אני יודעת שיום הזיכרון כבר עבר אבל בזכות קבוצה מסויימת בשיחות האישיות "זכיתי" לחזור לקטע הזה ולקרוא אותו שוב ומאז לא מפסיקה לחשוב עליו, פעם שנייה שכתבתי אליהם ביום הזיכרון (למרות שאפילו לא הכרתי אותם), תמיד היה לי רצון לכתוב אבל זה לא קרה כי לא היו לי כוחות לזה...

היום, יום הזיכרון לחללי צה״ל ונפגעי פעולות האיבה
היום, כולם עומדים 2 דקות וחושבים עליכם
היום, יש הרבה טקסים שמדברים רק עליכם
היום, כולם אומרים תהילים לעילוי נשמותיכם
היום, כולם מחבקים ומחזקים את משפחותיכם
כן כן... אתם... חללי צה״ל ונפגעי פעולות האיבה... כי אתם אלה שהקריבו את עצמם למען העם והארץ...

אב״י ואביטל, מי היה מאמין שכבר הגיע עוד יום הזיכרון??
מי היה מאמין שכבר 18 שנה שאתם לא פה??
מי היה מאמין שבכל אירוע תמיד נגיד ״לא כולם פה, חסרים לנו 2 אנשים״??
מי היה מאמין שעוד פעם אני כותבת לכם? הרי לפני שנה כתבתי לכם בטקס יום הזיכרון, כבר עברה שנה??

אביטל, בת דודה של אמא, ואב״י נרצחו כשהיו בדרכם לביתם, נרצחו בשקט, בלילה, כשרק הצעקה של ילדיהם נשמעת.

לא מאמינה שכבר עברה עוד שנה, אמנם אתם לא פה אבל מזכירים אתכם בכל אירוע, בכל שמחה, ובכל התכנסות משפחתית.
אחי, אלקנה אברהם נושא בשמו את השם שלך, אב״י ומזכיר לנו אתכם כל פעם.
אתמול, דיברו עליכם בהרבה מקומות, על השקט האופייני שלכם, על ערך המשפחה של אביטל, על שילוב חיי תורה ועשייה של אב״י, על לחיות חיי מעשה.
נזכור אתכם תמיד!!

יהי זכרם ברוך!

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול