מתרסקת על המיטה אחרי יום ארוך ומייגע. יום שהביא לי טוב ועם זאת כל כך הרבה כאב, יום שהייתי צריכה להילחם כדי להישאר ולהחזיק ראש ולא ליפול בדרך. כי אסור, פשוט אסור להפסיק באמצע,
ועכשיו.. עכשיו מותר, ואני נותנת לעצמי להתרסק בתוך המיטה הרכה והנעימה שחובקת אותי בחמימות, מחבקת.. מזכיר לרגע את החיבוקים שלך, לרגע מזכיר אותך..
איך היינו יושבים על כיסא הנדנדה החורק ומסתכלים אל הכוכבים, רק אני ואתה, והרוח שמתבדרת בשיערנו ופורעת אותו, יכולנו לשבת שעות ככה מחובקים כאילו לא אכפת לנו מכלום ואתה היית מסתכל עליי ומחייך את החיוך המרגיע שלך והיינו נותנים לעולם לחרוק לנו באוזניים, להתנדנד. קדימה ואחורה קדימה ואחורה ולהתהפך ולעשות סיבוב ועדיין היינו יושבים ככה, חזקים מהכול.. לפחות ככה חשבנו, עכשיו אני אומרת חזקים מהכול, חוץ מהמוות.
ויבוא יום שבו ניפגש שוב, ואני לא יכולה להגיד שלא חשבתי לקרב אותו אלינו לפני הזמן,
אבל אני יודעת שזה לא מה שהיית רוצה, היית מעדיף שאני אמשיך את חיי ואתקדם ולא אדבוק בעבר שכבר אבד לנצח, כמעט לנצח.
היית רוצה שאני אתקדם בחיים, ואני מנסה.. באמת שאני מנסה, אבל לפעמים פשוט בא להישבר ולהתרפק על הזיכרונות, שחלקם התנפצו, וזה דוקר ופוצע, פותח שוב את הפצע שרק התחיל להגליד. לא נראה לי שהוא יתרפא אי פעם עד הסוף, לא עד שאראה אותך שוב.
אנשים באים, אנשים הולכים, לפעמים חוזרים.. יש כאלה שלעולם לא יחזרו. אנשים באים ואנשים הולכים, מנסים לעזור.. להוות תחליף ולמלא את החור שנוצר בי,מנסים להתקרב, ללטף.. לפעמים מתקרבים יותר מדי ואני מתחילה לירות חיצים, אנשים הולכים. חלקם מבינים את הצורך במרחב וחלקם פשוט מפחדים, והאדם שמפחד הכי הרבה הוא אני, אני מפחדת שוב להיקשר למישהו ולתלות בו את חיי, שהכול יהיה רגוע ובטוח, ופתאום הכול יתפוצץ. ונכון אתה לא בחרת בזה וזה לא היה תלוי בך. אבל אני הייתי, אני עדיין, עדיין תלויה בך.
אני לא אותו אדם שהייתי, החיוך מפציע על הפנים שלי רק לעיתים רחוקות, והדמעות כבר יצרו שבילים קבועים במורד הפנים, כי אתה לא כאן כדי לנגב לי אותן. האופטימיות כבר לא חלק מהנשמה שלי, ואני שואלת את עצמי מתי הכול יחזור? מישהו פעם אמר שמחשבה יוצרת מציאות, רצון.. אבל אי אפשר להכריח את הקו העקום הזה לעלות לי על הפנים כמו פעם, וצחוק מזוייף נשמע אכזרי למדי.
העצב גואה בי שוב, למה לחשוב עליך נהיה עצוב כל כך?
אני מתעשתת לאט לאט, מתיישבת, מזדקפת מול המראה
מנגבת את הדמעות בגב ידי, מנסה להעלות את קצות שפתי, חיוך מאולץ.. אני עוד אתאמן על זה, אתה תעזור לי, ואני אחייך בשבילך.
מוחקת את אותו חיוך, יוצאת לחצר ובאה להתיישב על הנדנדה, אבל לא עושה את זה בסוף. מספיק שריטות ליום אחד, אומרת לעצמי.
משהו בי בכל זאת אומר לי להסתכל לשמיים, אני מרימה מבט ומחכה. לא קורה כלום, שומדבר לא קורה, לא נתת לי שום סימן או רמז. וזה בעצם הסימן, הבנתי.. אתה לא תחזור, ואני צריכה לבחור בחיים, לחיות אותם, אני לא אחזור להיות כמו פעם, אני אהיה חזקה יותר.
בחירה של כל יום מחדש.
ועכשיו.. עכשיו מותר, ואני נותנת לעצמי להתרסק בתוך המיטה הרכה והנעימה שחובקת אותי בחמימות, מחבקת.. מזכיר לרגע את החיבוקים שלך, לרגע מזכיר אותך..
איך היינו יושבים על כיסא הנדנדה החורק ומסתכלים אל הכוכבים, רק אני ואתה, והרוח שמתבדרת בשיערנו ופורעת אותו, יכולנו לשבת שעות ככה מחובקים כאילו לא אכפת לנו מכלום ואתה היית מסתכל עליי ומחייך את החיוך המרגיע שלך והיינו נותנים לעולם לחרוק לנו באוזניים, להתנדנד. קדימה ואחורה קדימה ואחורה ולהתהפך ולעשות סיבוב ועדיין היינו יושבים ככה, חזקים מהכול.. לפחות ככה חשבנו, עכשיו אני אומרת חזקים מהכול, חוץ מהמוות.
ויבוא יום שבו ניפגש שוב, ואני לא יכולה להגיד שלא חשבתי לקרב אותו אלינו לפני הזמן,
אבל אני יודעת שזה לא מה שהיית רוצה, היית מעדיף שאני אמשיך את חיי ואתקדם ולא אדבוק בעבר שכבר אבד לנצח, כמעט לנצח.
היית רוצה שאני אתקדם בחיים, ואני מנסה.. באמת שאני מנסה, אבל לפעמים פשוט בא להישבר ולהתרפק על הזיכרונות, שחלקם התנפצו, וזה דוקר ופוצע, פותח שוב את הפצע שרק התחיל להגליד. לא נראה לי שהוא יתרפא אי פעם עד הסוף, לא עד שאראה אותך שוב.
אנשים באים, אנשים הולכים, לפעמים חוזרים.. יש כאלה שלעולם לא יחזרו. אנשים באים ואנשים הולכים, מנסים לעזור.. להוות תחליף ולמלא את החור שנוצר בי,מנסים להתקרב, ללטף.. לפעמים מתקרבים יותר מדי ואני מתחילה לירות חיצים, אנשים הולכים. חלקם מבינים את הצורך במרחב וחלקם פשוט מפחדים, והאדם שמפחד הכי הרבה הוא אני, אני מפחדת שוב להיקשר למישהו ולתלות בו את חיי, שהכול יהיה רגוע ובטוח, ופתאום הכול יתפוצץ. ונכון אתה לא בחרת בזה וזה לא היה תלוי בך. אבל אני הייתי, אני עדיין, עדיין תלויה בך.
אני לא אותו אדם שהייתי, החיוך מפציע על הפנים שלי רק לעיתים רחוקות, והדמעות כבר יצרו שבילים קבועים במורד הפנים, כי אתה לא כאן כדי לנגב לי אותן. האופטימיות כבר לא חלק מהנשמה שלי, ואני שואלת את עצמי מתי הכול יחזור? מישהו פעם אמר שמחשבה יוצרת מציאות, רצון.. אבל אי אפשר להכריח את הקו העקום הזה לעלות לי על הפנים כמו פעם, וצחוק מזוייף נשמע אכזרי למדי.
העצב גואה בי שוב, למה לחשוב עליך נהיה עצוב כל כך?
אני מתעשתת לאט לאט, מתיישבת, מזדקפת מול המראה
מנגבת את הדמעות בגב ידי, מנסה להעלות את קצות שפתי, חיוך מאולץ.. אני עוד אתאמן על זה, אתה תעזור לי, ואני אחייך בשבילך.
מוחקת את אותו חיוך, יוצאת לחצר ובאה להתיישב על הנדנדה, אבל לא עושה את זה בסוף. מספיק שריטות ליום אחד, אומרת לעצמי.
משהו בי בכל זאת אומר לי להסתכל לשמיים, אני מרימה מבט ומחכה. לא קורה כלום, שומדבר לא קורה, לא נתת לי שום סימן או רמז. וזה בעצם הסימן, הבנתי.. אתה לא תחזור, ואני צריכה לבחור בחיים, לחיות אותם, אני לא אחזור להיות כמו פעם, אני אהיה חזקה יותר.
בחירה של כל יום מחדש.
