אני מניחה שיש בפורום עוד כמה כמוני, שאין להם בדיוק שני בתים.
גם כשהיה לי קשר עם אבא שלי, הוא לא היה כזה קרוב. בד"כ נפגשנו במקום אחר בעיר (מחוץ לבית שלי), וביקרתי בבית שלו רק מדי פעם, בחוה"מ או אירועים דומים.
בחגים (ימים טובים) ושבתות לא הייתי אצלו (חוץ מפעם אחת בגיל קטן מאוד).
יוצא שהבית שלו הוא בכלל לא בית בשבילי, ומעולם לא היה. יש לי בית אחד.
שאלה לי אליכם: האם אתם לא מרגישים לפעמים איזושהי תחושה של פספוס? זאת אומרת, אני כן בת להורים גרושים במלוא מובן המילה, אני כן עמדתי כל השנים בכל מיני סיטואציות לא נחמדות בין שניהם, בין שני עולמות שונים, גם כשהם רבו וכד' וגם סתם ככה, בשגרה היומיומית הרגילה. אני הבת של שניהם וכן קשה לי בגלל הגירושין שלהם, אך במקום שני חצאי משפחה- יש לי רק חצי אחד. אלה שנמצאים במצב דומה לשלי- אתם לא מרגישים לפעמים שכאילו, אם כבר, אז לפחות שבאמת יהיו לנו שני הורים ושני בתים? (אפילו לא במשמורת משותפת, אלא בהסדרי ראיה שיש במסגרתם קשר ממשי עם שני ההורים, אפילו שרשמית רק הורה אחד מגדל אותך.)
מבינים למה התכוונתי?
ושלא אובן לא נכון- טוב לי מאוד במצב הזה, אני לא מקטרת או באה בתלונות כי ברוך ה' יש לי אמא מקסימה. אבל קצת חסר לי שלרוב האנשים, גם בנים להורים גרושים, יש שני צדדים- ולי רק אחד...
