דמותו של כלב
בפרשתנו, בתוך הפרשייה העגומה של חטא המרגלים, ישנה קרן אור של טוב ואמונה – יהושע וכלב. מבין השניים, כלב היה הדומיננטי יותר, וכפי שהטעים זאת רש"ר הירש: "העם הכיר את יחסו הקרוב של יהושע למשה, ולפיכך לא היה מייחס משקל רב להבטחותיו של יהושע". משכך, כלב נכנס בעובי הקורה ועמד בפרץ שפרצו המרגלים בחומת האמונה והביטחון של ישראל. למגינת הלב, לא הצליח כלב להשפיע על רוח העם ולמנוע את השפעת דברי המרגלים, אך דמותו, דרכי פעילותו, ודברי האמונה שנשא – עומדים לעינינו לדורות עולם, ומהם ניתן ללמוד רבות ולהיות מוארים מרוחו ואמונתו.
א.יפה שתיקה לחכמים – כלב יודע שהוא בדעת מיעוט, ונוקט באמצעים מתוחכמים כדי לנסות להשפיע על העם בצורה האפקטיבית ביותר. ראשית, במשך כל זמן הילוכו עם המרגלים הוא מסתיר את דעתו האמיתית ואינו חושף את הקלפים; הוא מראה למרגלים כלפי חוץ כאילו הוא שותף עמהם בדעתם, ובכך מונע אפשרות שהם ימנעו ממנו מראש כל אפשרות לדיבור בפני העם וכדומה, או אף אפשרות קיצונית של פגיעה בו על ידם. על כך אמר כלב ליהושע, לימים: "בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה אָנֹכִי בִּשְׁלֹחַ מֹשֶׁה עֶבֶד ה' אֹתִי מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לְרַגֵּל אֶת הָאָרֶץ, וָאָשֵׁב אֹתוֹ דָּבָר כַּאֲשֶׁר עִם לְבָבִי" (יהושע יד ז), וכפי שפירש שם רד"ק: ""נראה כי כאשר היה עמהם עד שבאו אל המחנה היה מסכים עמהם בדברים... וכאשר בא אל המחנה השיב דבר אמת כאשר עם לבבו, וזהו שאמר 'כאשר עם לבבי' ולא כאשר עם פי", כלומר את הדברים שאמר כלב בעת חזרתו למחנה ישראל – שמר בליבו עד אז ולא חשפם כלפי חוץ.
והמסר הנלמד מכך: חכמה, שתיקה, וסבלנות – הן מפתח להצלחה. גם במחלוקת קשה ועקרונית כזו – יש לשמור על קור רוח והתנהגות חכמה. הדיבור חושף, השתיקה שומרת.
ב.עצה ותושיה – התחכמות טקטית נוספת של כלב היתה בתוך האנדרלמוסיה שנוצרה בעקבות דברי המרגלים: בליל עצום של קולות, בכיות, צעקות ותלונות, היסטריה ופאניקה, אפף את מחנה ישראל לאחר הנאום של המרגלים. כיצד בתוך כל זאת יצליח כלב 'להשחיל' כמה משפטים לאומה, ובפרט שדבריו מנוגדים לכל השיח השולט כעת בלהט הרוחות? רש"י (ע"פ מדרש רבה) מתאר זאת כך: "'ויהס כלב' - השתיק את כולם, 'אל משה' - לשמוע מה שידבר במשה, צווח ואמר: וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם?! השומע היה סבור שבא לספר בגנותו, ומתוך שהיה בליבם על משה בשביל דברי המרגלים - שתקו כולם לשמוע גנותו. אמר: והלא קרע לנו את הים, והוריד לנו את המן, והגיז לנו את השליו..." וכך המשיך לדבר בשבח הארץ וביכולתם לכבשה.
המחשבה והפעולה 'מחוץ לקופסה' – הפתיח הנראה כשותפות למקהלת היללות נגד משה, שהוא בעצם שימוש בכלי הנשק של מתנגדיו, נגדם – הן מה שנתנו לכלב את היכולת להשמיע קול אחר ולהעביר לאומה את מסר האמונה.
ג.אמונה בהירה – גם כלב ראה כל מה שראו המרגלים: גיבורי הארץ, ענקים עצומי ממדים, וכן הלאה. עם כל זאת, שום דבר לא יוכל להשיב ריקם את האמונה בדבר ה' שיוריש לעם ישראל את הארץ. לא ייתכן אחרת, ארץ זו קשורה במהותה בנימי נשמתה של כנסת ישראל. היתכנות כיבושה אינה נמדדת בעיניו במבט אנושי-ריאלי, אלא מתוך מבט אמוני של ראיית הקשר העמוק בין עם ישראל לארצו, ושל הכרה ברורה בנאמנות הבטחת ה' שלא ייפול מדבריו ארצה – הוא חדור הכרה בהירה בכך ש"עלה נעלה וירשנו אותה, כי יכול נוכל לה".
ד.אומץ – כלב אינו עומד רק כנגד סתם עשרה אנשים, אלא "כולם אנשים, ראשי בני ישראל המה"; ולא זו בלבד, אלא אף כנגד העם כולו, שקיבל את דבריהם. כלב חושף אומץ לב יוצא דופן ויכולת עמידה על דעתו שאינם מובנים מאליהם כלל; גם אדם המאמין בכל ליבו בדבר ה', לא בהכרח היה אוזר אומץ ותושיה לקום ולהביע את דעתו השונה, בקול צלול וחד, ללא מגננה, הסתייגות או התחשבות בדעת הקהל הזועם.
תכונה זו של כלב רלוונטית מאין כמוה לימיה אנו, בה הקול השולט בשיח הציבורי – הן בענייני ארץ ישראל כמו כאן, הן בעניינים אחרים הנוגעים אל קדושתו של עם ישראל ואמונתו בדבר ה' – הינו מעוותו ומסולף, והאמת נעדרת. נתבע ונדרש מאיתנו ככלל וכפרטים, לדבוק באמונתו ועוז רוחו של כלב, ולהשמיע את קול התורה והאמונה ללא חת.
שבת שלום
