הלחם שלה לא פרוס, היא צריכה לפרוס אותה בעצמה לפרוסות קצת עבות, ולהריח את הרך הלבן , שהוא אחר מהרך הלבן שהמכונה חושפת כשהיא פורסת המון כיכרות.
הרך שלה תמיד גס יותר ונעים יותר, ובבוקר , לפני שהיא יוצאת, היא אוכלת שלוש פרוסות ככה, בלי כלום, וזה טעים לה יותר מהכל.
אחר כך היא לוקחת את התיק שלה והולכת ברחוב כאילו יש לה מטרה, בכל יום היא מרגישה אחרת, תלויה בחסדיהם של העובדים והשבים, תלויה בבגדים של היושבת לצידה באוטובוס, תלויה במבטים של מתבגרים.
טכנית, יש לה מטרה , והיא אוהבת שיש לה מטרה שנמצאת רחוק רחוק, והדרך אליה רצופה כוונות טובות, גם אם המטרה היא הגהינום.
לאמנים יש זמן להסתכל על הומלסים, לגיבורים בסרטים יש זמן להתאהב במישהו שנתקע בך, הם לא מתביישים להסתכל למישהו בעיניים רק כי הם מרגישים משהו בבטן. לזקנים יש לגיטימציה להיות לא יפים ולא נחמדים, יש להם לגיטימציה לא להיות חלק מפס הייצור של העולם הזה.
לכולם ברחוב יש פריווילגיות חוץ ממנה.
ופעם הגיעה לשפל כזה שישבה על ספסל בטיילת של החוף, ובספסל לידה ישבו שתי ערסים שהציצו בה מדי פעם, והיא פחדה לקום ולעבור על פניהם, פחדה שתמעד, פחדה שתלך עקום , שתסתבך בעצמה, שהידיים שלה ינועו לא נכון.
ופעם בכלל לא היתה שמה לב למראה של אנשים כשהם הולכים , אבל תמר חיקתה פעם את צורת ההליכה שלה וכולם צחקו. הליכה כזאת ישרה מדי, עם רגליים שכאילו מרחפות קצת ונוגעות רק בקצות האצבעות ברצפה, ושלי אמרה שזה חינני, עידן אמר שזה נראה כאילו היא מאבדת את הרגליים בכל צעד. ולא נחה דעתה עד שקנתה בלנדסטון ובבלנדסטון הרגישה יציבה על הקרקע והרגישה מורגשת, והיתה צריכה פתאום להתרגל מחדש ללכת ברחוב, לדרוך ממש על האבנים של המדרכה בלי לפחד.
עם בלנדסטון יכלה לחצות כבישים ארוכים וללכת בבוץ, ולא לעצור לפני שהיא נכנסת לכיתה. עם בלנדסטון היא הפסיקה להיות מן מלאך עם נמשים שלא נוכח לגמרי. פתאום בנאדם.
הכי הפתיע אותה שישבה עם לאה בנדנדה ולאה פתאום אמרה לה, איזה כיף לך שאת משתזפת, והיא הביטה בתדהמה ביד שלה שנראתה פתאום יפה וחיה ליד היד החיוורת של רינת, אין זה כי אם עוד קסם של הבלנדסטון, חשבה וחייכה. ועדיין לא היה לה טוב להיות שזופה יותר ממישהו, פתאום לא היתה לה לגיטימציה להתלונן על זה. והיא הרגישה שמשהו נלקח ממנה בלי שרצתה בכלל.
)