קטע שאוריאל פרץ כתב (אני קוראת אתזה בספר שירת מרים):

"התיקים עמוסי הציוד הקשו על ההליכה בבוץ הלבנוני בצורה מדהימה. היה ערפל וגשם טיפטף בצורה מעצבנת. לפתע מהשיח שלפני קפץ גוש שחור גדול ורץ צפונה. הכנסתי את אמצעי ראיית הלילה לעין שמאל, פתחתי ניצרה בצורה שקטה וכיוונתי לעבר אותו גוש שחור. ראיתי חזיר בר ענק מביט לכיווני במרחק שקרוב לשישים מטר.

זיהיתי את עיניו הגדולות שניצנצו אלי מבעד לעדשה, הוא הביט בי, לאחר מיכן מערבה ושוב הביט בי ואז המשיך לרוץ צפונה, נראה לי שהוא רצה להגיד לי משהו. יידעתי את שאר הכוח שמאחורי והמשכנו. לאחר מאה ועשר מטר ראיתי הבזק ושמעתי קול ירייה, הכדור שעט לעברי במהירות של תשעה מאות מטר בשניה, על הכדור עמד מלאך המוות, בעצם הוא גלש עליו כמו גולש מיומן שגולש על הגלשן שלו, גולש בין זרמי האוויר והצמחיה הסבוכה, לפני שנכנס לגופי הוא ירד מהכדור ותפס אותו בשתי ידיו, דומה לסופרמן שנגרר אחרי חללית. הכדור פגע בכתפית האפוד וקרע את הכיס השמאלי בחולצה, ביתק את השכבה הראשונה של הבשר ונכנס לבית החזה דרך הצלעות, המלאך ירד מהכדור ונכנס לחדר הימני, ישב על הדופן והתחיל לצחוק. זהו אני מת.

ואז חטפתי כרית נוצות לפרצוף אחי הנודניק העיר אותי."

​​​​​​​​​​​​​​

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול