ומה יעזור אם אני אכתוב שוב מה אני זוכרת ממך.
ילד טהור עיניים. הייתה צריך להיות עכשיו בכיתה י', נער, מתבגר, ואני בטוחה שעם אישיות ענקית. ענקית זה לא מילה מספיקה.
היית תמיד סוער, נחוש, עם עיניים בורקות, הברקות חכמות, מנהיג, מוביל.
קנית לי ליום הולדת זר פרחים לראש וצחקתי כל-כך כשהתעקשת להניח לי אותו על הראש כמו שמכתירים מלכה ודאגת להזכיר לי כל אותו היום שהמתנה שהבאת לי נמצאת על הראש שלי ושחלילה לא אשכח. גם בשבת הזאת שעשינו 'חדר חושך' וסחפת אותנו לשיר משיח משיח משיח ולהיות בשקט כדי שהמבוגרים לא ימצאו אותנו. תמיד הרגישו אותך, את הנוכחות, העוצמות, המנהיגות ועם זאת הרגישות, כשאספת חיפושיות זבל וחלמת להקים פינת חי לזחלים. ובשבת לפני שזה קרה, בסעודה שלישית שהתגנבנו החוצה למרות שאמרו לנו לאכול את כל הפשטידה ואנחנו שתינו רק מיץ אז זחלנו מתחת לשולחן עד שהגענו לדלת והחוצה ישר לגבעה, שקיעה ורוח ואתה עומד על העגלה הענקית והכרזת שאתה משה רבנו או אליהו הנביא אני כבר לא זוכרת, והובלת אותנו לטיול מלא דמיונות ועולמות. תמיד שמחת לראות אותנו. ואנחנו אותך. היית מחכה שעות בכניסה לגבעה עם מקל ארוך או על ענף בעץ שעות עד שנגיע וקופץ בהתרגשות כשהגענו, מלא בסיפורים וחלומות וברק בעיניים. והפעם הזאת שישנת אצלינו והתעקשת לאכול חביתה עם דבש כי זה טעים לך ושרת בקול במקלחת והצחקת אותי. כשהיו שואלים אותי מי אתה ביישוב, הייתי אומרת בגאווה שזה בן דוד שלי שגר בגבעה רחוקה בארץ ישראל והוא יהיה ראש הממשלה. זה מה שאמרת ותמיד האמנתי לך.
עשינו תחרות טיפוס על העץ זית ואתה כמובן ניצחת אבל השארת לי מקום על הענף.
(עכשיו את הבור הזה מי ימלא)
אומרים שהייתי קטנה אז אני לא זוכרת. אבל אני כל-כך זוכרת. כל קמט בעיניים שלו כשהוא היה חושב, כל מילה, כל צחוק עד לב השמים. וכל דבר מהמוצש הארוך הזה שעשיתי את עצמי ישנה על הספה בזמן שאמא צרחה ואבא צעק מה קרה, ובבוקר יצאתי בשקט ובפחד להסעה ואמא הגיעה בריצה אחרי ולקחה אותי לגן שעשועים וסיפרה שטבעת ואני רק חשבתי על אם שרת 'אין ייאוש' בקול כמו שלימדת אותי שבת קודם. ואמא שאלה אם אני רוצה להישאר בבית אבל הלכתי לכיתה ובתפילת שחרית בשמע ישראל כששמים יד על העיניים ואז אף אחת לא יכולה לראות אותי, בכיתי והדמעות נמרחו עלי והסתובבתי בדממה בחצר המומה מכדי להכיל את כל מה שקרה, ובהלוויה נשארתי אצל הדודים ואני והבן דוד שגם נשאר ניסינו לחשוב איפה הוא נמצא ומה הוא עושה למעלה. וישבנו מהורהרים שעות שוקעים במחשבות עצובות. ילדים לא יודעים איך להתמודד עם מוות של אדם כל-כך חי וכל-כך קרוב. וכל החיבוקים מהדודות רק מקשיחים את הגוף שרוצה שכולם יחזרו הביתה ולא ידעו שהוא מת בכלל. כי הוא לא מת, רק נסע למקום רחוק ואחר ובטח בנה שם גבעה עם מלא כבשים והוא שר בקולי קולות ומלמד תורה את כל מי שרק רוצה לשמוע.
ביום ראשון נעלה אליך, המצבה שעשויה מאבן מהמעיין שבו טבעת קטנה ואתה צריך להיות עכשיו פי שתיים מהאורך שלה. כל שנה מחדש אני בורחת ועומדת רחוק יותר מהמצבה שלך, אני מסרבת להתקרב לראות את השם שלך חקוק עליה. נח יותר לזכור אותך חי. רץ צועק צוחק ומשחק. קל יותר לא להתקרב ולהניח אבן כי אני יודעת שאתה מתחתיה קורץ לי עם חיוך שובב.
11 שנים זה מספר קשה מנשוא, הצטרפו למשפחה שלך עוד חמישה ילדים ועוד אחד בדרך. ובעצם למה אני מספרת לך את זה, אני בטוחה שאתה חי איתנו ורואה ומלווה ומשקיף. אתה האח הגדול שלהם והבן דוד הנערץ שלנו, תמיד. גם אם נשארת בן חמש.
כשאני מספרת עליך ואומרת שאתה בן חמש, אנשים מתפלאים. והאמת אני לא מתפלאת. כי מי שהכיר אותך ידע שיש פה משהו לא רגיל. ואולי בגלל זה ה' רצה אותך קרוב אליו.
זכר מתוק לברכה
אוהבים תמיד ועוד צוחקים מהזכרונות ממך, אתה אצלינו עם חיוך ענק. אני יודעת שזה חשוב לך.
ניפגש בראשון, אני מתגעגעת.
ילד טהור עיניים. הייתה צריך להיות עכשיו בכיתה י', נער, מתבגר, ואני בטוחה שעם אישיות ענקית. ענקית זה לא מילה מספיקה.
היית תמיד סוער, נחוש, עם עיניים בורקות, הברקות חכמות, מנהיג, מוביל.
קנית לי ליום הולדת זר פרחים לראש וצחקתי כל-כך כשהתעקשת להניח לי אותו על הראש כמו שמכתירים מלכה ודאגת להזכיר לי כל אותו היום שהמתנה שהבאת לי נמצאת על הראש שלי ושחלילה לא אשכח. גם בשבת הזאת שעשינו 'חדר חושך' וסחפת אותנו לשיר משיח משיח משיח ולהיות בשקט כדי שהמבוגרים לא ימצאו אותנו. תמיד הרגישו אותך, את הנוכחות, העוצמות, המנהיגות ועם זאת הרגישות, כשאספת חיפושיות זבל וחלמת להקים פינת חי לזחלים. ובשבת לפני שזה קרה, בסעודה שלישית שהתגנבנו החוצה למרות שאמרו לנו לאכול את כל הפשטידה ואנחנו שתינו רק מיץ אז זחלנו מתחת לשולחן עד שהגענו לדלת והחוצה ישר לגבעה, שקיעה ורוח ואתה עומד על העגלה הענקית והכרזת שאתה משה רבנו או אליהו הנביא אני כבר לא זוכרת, והובלת אותנו לטיול מלא דמיונות ועולמות. תמיד שמחת לראות אותנו. ואנחנו אותך. היית מחכה שעות בכניסה לגבעה עם מקל ארוך או על ענף בעץ שעות עד שנגיע וקופץ בהתרגשות כשהגענו, מלא בסיפורים וחלומות וברק בעיניים. והפעם הזאת שישנת אצלינו והתעקשת לאכול חביתה עם דבש כי זה טעים לך ושרת בקול במקלחת והצחקת אותי. כשהיו שואלים אותי מי אתה ביישוב, הייתי אומרת בגאווה שזה בן דוד שלי שגר בגבעה רחוקה בארץ ישראל והוא יהיה ראש הממשלה. זה מה שאמרת ותמיד האמנתי לך.
עשינו תחרות טיפוס על העץ זית ואתה כמובן ניצחת אבל השארת לי מקום על הענף.
(עכשיו את הבור הזה מי ימלא)
אומרים שהייתי קטנה אז אני לא זוכרת. אבל אני כל-כך זוכרת. כל קמט בעיניים שלו כשהוא היה חושב, כל מילה, כל צחוק עד לב השמים. וכל דבר מהמוצש הארוך הזה שעשיתי את עצמי ישנה על הספה בזמן שאמא צרחה ואבא צעק מה קרה, ובבוקר יצאתי בשקט ובפחד להסעה ואמא הגיעה בריצה אחרי ולקחה אותי לגן שעשועים וסיפרה שטבעת ואני רק חשבתי על אם שרת 'אין ייאוש' בקול כמו שלימדת אותי שבת קודם. ואמא שאלה אם אני רוצה להישאר בבית אבל הלכתי לכיתה ובתפילת שחרית בשמע ישראל כששמים יד על העיניים ואז אף אחת לא יכולה לראות אותי, בכיתי והדמעות נמרחו עלי והסתובבתי בדממה בחצר המומה מכדי להכיל את כל מה שקרה, ובהלוויה נשארתי אצל הדודים ואני והבן דוד שגם נשאר ניסינו לחשוב איפה הוא נמצא ומה הוא עושה למעלה. וישבנו מהורהרים שעות שוקעים במחשבות עצובות. ילדים לא יודעים איך להתמודד עם מוות של אדם כל-כך חי וכל-כך קרוב. וכל החיבוקים מהדודות רק מקשיחים את הגוף שרוצה שכולם יחזרו הביתה ולא ידעו שהוא מת בכלל. כי הוא לא מת, רק נסע למקום רחוק ואחר ובטח בנה שם גבעה עם מלא כבשים והוא שר בקולי קולות ומלמד תורה את כל מי שרק רוצה לשמוע.
ביום ראשון נעלה אליך, המצבה שעשויה מאבן מהמעיין שבו טבעת קטנה ואתה צריך להיות עכשיו פי שתיים מהאורך שלה. כל שנה מחדש אני בורחת ועומדת רחוק יותר מהמצבה שלך, אני מסרבת להתקרב לראות את השם שלך חקוק עליה. נח יותר לזכור אותך חי. רץ צועק צוחק ומשחק. קל יותר לא להתקרב ולהניח אבן כי אני יודעת שאתה מתחתיה קורץ לי עם חיוך שובב.
11 שנים זה מספר קשה מנשוא, הצטרפו למשפחה שלך עוד חמישה ילדים ועוד אחד בדרך. ובעצם למה אני מספרת לך את זה, אני בטוחה שאתה חי איתנו ורואה ומלווה ומשקיף. אתה האח הגדול שלהם והבן דוד הנערץ שלנו, תמיד. גם אם נשארת בן חמש.
כשאני מספרת עליך ואומרת שאתה בן חמש, אנשים מתפלאים. והאמת אני לא מתפלאת. כי מי שהכיר אותך ידע שיש פה משהו לא רגיל. ואולי בגלל זה ה' רצה אותך קרוב אליו.
זכר מתוק לברכה
אוהבים תמיד ועוד צוחקים מהזכרונות ממך, אתה אצלינו עם חיוך ענק. אני יודעת שזה חשוב לך.
ניפגש בראשון, אני מתגעגעת.