הם יושבים במעגל מסביב למדורה הקבועה שלהם, כל ליל שישי הם עוצרים הכל ויורדים ליער, איפה שהתולעים הקטנות, שמה. בין החרקים והנמלים, המקום היחיד שמרגיש איכשהו, אמיתי. קרוב אליהם.
דרור פורט באגרסיביות על הגיטרה ודניאל מתופף, כולם שרים.
''הנשמה לך, והגוף פעלך
חוסה, חוסה על עמלך''
בסוף השיר יש חוט כזה דק באוויר, כמו קצה של בלון הליום שעף עכשיו לשמיים.
נתן מסתכל על האש.
''רבי נתן, על מה אתה חושב?'' מושיקו מנער אותו.
נתן מהורהר עדיין. ''על האש, אני חושב על האש''
מושיקו מסתכל עליו בענייניות. ''מה אתה חושב עליה?''
נתן מתבונן באש שוב, חזק יותר. זה שורף.
''היא כל הזמן מתאמצת לעלות למעלה, כמו משוגעת היא מנסה שוב ושוב, יותר מחמשת אלפים שנה מאז שהיא נבראה והיא עדיין לא הבינה שהיא לא תיפרד מהעצים, מהקרקע.'' הוא עוצר, בוחן את התנועות של האש. ''אני לא בטוח--- לא בטוח אם היא מטומטמת או שיש לה איזה תקווה''
אוף זה טיפשי. נתן משתתק.
מושיקו מהמהם משהו ואז אומר. ''עזוב, תגיד לנו איזה דבר תורה''
נתן חושב שהוא עשה את זה הרגע ובכל זאת הוא חושב קצת ואומר. ''רבינו אומר שכל תנועה, ואפילו בנקודה הכי קטנה שיהודי מנתק את עצמו קצת מהגשמיות אליו יתברך, הוא רץ בזה כמה וכמה אלפי פרסאות בעולמות עליונים.' הוא מרים חול בידיים ונותן לו לנזול מהן, לאט.''דווקא בגלל שיהודי בתוך כל ה'עולם הזה' הזה, דווקא בגלל כל השטויות והשיגועים שמטרפים אותו, כל תנועה ותנועה שלו, כשהוא כוסף מעט לטוב אמיתי, מתרומם טיפונת למעלה, זה יקר מאוד בעיניו יתברך.'' הידיים שלו מלאות גרגרי חול, הוא מנער אותם וממשיך. ''ה' יתברך לא רוצה אותך בגן עדן, הוא רוצה אותך דווקא--- דווקא---'' משהו נתקע לו, מרגיש שקרן. ''עזבו, לא חשוב. יוסף, תביא לי את הבקבוק הזה''.
נתן שותה, להשתיק את הפה הרמאי הזה, להשתיק את הפחד שאוכל אותו מבפנים, לשרוף אותו.
שולי רוכן אליו אחרי חצי שעה. ''אתה לא שותה קצת יותר מדי?''
נתן מרים אליו עיניים אדומות. ''לא.'' הוא לוחש. ''זה קצת מידי'' הוא מרוקן את הבקבוק בלגימה אחרונה. ''תביא עוד.''
הם שרים שוב בינתיים, נתן מרים את היד פתאום.
''שש! שש! תקשיבו אלי''
החבורה משתתקת לאט לאט. נתן מחזיק את הבקבוק הריק ומנענע אותו למעלה. ''לפעמים יהודי הוא רוצה לעבוד את ה' יתברך רק ביער, איפה שהחיות הטורפות איפה שהנמרים והאריות, אלה עם השיער'' הוא עושה פרצוף של אריה אכזר וממחיש בתנועה גלית מסביב לראש שלו את השיער של האריות.
הוא ממשיך. ''אבל לעבוד את ה' יתברך על הספה בסלון, ליד הארונית שמה איפה שאפשר לשחק מחבואים - שמה זה לא מספיק לו, הוא רוצה לעבוד את ה' רק עם האקשן והדרמות, לא איפה שיש שקט ועיייפים וצריך להכין מטרנה לילד, לא שמה.'' הוא משתתק ''זהו שתדעו''.
פתאום הוא מתלהט שוב ''אבל צריך לשבור את זה!'' הוא צורח ומטיח את הבקבוק הריק באדמה. ''צריך לשבור את הפחד הזה..!'' הוא מתמוטט על האדמה, שניה מזכוכיות, מישהו מנסה להרגיע אותו, הוא מנער אותו הלאה, נחתך על הדרך מזכוכית בריצפה.
הוא מתעלם מזה וחוטף בקבוק נוסף, שותה ובוכה, שותה ובוכה ומדמם.
שולי ניגש אליו. ''דיי נתן.''
נתן מרים עליו עיניים עייפות. ''מה דיי, אה?''
''די לבכות''
נתן מניד בראש ''יורד גשם, שולי. לגשם אומרים לא?''
שולי מחזיר לו בניד ראש משלו. כזה מסופק, לא בטוח אם זה גשמי ברכה.
נתן קם מהריצפה ומתחיל לרקוד.
''הרבה עננים בשמיים, אולי ירד גשם---'' הוא עוצר תופס את שולי. ''הרבה עננים זה סימן לגשם, אולי ירד---'' הוא משתנק ומתקפל בבחילה.
הקיא שלו נספג באדמה.
מישהו מביא לו מים, הוא שופך אותם. דורך בתוך הקיא שלו.
שולי נגעל. ''איכס, נתן!''
נתן דורך יותר בגסות. ''שום איכס. הקב''ה, הוא לא רוצה אותך בגן עדן, הוא רוצה אותך דווקא--- דווקא בתוך הקיא שלך'' המבט שלו מצטלל לרגע ושוב צולל.
שולי בא להניח חתיכת בד על החתך שלו, נתן מרחיק את היד שלו משולי. ''הקב''ה רוצה אותך עם הדם והמלחמה ועדיין כוסף אליו, כמו האש. גם אם חמשת אלפים שנה לימדו אותך שלעולם לא תקום מהעפר, אל תפסיק לנוע'' הוא מדבר לעצמו אבל מלא זוגות עיניים נעוצות בו שותקות, מתרסקות ומתחזקות.
נעות עם הקול שלו, למעלה ולמטה.
כמו האש, בתנועה כזאת.
וכל זה יקר מאוד בעיניו יתברך.



נקודה טובה/אוסף של שיגעונות - פרוזה וכתיבה חופשית