, אלא שבשעת התפלה המעשית הרי התפלה הנשמתית התדירית היא מתגלה בפעל. וזהו עידונה ועינוגה, הדרה ותפארתה, של התפלה, שהיא מתדמה לשושנה הפותחת את עליה הנאים לקראת הטל או נכח קרני השמש המופיעים עליה באורה, ולכן "הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו".

הרב זמיר כהן אמר שלפעמים אדם לא יודע כמה שפע מחכה בלמעלה של הצינור מחכה לרדת ועל ידי עוד תפילה אחת אדם יכול להוריד אותו.

שאלות פתוחות, 
{מחילה על הקיצור, אני עייף וצריך לישון, למי שיש מה להוסיף, נשמח}

@משקפת
@כיפת ברזל-סרוגה
@שם רגיל
@~אניגמה~
@רגע שלם
@מחפש אמת
@תתן אחרית לעמך!
@אחידקל
@שוליינית

עיקר החייאת מתים בקיום האמונה. מידת האמת. המוות הוא חזיון שווא וטומאתו היא שקרו.

כתבת כבר שמוריד הטל מכלכל חיים, סומך ורופא ומתיר, הם בעצם בחינת מחיה מתים בחלקיות.

היוצא מכאן שכאשר אדם סומך נופלים וחובש לנשברי לב (ובעצם גם אומר אמת, ודבר בשם אומרו), הוא מחיה מתים!

זה דבר מדהים ומטלטל. ממש מטלטל.

זה הפשט, זוטרא דבכו מחיה מתים.

לכן חשוב להדגיש כאן, אחרי החידוש האדיר הזה, מי כמוך ומי דומה לך.

כלומר, אנחנו נצטווינו ודבקת בו והלכת בדרכיו. מה הוא מחיה מתים אף אתה וכו'.

אבל זה לא דומה לו, כי הוא המלך, הקובע למי לתת חיות ולמי לא (אפשר להבין את הממית ומחיה כסדר זמנים, כבתפילת חנה מוריד שאול ויעל. אחרי שממית שייך שיחיה. אחרי שהאדם מבין שמצד עצמו הוא מת, הוא יכול להיות חי במלוא מובן המילה). ממילא כל הפעולות שאני עושה הן בעצם שייכות לו.

אז יש פה הצבת יעד לכל מעשיי, להיות שותף בתחיית המתים התדירית, והכרה במקור העליון שלה. שבח על שהוא מחיה מתים כל-כך תדירית.

מעניין אם זה יעבוד

שלום בנצי 👋)