מה נשאר ממני אחרי השטיפה הזו?
רק הגוף.
רק הגוף, בלי צורך לצרוח או צורך ברוח אפילו בלי הרצון לברוח- רק הגוף.
רק אני.
עד קצות האצבעות השחומות והסדוקות, היצוקות כמו סלע שזוף וסחוף רוחות. רק אני בקימורי הגוף המתקשים, בכוח הנאצר בי לאיטו- רק אני.
רק המשפחה.
הקטנות בפשטות נשרה מהקשרים, ההצטמקה, כמו בלון הליום מאוכזב ומרוקן ונפלה בשקט מהקיר. רק אבא. אמא. אחים. אחיינים. קו ישר ופשוט כמו עץ שורשים שילד קטן מצייר. אנשי מקלות, או יותר- אנשי עצים.
רק חברים.
רק אני והוא בים- הסחות הדעת נעלמו ברוח המלוחה והמשחקים טבעו בגלים המתקצפים. נשארנו אנשים, טוב לי לדעת שיש אותם טוב להם לדעת שיש אותי.
רק אני.
