לא יודע על מה, סתם לתת לידים לדבר דרך המקלדת.

אז כמובן 

מסיר אחריות וכו'.

~ ~ ~

כאבן שאין לה הופכין

אבנים שחקו המים

כמים הפנים לפנים.

~ ~ ~

טריגר: בל"חיזם משולב )

(זהירות, כאן חופרים! )

מדהים כמה קשר אנושי ישיר ובלתי-אמצעי מסוגל לעשות.

בנפש, בפשטות, מתמלא חלק מהחוסר מהחמימות שלא קיימת בדרך אחרת.

חברים זה דבר חשוב מאין כמוהו. 

חברים ממשיים, לא מדומים. (|משועשע מעצמו| גם רציונלים זה לא מספיק וד"ל מתמטיכיף!!! אעעעה)

החלק המסוכן הוא כשזה גבר ואישה, המקיימים קשר חברותי שכזה. 

אישה מגלה צדדים שגבר בד"כ לא מגלה, ולכן טיב הקשר שונה ועמוק יותר. 

בוודאי שזה משתנה בין אנשים, וישנם גברים שמשתפים ומתקשרים ברבדים עמוקים זה לזה, אך אין זה אותו הדבר.

גם שני גברים שעברו גיהנם עלי אדמות יחד ונהיו אחים בדם, ויודעים מה השני מרגיש וחושב ע"י מבט בלבד, זה צד אחר.

יש בחיבור שכזה משהו טהור, חסר-אנוכיות. אך הוא חסר.

חיבור בין אישה לחברתה, ובין גבר לחברו, מסוגל להעצים יצירה מהכיווון הנשי או הגברי בהתאמה, אך גבר ואישה מסוגלים ליותר מכך - לשלב כוחות לכיוון חדש שאינו גברי או נשי בלבד אלא שלם. 

כל הקלישאות והמשפטים על חצי אדם, ומנגד המשוואות השונות על 1+1=2, 1+1=3, 1+1=1 ומשמעויותיהן, בעצם עומדים על נקודה שורשית.

גבר+גבר = שני גברים. חשבון פשוט לכל ילד. בוודאי שזו לא רק משוואה, אלא ש"טובים השניים מן האחד" וכו', אבל לא זו הנקודה שלי כאן.

לעומת זאת - 

גבר+אישה = שלם. לא בגלל שכל אחד הוא חצי במובן הממשי, אלא במובן של שני חלקי הפאזל המשלימים ליצירה שלמה (נסירה וכו'). 

כאן המקום להזכיר נקודה ששמעתי מאחד הר"מים שלי ומאמי שתחי' כמה וכמה פעמים - אדם לא בא לקשר נישואין מתוך חוסר אישיותי\התפתחותי כלשהו, אלא מחוסר שלמות שלא הצד השני אינו יכול להשתלם. זה כן מובן מסוים של בדידות, אבל זה לא מתוך חיפוש קשר אנושי בלבד או סיפוק צורך כלשהו [למרות שגם זה קיים, זו רמה פחות אידאלית] אלא מתוך הבנה פנימית ש"לא טוב היות האדם לבדו".

למה בכלל הגעתי לזה? לא לזאת הייתה כוונתי הראשונה |משועשע|.

אה, כן. 

כל הנושא של ידידות בין גברים לנשים. 

|משועשע קשות|

|נאנח| (מעבר חד, כן)

לא באתי לחדש חידושים, אלא לחזור על הידוע כבר פרסום רב וכו'

~ ~ ~

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול