זה היה כשהיינו בוונציה ושלום אמר לי טוב חייבים ללכת לסקי בדולומיטים.
קבענו עם שלושה חברים שלנו מאוסטרליה ללכת לעיירה בצפון איטליה
קמנו נורא מוקדם לפנות בבוקר והכל היה ערפילי וקריר, והמרצפות היו קרות והשמש התחילה לזרוח והשמיים היו וורודים והנעליים שלי הקליקו קליק קלאק על המרצפות ברחוב
החנויות עוד לא נפתחו בכלל והמים היו שקטים ועברנו את כל הגשרים בין האיים מהר כדי להגיע לאוטובוס שיוצא מהצד שקרוב ליבשה.
ואז נסענו בערך שלוש שעות, לא קנינו אוכל כי היה פסח
הגענו לעיירה קטנה ומרוצפת להפליא, בתים קטנים עם גגות אדומים ופרחים באדניות, השמש כבר זרחה אבל עדיין היה קריר ונעים. כל העיירה היתה במעגל ובאמצע היתה כיכר יפה עם בית תיפלה ענק בצבע אפרסק משום מה
הלכנו לחנות מכולת קטנה שמכרה תוצרת גינה, קנינו שם ירקות טריים ופירות עסיסיים ושמנו בתיק, וקנינו גם מלא מים
אחר כך הלכנו למשרד תיירות כדי להבין לאן הולכים פה, והרשי (היום הוא נשוי עם בת קטנה, קטעים) אמר שנלך אחריו
התחלנו ללכת אל מחוץ לכפר. הכל היה ירוק לגמרי, הרשי והשני שאנלא זוכרת את שמו היו עם מפה ענקית וכל הזמן חישבו את הכיוון, אבל בתכלס היה שביל די ברור בתוך כל הירוק והגבעה שהוביל לתוך היער שמאחורי הכפר. המרחבים הירוקים העצומים מסביב גרמו לי לרצות לרוץ בידיים פתוחות ולהסתחרר באמצע וליפול אל תוך הדשא, אבל תחושת בטן אמרה לי שהדשא רטוב ושעדיף לשמור את הכוחות, במחילה, כי ממילא הייתי סקפטית לגבי יכולת הטיפוס שלי, והרשי אמר שהיעד בערך חצי קילומטר מעלינו (מסלול עם עלייה של 5 קילומטר, ואז ירידה של 8 קילומטר)
המשכנו ללכת בשביל הסלול, למעלה, למעלה. עברנו בדרך בית חולים ישן ועוד גבעה, והיינו בתוך היער.
העלייה התחילה להיות קשה מאד. השביל היה מרוצף אבנים וסלעים, היו עצים מסביב, והשביל התפתל והתפתל במעלה ההר. שרירי הרגליים שלי כאבו, אבל אחרי חצי שעה כבר לא ממש הרגשתי אותם.
באיזשהו שלב השארתי את הבנים לבד ועקפתי אותם, רציתי לעלות מהר כי משום מה פחדתי שייגמר לי הכוח... הם ממש התפעלו שעקפתי אותם כי זה היה החלק הבאמת תלול במסלול.
הגענו לנקודה קטנה שאפשר היה לקבל בה טיזר לנוף למעלה. השביל המתפתל עבר בצוק עם חור בלתי אפשרי בין העצים שנתן פתח לנוף המרהיב להשתרבב פנימה. הנשימה נעתקת. הנוף באמת מהמם.
יוני הציע שנשב לאכול שם, אז באמת התיישבנו וגמרנו חצי מהאפרסקים והתפוחים. שלום כל הזמן עשה לי מיקי מיקי כי אני שונאת לשתות, אבל כן אוהבת תחרויות (אם אני מנצחת. אני אדם מעצבן)
אחר כך את שאר העלייה עשינו אני ושלום ביחד מאחורי הבחורים, אלו היו רגעים שקטים רק של שנינו. כל מי שהסתובב הפך לנציב מלח.
כשהגענו לנוף הבנתי שהיה שווה את זה.
נוף מדהים של הרים מושלגים ומרחבים ירוקים ושדות ועדרי כבשים רועים באופק.
ישבנו שם לנוח, וקיבלתי שם מתנה...
ואז התחלנו לרדת
הירידה היתה אפילו יותר יפה מהעלייה. העלייה היתה פשוט לטפס בתוך יער, הירידה היתה ללכת בשדות דשא עם פרחים
שלום התגלגל ואחריו גם הבחורים
לקראת הסוף עברנו ליד חוות של סוסים וכבשים, ולקח אותנו טרמפ איזה רכב עם אנשים מהולנד שבאו לשם לאסיפה של סופרים של קומיקסים, מסתבר שנסענו ברכב עם איזה סופרת ממש מפורסמת באירופה, הם היו בשוק שאנחנו לא מכירים
הגענו שוב לעיירה, החלטנו אחר כך לעלות לרכבל ולעשות סקי, ואז אחר כך גם הלכנו למטה יותר והיה שם מפל של שלגים שהפשירו, אבל כבר אין לי כוח לספר
הגיוני שאני נזכרת בזה עכשיו.
הגיוני.
קבענו עם שלושה חברים שלנו מאוסטרליה ללכת לעיירה בצפון איטליה
קמנו נורא מוקדם לפנות בבוקר והכל היה ערפילי וקריר, והמרצפות היו קרות והשמש התחילה לזרוח והשמיים היו וורודים והנעליים שלי הקליקו קליק קלאק על המרצפות ברחוב
החנויות עוד לא נפתחו בכלל והמים היו שקטים ועברנו את כל הגשרים בין האיים מהר כדי להגיע לאוטובוס שיוצא מהצד שקרוב ליבשה.
ואז נסענו בערך שלוש שעות, לא קנינו אוכל כי היה פסח
הגענו לעיירה קטנה ומרוצפת להפליא, בתים קטנים עם גגות אדומים ופרחים באדניות, השמש כבר זרחה אבל עדיין היה קריר ונעים. כל העיירה היתה במעגל ובאמצע היתה כיכר יפה עם בית תיפלה ענק בצבע אפרסק משום מה
הלכנו לחנות מכולת קטנה שמכרה תוצרת גינה, קנינו שם ירקות טריים ופירות עסיסיים ושמנו בתיק, וקנינו גם מלא מים
אחר כך הלכנו למשרד תיירות כדי להבין לאן הולכים פה, והרשי (היום הוא נשוי עם בת קטנה, קטעים) אמר שנלך אחריו
התחלנו ללכת אל מחוץ לכפר. הכל היה ירוק לגמרי, הרשי והשני שאנלא זוכרת את שמו היו עם מפה ענקית וכל הזמן חישבו את הכיוון, אבל בתכלס היה שביל די ברור בתוך כל הירוק והגבעה שהוביל לתוך היער שמאחורי הכפר. המרחבים הירוקים העצומים מסביב גרמו לי לרצות לרוץ בידיים פתוחות ולהסתחרר באמצע וליפול אל תוך הדשא, אבל תחושת בטן אמרה לי שהדשא רטוב ושעדיף לשמור את הכוחות, במחילה, כי ממילא הייתי סקפטית לגבי יכולת הטיפוס שלי, והרשי אמר שהיעד בערך חצי קילומטר מעלינו (מסלול עם עלייה של 5 קילומטר, ואז ירידה של 8 קילומטר)
המשכנו ללכת בשביל הסלול, למעלה, למעלה. עברנו בדרך בית חולים ישן ועוד גבעה, והיינו בתוך היער.
העלייה התחילה להיות קשה מאד. השביל היה מרוצף אבנים וסלעים, היו עצים מסביב, והשביל התפתל והתפתל במעלה ההר. שרירי הרגליים שלי כאבו, אבל אחרי חצי שעה כבר לא ממש הרגשתי אותם.
באיזשהו שלב השארתי את הבנים לבד ועקפתי אותם, רציתי לעלות מהר כי משום מה פחדתי שייגמר לי הכוח... הם ממש התפעלו שעקפתי אותם כי זה היה החלק הבאמת תלול במסלול.
הגענו לנקודה קטנה שאפשר היה לקבל בה טיזר לנוף למעלה. השביל המתפתל עבר בצוק עם חור בלתי אפשרי בין העצים שנתן פתח לנוף המרהיב להשתרבב פנימה. הנשימה נעתקת. הנוף באמת מהמם.
יוני הציע שנשב לאכול שם, אז באמת התיישבנו וגמרנו חצי מהאפרסקים והתפוחים. שלום כל הזמן עשה לי מיקי מיקי כי אני שונאת לשתות, אבל כן אוהבת תחרויות (אם אני מנצחת. אני אדם מעצבן)
אחר כך את שאר העלייה עשינו אני ושלום ביחד מאחורי הבחורים, אלו היו רגעים שקטים רק של שנינו. כל מי שהסתובב הפך לנציב מלח.
כשהגענו לנוף הבנתי שהיה שווה את זה.
נוף מדהים של הרים מושלגים ומרחבים ירוקים ושדות ועדרי כבשים רועים באופק.
ישבנו שם לנוח, וקיבלתי שם מתנה...
ואז התחלנו לרדת
הירידה היתה אפילו יותר יפה מהעלייה. העלייה היתה פשוט לטפס בתוך יער, הירידה היתה ללכת בשדות דשא עם פרחים
שלום התגלגל ואחריו גם הבחורים
לקראת הסוף עברנו ליד חוות של סוסים וכבשים, ולקח אותנו טרמפ איזה רכב עם אנשים מהולנד שבאו לשם לאסיפה של סופרים של קומיקסים, מסתבר שנסענו ברכב עם איזה סופרת ממש מפורסמת באירופה, הם היו בשוק שאנחנו לא מכירים
הגענו שוב לעיירה, החלטנו אחר כך לעלות לרכבל ולעשות סקי, ואז אחר כך גם הלכנו למטה יותר והיה שם מפל של שלגים שהפשירו, אבל כבר אין לי כוח לספר
הגיוני שאני נזכרת בזה עכשיו.
הגיוני.