הייתי ילדה בת 14 אחרי תקופה נוראית ודיכאון שאין לאדם בן 30
חזרתי מהפסיכולוגית בלילה, הגעתי אליה אוטומטית מהבי"ס אחרי התקף חרדה
משהו בי התבגר באותו הלילה, כאילו איבדתי את נקודת המבט של הילדות
ואני זוכרת איך באותו לילה החלטתי להטיח את כל השנאה והפחדים והכאב בדבר הזה שאנשים קוראים לו אלוהים
הוא לא הקשיב, לא למראית עין
אבל הרי גמככה לא רואים אותו,
הוא לא הקשיב, אבל אני זוכרת שרציתי חיבוק, ואמא ואבא לא היו הכתובת
אז שאלתי את אלוקים אם הוא יכול לחבק אותי
רק בינתיים, עד שיבוא מישהו שיהיה לו אכפת
וכאילו שכחנו מהדיון הסוער והזעם שהיה כמה דקות קודם
ואני נשבעת לכם הרגשתי את החיבוק
ניסיתי את זה מאז בלילות קשים
זה כבר לא עובד
אבל בדיעבד אני יודעת שהוא הקשיב, ומקשיב
וכמו שאז לא השכלתי להבין איך תפילות מתקבלות
היום אין בי טיפת הכלה של חיבוק
אפילו לא מאבאלה למעלה
בחודש האחרון
קיבלתי כזה חיבוק דוב
אבל כדי שאני לא ארתע הוא מגיע לי בחבילות קטנות
ואני מקבלת אותם
מבטיחה
וכאילו יש לנו שפה סודית כזו
לי ולאלוקים, בטח הוא לא מספר לי וגם אתם משתמשים בה
אבל לא באמת אכפת לי
כי החיים הפכו מעניינים יותר כשאני מוצאת את הרמזים שהוא משאיר לי
תיקנתי נשמה היום
אני יודעת
יום טוב אהובים
מתוך כאב רואים סדקים של אור 
