סיפור לידה חלומי
היה זה במוצאי צום גדליה, אנוכי והבטן בבית עם הבנות. בעלי מסיים את הצום בתפילה.
כשיחזור אבטיח לו שזו הפעם האחרונה שאני מקלחת אותן עד הלידה- פשוט עשו לי את המוות, היה לי ממש קשה לקלח ולהרדים....
והנה הוא חוזר אני מרגישה קצת כאבים והם כאילו באים כדי שיהיה לי תירוץ על שלא הכנתי משהוא לאכול בצאת הצום.. קצת בורקסים בתנור ותה חם...
חצות, שתינו אחרי מקלחת במיטות, אני מודיעה על צירים, הפלאפון על ידי ואני בודקת הפרשי זמן בין ציר לציר ובינתיים מנסים לנוח....עד כמה שאפשר.
הצירים מתגברים להפרשים של כל עשרים דקות, אני מודיעה על ציר הבעל נכנס לפעולה מעסה את המקום ומקבל קומפלימנט תודה/ חזק יותר/ קצת למטה וכדו'
אני רוקדת קופצת ובעיקר נושמת עד שעובר.
הולכת לשירותים נוטלת ידיים, שותה מים וחוזרת למיטה לאגור כוחות לעוד סיבוב כזה....
לאחר שש שעות
אני לא יודעת להחליט אם אלו צירים אמיתיים או רק הכנה... אני מנוסה, ילדתי פעמיים , אבל כנראה שלא מספיק. 6:15 אמא שלי כבר ערה אפשר להתקשר ולהתייעץ ובעיקר לעדכן. אמא שלי לא יודעת להחליט בשבילי.... יש לי כאבים שבאים והולכים אבל ממש צירים כמו שכתוב בספרים ( מהגב אל הבטן מתחילים למעלה ולעת יורדים) אין!
אני לא רוצה ללדת ע"י הבית- סרוקה בבאר שבע עקב הלידה השנייה שעברתי (וזה סיפור נוראי בפני עצמו)
עד שאני מחליטה שזהו! הגיע הזמן צריך ללכת- לנסוע כל 8 דקות ציר נוראי.
אז אני בשבוע 39 אבל התיק לא מוכן.
השעה 7:00בעלי מחליט ועושה לוקח את הגדולה לגן. אני מכינה תיק ובינתיים הקטנה (עד הלידה) מתעוררת ורוצה ... אז בין ציר לציר אני ניגשת וממלא את רצונה.
8:00אני לוקחת את הכרית שלי – לדעתי מצרך חשוב מאוד! ועולה לרכב. בעלי הנהג הזהיר (לא נוסע מעל 90 קמ"ש) אני יושבת על ידו מעל הכרית והפלאפון למדידת הפערים בין הצירים ביד. ולא נשכח הקטנה מאחור. רוצה במבה רוצה ורוצה...
אני מקיאה (חברה לא סיפרו לכם אבל הקאה= צירים סמויים!)
היעד- אסף הרופא- הלידה הראשונה שלי עברה שם בצורה מדהימה ונוחה (סיפור מדהים כשלעצמו) וגם קרוב לאמא. אני מתקשרת לאמא שלי- לא רוצה ללדת לבד... עוד 20 דקות אסף הרופא אני קובעת לה. אנחנו מתקרבים ואני בכאבים עצומים בעלי כאילו עסוק בנהיגה ונקרע בלראות אותי במצבי- הוא מציע "אולי קפלן- רחובות" אני אומרת "לא יודעת,- תמשיך לנסוע!" כמה דקות אח"כ אני מרגישה צירי לחץ (ז"א שהתינוק רוצה לצאת) כאבים עצומים ואני כמעט שלא מתמודדת אני ממלמלת "די ה' אני לא יכולה יותר" ועוד כל מיני, אני חצי הוזה אבל בכל אופן רואה ומכירה את הדרך ואני יודעת שאנחנו כמעט שם, בעלי מנסה להסיח את דעתי פה שם מספר בדיחה... ואני רק מתפללת שנגיע.
9:10 אנחנו מגיעים. אין מקום חניה עושים עוד סיבוב ועוצרים בכניסה אני אומרת לבעלי שאני מרגישה את הראש בין הרגליים. כולי מזיעה ממאמץ מפחדת לעלות לבד ולא רוצה ללדת ברכב (בדיוק במקום שאמא שלי ילדה אותי, כן ברכב..) בעלי עוצר איזה עובד מזדמן מסביר לו שהיא פשוט לא יכולה לעלות ללדת ואני אומרת לעצמי לעלות- לקום אני מפחדת. הבן אדם מתגלה כמלאך ומבין עניין תוך דקה הוא עם כסא גלגלים מעלה אותי ומכניס למחלקה ומסביר ואני עוזרת לו שאני בלידה, אחרי שנייה אני על מיטה ובודקים אותי- תמונות שחקוקות במוחי ועברו במהירות והסובבים אותי עבדו בזריזות. היא שואלת את יכולה לתת שתן ? אני מודיעה לה הראש בין הרגליים, היא בודקת ומתקנן זה שק מי שפיר, פתיחה עשר פלוס 1( אולי מינוס זה אני באמת לא זוכרת). מגלגלים את המיטה לחדר 3 . שם קופצים עלי מילדת מקסימה וחייכנית, אחיות ורופא, אני מכריזה שבאתי במיוחד מהדרום ההיא שואלת אם אני זוכרת את הת"ז. שלי, השנייה רק בודקת לרגע – (לא מחברת) במוניטור, מוצאים דופק נמוך אומרים לי שכדאי לי ללדת, "בציר הבא תדחפי", בינתיים פקעו לי מי שפיר, אני מבקשת שיזכירו לי איך לנשום, ושתי בקשות אחרונות שיעשו הכל שלא יהיו לי תפרים וישמרו לי על הפירנאום- אפילו ששכחתי את השמן בבית. ובקשה אחרונה שהשליה תצא שלמה... בקשה!
9:27 ציר הבא אני לוחצת עד שאין לי אויר אני שוב מתמלא באוויר לוחצת ואני מרגישה את הראש בחוץ, שוב לחיצה קטנה- ואני מרגישה את הידיים שלהן עוזרות לי והדבר המתוק הקטן הזה עלי איזה קטנציקית מתוקה- בת היא מודיעה, אני מתחננת שיודיעו לבעלי שבחוץ שנולדה לו בת (הוא נשאר בחוץ אם הקטנה שהפכה להיות הסנדויץ). אחרי רגע אמא שלי נכנסת מתנשפת ומלאת דמעות, היא הספיקה לראות את השליה יוצאת במאמץ קטן יחסית, בודקים אותה ומודיעים חגיגית שהיא שלמה,
9:30 מתחילים לילד אותי דרך המחשב...
בודקים שאין תפרים ונותנים לי לסגור את הרגלים- איזה כיף. אני נשארת בחדר הלידה עוד שעתיים לבד בשקט עם הקטנטונת היא יונקת שעה שלמה!
וכל חצי שעה בודקים מה שלום הרחם המתכווצת ושולחים אותי אחר כבוד נקייה- (אחרי מקלחת בחדר לידה) ושמחה למחלקת יולדות.
