פורום בין שני בתים

אבא: אני לא לוקח מפתח. אם אתה הולך לישון תשאיר לי מפתח בחוץ.
😁😅🤦‍♂️

גם אם בנסיבות לא משהו...

 

קראתי מה שכתבת, איזה מצב נאחס בהחלט, וממש מבאסים שככה הם עשו.

אבל תני לי להגיד לך משהו אישי: במשפחה שלי יש כמה אנשים שלא מדברים ביניהם. זה משהו של שנים, עשורים, ואני כמעט היחידה שמדברת עם שני הצדדים אז תופסת את כל האש והרטינות של כל אחד על השני.

מה שלמדתי מזה זה שלהגיד שזה היה באחריותו וככה למשוך את זה זה הכי קל, הרבה יותר קל מאשר להרים טלפון ולשבור את זה, ובאמת שמגיע לך לכעוס עליהם אבל בסוף תחשבי על זה - את כועסת עליהם כי לא שמרו איתך על קשר ולא היו איתך ברגעים חשובים בחייך, את באמת רוצה להיות עכשיו זו שמוסיפה עוד אבן לחומה הזו ביניכם בכך שתפספסי אירוע גדול כזה בחייו?

קחי זאת כהזדמנות, פתח ביניכם שאת יכולה עכשיו לבחור אם להגדיל או לסתום. במשפחה שלי האנשים האלה כבר פספסו חתונות, בריתות, לידות, נקודות ציון חשובות בחיים...זה פער שקשה לסגור, אצלך זה עוד אפשרי. ואת תהיי בנאדם גדול שעושה את זה! גם אם עוד יהיה בך כעס, זה בסדר לא לכבות את הרגש בבת אחת, זה אנושי ומובן. אולי עם הזמן אפילו תוכלי לפתוח את זה מולם ולדבר על זה בדיעבד ולהבין קצת מה היה שם, אבל בינתיים, אני מציעה, לכי ותשמחי איתם. הם אחים שלך

 

ועוד דבר - יש לי אחים חורגים שאני בקשר חלקי איתם, ואחותי למשל בקשר הרבה יותר קרוב אליהם, זה עניין של תחזוקה ושל רצון. אבל בהחלט ייתכן שהקשר שלנו לא מאוזן, שמה שאני מרגישה אליהם זה לא כמו שהם מרגישים אליי (חלק גדולים ממני בעשור וחלק קטנים ממני בחצי עשור, ואנחנו בשלבים שונים בחיים אז הגיוני שמתייחסים לזה אחרת). 

פתרת לי הרבה דברים🥰

וגם כשראיתי אותם זה היה אחרי שנתיים שלא ראיתי אותם.
יש פער של מעל 10 שנים בינינו ואמא שלי, גם אם לא במוצהר, מרחיקה בינינו (הילדים של בעלה).

מדי פעם זה נראה לי מוזר אבל לא ככ מפריע לי.

ואני מצטרף ל @ניל"ס, את יכולה לבחור אחרת, ואם זה חשוב לך ואת אומרת שהיה לכם טוב אז אפילו כדאי לך לגשר על הפער.

אחרת זה עוד יותר מוזר...

זה מוזר ממש

אבל היא נותנת תחושה טובה, אז זה...

בטח בהתחלה זה מאולץ, אבל זו הזדמנות לקשר ביניכן (גם אם נראה לך מיותר ליצור איתה קשר וחיבור, שווה לנסות). מקווה שיהיה לך טוב!

ליל הסדר זה אחד המבאסים כשאתה לא נשוי וזה יוצא על שנה שכל אחד הולך למקום אחר
למצוא את עצמך אצל דודים או אצל ההורים של גיסך מרגיש תקוע

עשיתי את זה פעם בסוכות...

שונאת להיות נזקקת. ביחוד למקומות שהות

ובהחלט חג שמראה ומעצים את הקושי
נשמע לא קל להיות בין שני בתים בלי מקום בטוח לחג
ובתחושה שאת לא רצויה בשום מקום

מקווה שתהני אצל אחותך
השיח על התאבדות אינו מתאים וכדאי לחשוב על דרך אחרת להביע את במצוקה הגדולה שאת נמצאת בה
אם קשה לך תמצאי מקום לשתף
אפשר גם לפנות לער״ן / חברים מקשיבים

תתחזקי

השינויים מקשים ומכבידים, אין מקום יציב מספיק שנרגיש בו בטוחים.
אני רק רוצה שתדעי, שזו תקופה. והיא חולפת.
ובתקופה הזו כדאילקבל עזרה, אוזן קשבת, מקום חם שיקבל אותך גם עם המורכבות שאת מתמודדת איתה..

וכמובן כמו שברוקולי אמרה, שיח על התאבדות לא מתאים, וכדאי למצוא דרכים אחרות להתמודד עם מציאות החיים.
אני כאן אם תרצי הקשבה וחיבוק.
ואם אנשים זרים מתאימים לך בחג, מוזמנת לדבר איתי ונראה איך אפשר לסייע ❤️

ילדים לפעמים רואים את המציאות כלכך פשוט


(מזכיר לי שכשאמא שלי סיפרה לאחי הקטן, הוא התחיל לספר לה על כל ההלכות של גירושין שהוא מכיר- איזה קלף כותבים גט וכו')

איך ההורים בד"כ מודיעים על גירושים?
יושבים עם כל אחד מהאחים בנפרד?
עם כולם ביחד? (פחות נראה לי, אני כבר בכיתה י' ויש לי אח בן 5).
מחכים שהילדים יבינו לבד?

לעיתים יקבצו את כולכם יחד ויודיעו,
לפעמים יבחרו להודיע לכל אחד בנפרד בדרכו..
לא יתנו לכם להבין לבד. אין פה מה להבין.
ברגע שאחד מההורים עובר לבית אחר, אין מה להשאיק את הילד תלוי בחוסר בהירות.

מגיבה עכשיו כדי שאזכור להגיב מחר בבוקר.

ובנתיים, כוחות רבים, נשימות עמוקות ואמונה שבסוף הכל יהיה בסדר!! 😌

וואו. אני מאחלת לך המון כוחות ואמונה שבע'ה יעזרו לך לעבור את המשבר הזה

חשוב שתדע שלכל זוג יש מריבות ומשברים, גם ההורים שלי עברו טיפול זוגי וב''ה הם הרבה יותר טוב

וכן, היתה מחשבת על פרידה וגירושים וזאת היתה תקופה קשה ולכן אני ממש מבינה אותך

 

ועכשיו פרקטי.. תראה, סליחה ממש שאני ככה, אבל אני לא חושבת שאתה יכול לגרום להם ללכת לטיפול זוגי, כי זה פשוט לא אפשרי. אי אפשר לעזור למי שלא רוצה לעזור לעצמו

הם אנשים בוגרים שצריכים לדאוג לעצמם ולהחליט ביחד מה הכי נכון, ואם גירושים אז אין מה לעשות

וזה לא סוף העולם!  הכול יהיה בסדר!!

ויכול להיות שלהתגרש יעשה להם הכי טוב.. עם כול הכאב שיש בזה

עוברים את זה, כמו כל דבר בחיים..

מבחינה משפטית גירושים זה דבר שקורה (לצערנו, כן?) ויודעים להתמודד עם זה

אם הם החליטו שזה הכי נכון להם, הם מן הסתם יעשו את זה בצורה מכובדת ושקולה שח'ו לא תפגע בכם, הילדים.

מבחינה חברתית ונפשית, יכול להיות שיהיה לך קשה.. הגיוני.. אבל בעזרת השם תעבור את זה

תחשוב מה עדיף, לסבול את המריבות והוויכוחים או לחיות בראש שקט ולא בדאגות של מה קורה בבית עכשיו ואם הם רבים ומה יהיה.. ואני מדברת איתך מניסיון.

בהצלחה ותעדכן אותנו

אני אתחיל מזה שמרגישים את הכאב שלך בכל מילה ומילה שכתבת.
זו סיטואציה באמת לא פשוטה בכלל שמצריכה ממך הרבה כוחות נפש.
זה שאתה גר בישוב דוס בו יש רק משפחה אחת שהתגרשה לא אומר כלום. זה רק אומר שזוג אחד החליט שיותר טוב להם ולילדהם לחיות בנפרד, אך בשלום אחד עם השניה. ולעיתים רבות זה עדיף על מצבים אחרים..

אני מבינה את תחושת האחריות שאתה מרגיש על הכתפיים שלך, אבל אני גם רוצה להוסיף שאתה צריך להיות קשוב לעצמך ולדרוג גם לרווחתך בתוך הסיטואציה.
אלה לא זמנים קלים, וצריך בהם הרבה שלוות נפש וכוחות כדי לצלוח אותם בטוב והשלמה.
תמצא את הדברים שמשמחים אותך, שממלאים אותך ועושים לך טוב- ותתמקד בהם.

לגבי אחת הסיבות שבגללן אתה לא רוצה שיתגרשו- אל תחשוב על זה בכלל.
עזוב את זה שזה שקר ולא נכון בכלל. אף אחד לא מביא ילדים לבית דין/ משפט ושואל אותם עם מי הם רוצים להיות. יש חזקת הורים, החלטות בית משפט/דין לפי השתלשלות האירועים וכו'. באמת שזה לא מה שצריך להטריד את מנוחתך.

אני לא חושבת שיש איך לשכנע הורים ללכת לטיפול זוגי. מה שכן, אפשר להגיד בזמן רוגע שאתה מרגיש שהמריבות שלהם מקשות עליכם את התפקוד, ושזה מוציא מכם את הרוח.. אולי משהו בסוג הוויכוח ישתנה ברגע שיתבהר להם המקום בו אתם נמצאים. וגם אולי לא.. זו גם אפשרות.
זה נכון שלפעצים מישהו צריך לבוא ולעורר את הזוג, אבל לא חושבת שזה תפקיד הילדים בשלב ובגילים שלכם.

ואם ח"ו יתחילו הליך גירושים- הכל יכול להיות. זה תלוי בכל כך הרבה גורמים.
מה שכן, אל תשאיר את המצב והרגשות שלך לעצמך בלבד. תמצא את האדם שיוכל לתמוך בך. כבר עכשיו בעיניי..
חשוב לתת מקום גם לעצמנו לפורקן. ולא רק לדאוג לכל מי שמסביב.
זה מבורך שאתה רואה את אחים שלך ודואג להם.
הלוואי על כולם.


בהצלחה רבה.
מוזמן תמיד להמשיך ולשתף כאן.
אנחנו כאן איתך!

אני יכולה להגיד לך מהצד שלי(ההורים שלי התגרשו שהייתי בת חמש וחצי) שאני פשוט שמחה שהם התגרשו! לקח לי זמן להגיע להבנה הזאת אבל אם הם לא היו מתגרשים, פשוט מזעזע מה שהיה קורה, אני אפילו לא רוצה לדמיין...
אולי גדלים בלי 2 הורים בבית אבל לפחות גדלים בבית שקט בלי צעקות ומריבות על כל שטות...
אצלי לא הייתה אפילו שיחה, פשוט יום אחד עזבנו את הבית ואח"כ הם הלכו לבית דין להסדיר את הגירושין...
בהתחלה רק היינו רואים את אבא שלי אבל לא ישנים אצלו ושגדלנו קצת התחלנו לישון אצלו... בעיקרון, מה שמרגיש לך נוח, אם אתה רוצה לעשות שבוע שבוע או 3 ימים...אני הייתי ישנה אצל אבא שלי יום אחד בשבוע וכל השאר כולל שבתות וחגים אצל אמא... זו בחירה שלך ותגיד רק מה שאתה מרגיש לנכון.
עד כמה שאני יודעת ההורים מחלקים את הזמן(או שאם המצב ממש גרוע אז בית המשפט קובע).
מבחינה נפשית, אני גם הגדולה בבית ובאמת יש פעמים שזה קשה אבל אני מנסה להישאר יציבה...
ואם ההורים שלך יחליטו להתגרש, בחברה הדתית לא מסתכלים על זה בעיין ככ יפה אז פשוט *אל תקשיב לאף אחד שמנסה להוריד אותך*, עדיף שההורים יהיו גרושים מאשר לגדול לתוך צעקות ומריבות...
מאחלת המון בהצלחה ואם אתה צריך עוד משהו אז ממש בשמחה

אגב, אם יש שם אלימות, גם אם היא רגשית ולא פיזית

, אסור לך לחכות שמתישהו יקרה משהו.

צריך לדבר עם מישהו שיכול לעזור

וחוץ זה, שזה יהרוס לי את האפשרות לקבלה לכמה בתי ספר שאני רוצה.
ואני בת🙂

קודם כל- תעצימי את עצמך על ממ שאת הלי קשר לאחרים.
תמיד יהיה לאנשים מה לומר על כל דבר שתעשי. כדאי לך לקחת את זה איתך כי זה לכל החיים..

ולגבי בתי הספר- היא גרושה. לא נשואה. אל תהי בטוחה שזה ימנע ממך להתקבל לבתי הספר האלה, ויותר מזה.. אם כן, בעיניי זה מעיד על בית הספר ולא בהכרח לחיוב.

ולגבי ההשפלה-
תחשבי עליה. כיסוי ראש מסמל את היותך נשואה. יש גם ככה סבל וכאב לה גדול בכל עניין הגירושין. אולי זה עול ותזכורת תמידית בשבילה?

היא פשוט גם כבר מרימה ידיים.
כל ההתנהלות שלה השתנתה.
היא הכניסה טלוויזיה שבחיים לא הייתה עוברת לנו בפתח הבית עם אבא
היא יוצאת לברים
מתנהגת כמו חילוניה לגמרי.
חוץ מהכיסוי ראש. ואם היא תוריד אותו,
זה יהיה לי סטירה כואבת מדי

כשאבא שלי עזב את הבית (בהחלטה הדדית), ועזב את הארץ, זה היה קשה לנו. ועדיין כשגיליתי שהוא גם עזב את היהדות (אפילו שזה היה תהליך ארוך שמן הסתם היה ידוע גם לאמא שלי, פשוט אני הייתי קטנה מכדי לשים לב), זה היה כואב יותר. לא כי זה חיצוני, אלא כי זה מעציב כל אדם שעושה את זה ועוד יותר אנשים שהם קרובים אלינו ואפילו חינכו אותנו.

 

אבל אני לא מחנכת אותם. זה כואב, וזה שלהם לגמרי, וזה ממש לא אמור להשפיע עלייך. אם כבר אז זה יכול להשפיע לטובה, את מחליטה אם זה יחזק אותך או יחליש, כך בדיוק קרה ביני לבין אחים שלי שכל אחד מאיתנו הלך לכיוון אחר...

נשמע שהמשפחה שלכם עוברת תקופה קשה, וכל אחד מתמודד איתה אחרת. עצה שלי: תמצאי את הכיוון שלך ואת מה שעוזר לך לטוח הרחוק והקרוב, ולכי על זה. ההורים שלך הם אנשים גדולים, וגם אם הם מתנהגים כילדים זה מה שהם עושים עכשיו כדי להתמודד עם התקופה הקשה שלהם.

תגידי לה מה מפריע לך, זה ברור שהיא רוצה לדעת, אבל מה שמפריע לך לגבייך ולא לגביה או לגבי מה שיגידו עליכם. זה מספיק קשה גם בלי לערב את הסביבה בזה.

 

שולחת לך מלא כוחות וחיזוקים! את יכולה לעבור את זה, ולגדול מזה

ויותר אנשים ידעו מיד, אבל תזכרי כמה דברים:

1. יש כיום יותר ויותר נשים שהולכות בלי כיסוי ראש גם כשהן נשואות. זה מבאס, אבל לפחות זה אומר שהיא תוכל "להיטמע" בהן וזה לא בהכרח יהיה אומר לאנשים שהיא לא נשואה.

2. בית ספר שלא יקבל אותך לשורותיו בגלל זה הוא כזה שאני אישית לא הייתי רוצה שהילדים שלי ילכו אליו. אני משערת שאת כנראה במגזר שזה משנה להם, ובתי הספר בהתאם,  אולי יש עוד אפשרויות שלא חשבת עליהן שיכולות להתאים לך הרבה יותר (גם במובנים המורכבים והאישיים)?

3. נכון שלדעות רבות גם אישה גרושה הולכת עם כיסוי ראש, אבל לדעות רבות אחרות אם זה פוגע בה בשידוכים או בחיים היא יכולה להוריד. לך זו השפלה שהיא מורידה ומצהירה על זה לעולם, לה זו התמודדות להישאר עם זה ולהרגיש עדיין חלק בתוך מה שהיא ניסתה לצאת ממנו, ואולי אפילו השפלה. לא?

וזה גם לא סיבה להתחיל להסביר לי שאצלך עדיף
כבר סיכמנו משהו. תתחייב בזה פחות.
אני לא יכולה לעזוב אותו לבד

אל תדבר ככה בחיים על אמא!
ואל תגיד לי שאני הבת שלך יותר מאשר הבת של אמא.
כי אני שמעתי אותך צועק על אמא שכבר היה עדיף ולא הייתם מביאים ילדים לעולם,
וזה היית אתה!
אין לך זכות לדרוש בעלות
אני לא חפץ

לא מעניין אותי כלום
תתווכחו מצדי עד שיבוא המשיח. שיבוא כבר

אתם בעיקרון לא בקשר יומיומי
אין לך אפילו את המספר העדכני שלה

המשפט ’’כל המוסיף גורע’’ מוכר לך?
מר מלומד

טריקת דלת.
עכשיו יכאב לך בלב

הגעת עד לפה כדי להרוס לי גם את מקום היחיד שיש לי בעולם לנשום אויר נקי?😢
השתנת.
אני לא אוהבת את זה.
ותעזוב אותי כבר לנפשי, אתה לא ראוי להיות אבא. אתה צודק.

טוב שיש לך מקום לפרוק, מקווה שזה עזר לך. ובהחלט לפעמים זה עדיף מאשר לצעוק אליו את כל הדברים שאת רוצה להגיד, במיוחד שבשעות כעס אנחנו אומרים הרבה דברים שאחר כך אולי נתחרט על חלקם...

אז מה המצב הבוקר?

איזה נאחס זה, מקווה שיעבור מהר...

האם הם כבר בתהליך? או שזה מחשבות ורצון שלך?, בכל מיקרה אני מאמינה שתמיד אבל תמיד אפשר לשתף, כמובן להשתדל להצמד לעובדות, אבל גם לשתף תחושות ורגשות זה חשוב, בעיקרון חבר טוב (עדיפות לאחד כזה שיחזק, ויבין) בהתחלה, וגם דמות בוגרת שתתן כלים ותעזור להחזיק את החיים.
לגבי האחים שלך, תנסה להדק איתם את הקשרים, להשרות להם ביטחון, ותמיד תמליץ להם לדבר עם מישהו (אני מאמינה מאוד בליוי בפיסכולוגיה , אבל זה כבר נושא אחר)


*יש לי עוד הרבה מה לכתוב, תיכף אמשיך....

אם הבנתי נכון, המצב אצלכם הוא שיש מחשבות על גירושין של ההורים, אבל עוד אין החלטה. במצב כזה מאוד מובן והגיוני שתצטרכו כילדים להתייעץ ולפרוק, אבל נראה לי שלא הוגן לעשות את זה בלי לשתף בכך את ההורים. גם מפני שההחלטה היא עוד בתוך הבית וראוי שהם ידעו אם זה יוצא החוצה, וגם כי פשוט הם היו רוצים לדעת שאתם זקוקים לזה, תזכורת בשבילם כמה הם מושפעים מהמריבות שלהם, ואולי גם הם יוכלו להיות לפחות חלק מהגוף המייעץ לכם...

בהחלט יש מקום להתייעצות חיצונית (גם להם אגב מומלץ, אבל גם לכם הילדים), אני חושבת שעדיף בשיתוף עם ההורים.

 

אכן, גברים מפסידים לרוב כסף בגירושין, אבל גם לאט לאט מסדרים את זה (למשל אם יש משמורת משותפת אין סיבה שהוא ישלם כל כך הרבה, מה שפעם לא היה משפיע על דמי המזונות), וגם בסופו של יום זה "שווה" את זה אם באמת יש צורך. אין סיבה להישאר נשואים ואומללים רק בגלל הכסף (או אפילו, במחילה, רק בגלל הילדים, שבסוף כולם יסבלו ממהלך כזה...). אם עושים את הפרידה בצורה שקולה ובוגרת ומכובדת ממש לא בהכרח שמפסידים מזה, אלא ההחלטה המשותפת תהיה לטובת כולם. גם לטובת ההורים עצמם.

 

את סעיף 5 לא ממש הבנתי...אתה שואל האם כדאי לך לעזוב את הבית לישיבה ולתת לאחים הקטנים שלך להתמודד עם המצב בעצמם?

אז אין לך אבא(ח"ו)?
ברוך ה' יש לי הוא פשוט לא גר איתנו באותו בית...

כשהתחתנתי היה ילד ביישוב (איזה קטע, עכשיו הוא כבר כזה ענק) שבכל פעם שהיה רואה את בעלי היה שואל אותו "איפה אמא שלך?" (יעני אני), ובעלי היה עונה לו בכנות: "בירושלים"

שלי
שהולכת להיות תאונה, ולי אין מה לעשות

אולי מישהו אחר? אולי לדבר על זה או אפילו לכתוב?

איזה לחץ, תעדכני

הוא גם לא רוצה
או לפחות לא מראה רצון
ולי מתיש לרדוף

יש לך איך לשנות (יש רצון בכלל לשנות)?

אבל אין לי יותר מדי אמון שזה ישנה משהו

וכן, אני רוצה

מה זאת אומרת "מעדיף את החברה"? למה זה או את או היא ולא יחד?

לא יודעת, אולי לך זה מובן אבל לי ברור שהילדים לא נמצאים בכלל בתחרות עם בני/בנות הזוג, את הקשר היציב יותר!

 

זה משהו שקורה הרבה אצלכם?

הוא מעדיף שבת אצלה, (אנחנו עדין לא פגשנו אותה אחרי שנה וחצי)
ובעיני זה לא תחרות בכלל, אנחנו פשוט גדולים שהקשר איתו קצת חלש...

בתיכון והלאה לא הרגשתי כך, אבל גם לא החצנתי את זה.

 

בתור מבוגר, זה בכלל לא רלוונטי לי.

 

מה שכן, תמיד עיקר התחושה שלנו נובעת גם מההסתכלות שלנו על עצמינו, איך אנחנו מגדירים את עצמינו.

אולי כדאי להפנות את הכוחות לראות את הטוב שבנו במקום את הדברים הפחות טובים שלא אנחנו יצרנו.

 

כשהייתי בכיתה ט' הצמידו לי חברותא מישיבת הסדר שלמד איתי מדרשי חז"ל על פרשת שבוע.

והשיעור שהכי אני זוכר היה על פרשת השבוע שלנו, -  שם המדרש דורש את המילה נסיון - הנסיונות של אברהם - כמו "נס" הכוונה לדגל. 

כלומר, הנסיון הוא דגל , שמי שעומד בו מראה לכולם כמה הוא מיוחד שעמד בניסיון. ובעומק, זו מטרת הנסיון - להראות לאדם שהוא יכול , שהוא מסוגל. וזה מתחבר לכך שאין ה' מנסה אדם בנסיון שאינו יכול לעמוד בו.

 

איך זה קשור למצב של הורים גרושים? 

זה נסיון שלא כל אחד מקבל, ומי שקיבל אותו, אין ספק שהוא אדם בעל כוחות נפש גדולים מעל הממוצע, ומה שנשאר זה רק לחפש אותם ולמצוא אותם.

 

בהצלחה.

 

ההורים שלי התגרשו כשסימתי תיכון.
חוץ מזה אני חושבת ששידרתיי שזה לא אישיו (למרות שבנינו זה כן, ואפילו מאוד)
ולכן זה היה התעלמות/עבר חלק.
כי זה גם מה שאני משדרת.


מה כן
אני רואה בזה פגם
(אני לא אצא עם בחור שההורים שלו גרושים, למה? ככה!)

אני משדרת שזה לא כזה סיפור אבל בסוף זה מתפוצץ... עוד הערה ועוד הערה ועוד מבט מרחם...

באמת
לפעמים אין שום סיבה למבט המרחם (טוב בדרך כלל).



לפעמים מספיק רק חיבוק, מילה טובה, או מבט בעינים שאומר אנחנו איתך.


מותר לשאול באיזה אופן זה מתפוצץ?

אממ לפעמים בכי.
אני באמת משתדלת לא להתרגש מזה יותר מדי כי באמת שזה חשוב מה שמשדרים לסביבה.
ושכתבתי בפורום של נוג"ה זה כבר הגיע לשלב שאני חושבת שהייתי להגיד את זה.

אבל בנינו, זה סיפור הורים גרושים, וזה אתגר, והתמודדות.
והכי הכי נורמאלי שנבכה, שנכעס, שנהיה מתוסכלים ומאוכזבים (גם אחרי 20 שנה...)

לפעמים אפשר לשדר לסביבה, שהכל בסדר ואנחנו די 'נורמאלים' (בנינו אף אחד לא באמת נורמאלי)
ולפעמים אפשר גם לא, ולכן ההתפרקויות האלו לגיטימיות לחלוטין


רק מתסכל שהם באות כטריגר מהסביבה.



חוץ מזה בעיני זה מעולה שכתב והצפת את הנושא

יש בזה משהו טוב שבחברה הדתית והחרדית- לא מתייחסים לגירושים בצורה חיובית מידי...

כי כך זה מונע מהרבה זוגות לעשות זאת, והם לומדים לחיות בצורה שונה במקום לברוח...

אבל- זה גרוע כשההתייחסות הזו עוברת לילדים. והיא עוברת!

כי לא מספיק מה שהם חווים, עוד לדון אותם? או להתייחס אליהם לא טוב???

הורי התגרשו כשהייתי תנוקת. מאז ומתמיד הרגשתי שונה בחברה. נלחמתי קשה כדי להצליח בכל תחום, להיות בשורה הראשונה ממש, להוכיח את עצמי, להוכיח לעצמי, להוכיח לכולם שאני שייכת, שייכת ומצליחה! ובזכות עצמי ולא בזכות סביבתי...

מהנישואין- זה השתנה, מאז- זהו פרט שכבר אינו רלוונטי כ"כ. בכ"א- הסביבה כאילו שכחה זאת.

ואני- נשארתי עם כל הרווחים שהפקתי מעבודתי הקשה.

מעל הכל, אנחנו צריכים תמיד לזכור:

1. כי גם את התנאים בהם גדלנו- הקב"ה החליט ועשה והתאים לנו, וכל( אבל ממש כל!) מה שד' עושה- לטובה הוא עושה! בין אם אנחנו מבינים זאת, ובין אם השכלנו המוגבל- איננו מצליחים לראות/להבין זאת.

2. כי גם לידינו חיים אנשים שמתמודדים בהתמודדויות מגוונות. עלינו לזכור לא לשפוט! להכיל! לקרב! לעזור! לראות את הטוב. ועיצה אישית: אם יש לידי דמות "מעצבנת"- נכון, לפעמים צריך להעמידה על מקומה, אבל לפעמים - צריך פשוט לדמיין חזק, כאילו זו אחותי (יש לי אחות אחת, יקרה!) ואז- ההסתכלות באמת מ-ש-ת-נ-ה.

בהצלחה לכל המתמודדים בכל תחום שהוא... (יש מי שלא מתמודד? כי אני לא מכירה...)

 

 

לפעמים זה הרסני..
הלוואי וכל מי שמפחד בציבור הדתלי והחרדי היה משקם את נישואיו ולא נשאר בבוץ של עצמו ומטלטל את ילדיו..

לומדים לשקם ולשפר ולא בהכרח לצאת ישר מהנישואין.

זה ממש לא אומר שכל מי שפירק את הנישואין עשה את זה מיד ובלי ניסיון לשפר, ובמקרים רבים גירושין הם דווקא המוצא האידיאלי, אבל כשאנשים חיים בחברה שאומרים בה משפטים כמו "אני אתחתן עכשיו כי עדיף לי להיות גרושה מאשר רווקה" ו"לא נורא, מקסימום מתגרשים" ברור שזה גם משפיע על העבודה שעושים לפני ההחלטה.

הוסיף עוד דבר.
דברים שנולדנו אליהם שלא באשמתינו כמו גירושין של הורים, זה לא בשליטתנו ואין לנו איך לשנות את זה, מה שכן בשליטתנו זה איך להתמודד עם זה.
אין למה להשקיע אנרגיות במשהו שלא יתשנה. אבל נוכל לשנות את הנקודת מבט שלנו.
אבא שאיבד בן (ח"ו) לא יכול לשנות את המציאות, אבל הוא כן יכול לשנות את המבט שלו על המציאות.
רק לצמוח, מכל משבר.
ולכן בן/בת להורים גרושים, זה לא אומר עליו כלום!
באמת חשוב, מה הוא/היא. איך הוא מתנהג בזוגיות?
איך הוא חיי את חייו. איך ההורים שלו זה לא רלוונטי.
בעבודה על עצמו הוא יוכל להוציא פנינים שלא כל אחד יכול להוציא...

לא בקטע רע חלילה,
אבל אני מרגישה שזה תחילתו של תהליך שכמעט כל ילד להורים גרושים עובר..
וזה מקום מכעיס, משפיל ומרטיט. לגמרי.

מאמינה שכשגדלים היחס משתנה, ההבנה, הכלת המורכבות.. ואצל חלק לא🤷

מקווה שתמצאי את המקום שעושה לך טוב ושלם בלב.

לפני 9 שנים

שעברה קושי עצום בשידוכים.. כי לא אהבו את זה שההורים שלה גרושים.. אני זוכרת שהיא דיברה איתי על זה המון...
היום היא ב"ה כבר נשואה!

ממש לא הרגשתי שונה. 

יכול להיות שבגלל שלקחתי את העניין בקלות, הסביבה התייחסה לזה בקלות.

הכל עניין של אופי.

היו לי מורות בעבר שהיו בהלם כששמעו שההורים שלי גרושים (תמיד אותה תגובה, ״אבל היא כל כך נורמאלית!!!״)

אני לא אוהבת את הקטע שבו אנשים מצפים מילדי ההורים הגרושים להיות עצובים וסגורים בתוך עצמם, וכשהם לא ככה, זה מעלה תדהמה שהם יכולים להיות ילדים רגילים לגמרי...

אני עדיין צעירה כדי להיות בשידוכים, אבל אני מקווה שזה לא יפריע לי. כלומר, אם הבחור לא רוצה אותי כי ההורים שלי גרושים, למה שאני ארצה אותו??!!

• אולי אני אפילו אעדיף להתחתן עם מעשהו שההורים שלו גרושים... נחיה ונראה

היא הלכה לשאול ציוד מגמ"ח לכלות בשכונה, ממישהי שמכירה אותה קצת.

בעלת הגמ"ח שאלה בשביל מי הציוד, מי מתחתנת, ואאמ שלי ענתה "אני מתחתנת!"

התגובה שלה היתה כל כך אינסטינקטינבית שבעיקר הצחיקה אותנו: "אבל הבנות שלך כל כך בסדר!"

 

ואני מאוד אוהבת את הגישה שלך, גם אני הייתי כך כשחיפשתי את בעלי: מי שלא מתאים לו, כנראה הוא לא מתאים לי. מה שכן, גם בלי קשר לגירושין או לא, לא תמיד צריך להפיל את כל הפצצות על ההתחלה כדי לא להבהיל (לכל אחד מאיתנו יש בטוח עוד נושאים מורכבים בחיים חוץ מהנושא הזה), צריך לתת לו לראות את המכלול לאט לאט. אז התחלתי בזה, כי לדעתי זה הכי פשוט דווקא ומוחלט: אם זה מפריע לך אז לא צריך. אחר כך נכנסים לפרטים עם הזמן וההיכרות...

אגב, אחר כך החלתי את אותה גישה גם על חיפוש עבודה: אסור למקום עבודה להפלות אותי על סמך זה שאני אמא, אבל אם תפסתי מישהו באפליה האם אני באמת רוצה ללכת לעבוד במקום כזה שעוד בשלב הראיונות מתייחס אליי ככה? הרי גם במהלך העבודה הם יתייחסו ככה ואף יותר גרוע, אז כבר עדיף לי לא לעבוד שם. כמובן שאחרי שמחפשים עבודה הרבה זמן זה מתסכל, אבל לטווח הארוך זה כנראה עדיף.

(גם אני לא מהניק הרגיל כי אני לא רוצה שידעו מי אני)
ההורים שלי התגרשו שהייתי בת 5 וחצי, והאמת שאני שמחה שהם התגרשו כי אם הם היו נשארים ביחד זה היה נגמר רע מאוד...
והכל בסדר איתך יותר מזה-הכל בסדר גמור!! את מבינה שזה המצב הכי טוב למשפחה שלך ולהורים שלך. ויש ילדים(אני מכירה אישית) שממש משתנים אחרי הגירושים(דיכאון,מכות וכו') קשה להם לקבל את המצב החדש כי הם לא מבינים שזה הדבר הטוב ביותר למשפחה שלהם, אז את באמת במצב טוב שאת מבינה את זה עוד לפני הגירושים...
מוזמנת בשמחה לפרטי להתייעצויות,פריקות וכו'❤

שאני מבינה אתזה כי זה לא ככה פתאום הם מתגרשים

הם רבים כל הזמן ומתעלמים אחד מהשני, כל אחד קונה לעצמו דברים- אמא שלי למשל שותה רק חלב סויה, אם היא תראה שאין חלב רגיל, שזה מה שאבא שלי משתמש בו, והיא במילא הולכת לקניות, היא לא תקנה חלב רגיל

והבאסה שזה בא על חשבוננו כל הזמן

 

ותודה נשמה❤

גם אצלי - יום הגרושים זכור לי כאחד הימים הטובים שלי

 

 

אני אחגוג

זה ההרגשה שלי שהם יתגרשו
גירושים זה התמודדות אחרת
התמודדות
אבל יותר טובה

איך עושים את זה?

ב"ה

 

ההחלטה להיפרד היא לא שלך, היא שלהם, זה החיים שלהם.

את לא נושאת באחריות לזה, ולכן את לא צריכה להילחם להחזיר אותם.

 

שחררי, יכול להיות שתגלי ש"נולדו" לך כמה אחים ואחיות נחמדים.

 

בהצלחה

 

לחשןב שהם יחזרו
הם לא!


פשוט נורא מוזר לי שיבוא משהו/משהיא חדשה להרמוניה המשפחתית

יפה לך שכך את מתארת את המצב.

יצרנו משהו
אומנם קצת מקרטע
אבל משהו

לגבי השאלה הראשית

 

מכיוון שלא גרתי איתם, (התחתנו אחרי שהייתי בן  20)

אז היה קל יותר.

 

מציע להגיע בראש של "אמנם זה לא אבא/אמא" אבל מותר להיות נחמדים.

לתת הזדמנות . 

 

לא ללכת ראש בראש.

 

לתאם ציפיות עם ההורה שלך.

 

כדאי לזכור שזה טוב שבסוף להורה יש חיים משלו והוא לא תלוי רגשית בך, לדעתי ממה שחוויתי

באיזור הבר מצווה אבא שלי התחתן (אני גר עם אמא), ואחרי החתונה היה תהליך (מספר בקיצור נמרץ מאד) שהרגשתי מאד פגוע שאני לא מוקד מספר 1 אצל אבא שלי בייחוד שהיה לי קשר טוב איתו. אבל דווקא זה שיש לו חיים אחרים ושונים, זה נותן יותר חופש, המריבות בינו לבין אמא שלי פחתו משמעותית לזכרוני, וזה בקיצור מה שאני חושב,

לילה טוב

כאילו דווקא זה שיש לאבא שלי חיים שאני לא בהכרח שייך אליהם עד הסוף, זה מקל מעלי את  המשא של "תשומת לב",

זה שאני לא "שאר בשרו" הקרוב אליו ביותר, מפחית ממנו את העול של המחויבות כלפיו.

אבל קצת תוך כדי שניסיתי לפרש ולהסביר את מה שאני חושב, אולי קצת איבדתי את עיקר חוט המחשבה שלי, אך זה מה שיש לי להציע כרגע.

זה הוריד ממך, מתח נפשי?
כלומר במובן מסויים תפסת את המשבצת של הבת/בן זוג, וכאשר הוא יתחתן אז חזרת למקומך הטיבעי?
וזה עשה לך נכון?

כדאי לא לבוא עם אנטי- לא צריך להתייחס לבן/בת זוג כמישהו שבא להחליף את ההורה השני (חס וחלילה) אלא פשוט כעוד מישהו שמצורף אליכם הביתה. ברור שזה מוזר בהתחלה (טוב, גם קצת בהמשך) אבל הכי חשוב להיות כנים ולומר מה מפריע, ולא להרגיש שמישהו בא לעשות לך דווקא. זה דורש בגרות, אבל אם המשפחה שלך (ומי שמצטרף אליה...) הם אנשים תומכים ומקבלים, זו סיטואציה שאפשר להסתדר איתה לגמרי.

בהתחלה היה נורא, כי זה גם לא היה פעם אחת, לקח לי מעל לשנתיים להשלים עם זה...