זה מצחיק כי יש לי מלא זכרונות טובים מאשה''ל
לא באמת מצחיק
אני חייבת להפסיק להגיד מצחיק כשאין לי מילה אחרת להגיד, זה לא מצחיק, אולי משמח? אולי מוזר?
לא יודעת

ועם כמה שזה נחמד שיש מקום מגניב לכולם אני עדיין צריכה מקום לעצמי
עוד לא החלטתי אם אני אדם שקט או מאד רועש
ככל הנראה כמו כולם אני פשוט גם וגם
כמו במבחני אישיות האלו שבהם הכל נכון כי פשוט כולנו אותו הדבר
לא מפריע לי שכולנו אותו הדבר
כמו חבילה של שוקולד
כל הקוביות אותו הדבר אבל לאכול כל אחת מהן זו חוויה בפני עצמה
אני לא מאלו שחושבים שכולם צריכים להיות שונים ומיוחדים
אני מוצאת שזה אפילו מנחם
הבעיות שלי הן בעיות שעברו על מיליארדים של אנשים אחרים
ומה רע בזה
אולי קצת חוסר משמעות בחיים
אבל גם זאת בעיה של מיליארדי אנשים
אז נו

אני חושבת שאני חזקה והכל. לא פיזית, כמובן.
אבל יש משהו שקצת שובר אותי כשאני צריכה להראות את כל החרא שאני עוברת לאנשים מבחוץ.

אפילו להכניס מנקה הביתה שתראה את כל הבלאגן קשה לי

...
די להיות פתטית

אני יודעת עכשיו איך זה כשמישהו אוהב אותך בכל הכוח
אני יודעת איך זה קורה לאחרים
אני חושבת שאני מתחילה לדעת איך זה לאהוב בעצמך.
אהבה זה כשמישהו רואה אותך, זה כל הסיפור.
מכיר את השומה על הכתף, יודע מה את אוהבת לאכול, ממה את מפחדת ואיפה את מרגישה אשמה עד מוות.
אהבה זה לראות
ומשהו בנפש שלי התרחב ואני מסוגלת ליותר ואני באמת אוהבת עכשיו, גם אם לא רומנטית

רק פה יכולתי באמת לספר ולהרגיש כאילו לאנשים אכפת
להיות מפורסמת זה נחמד חלקית בלבד
לאף אחד לא באמת אכפת ממך
ואני שוב לבד אבל מוקפת באנשים

ויש את הפחד החדש הזה מלהיפתח בפני אנשים חדשים, שמא גם אותם אצטרך לעזוב בפתאומיות כי הם לא באים למר כלפון טוב בעין

ככה קוראים לזה?

מה אני עושה? מה אני עושה???