בגלל שמסוכן לי לחזור הבייתה הזמנתי את אחותי ובעלה ואחיין החיים שלי בלב לשבת אליי

(כי אתם סתם מעפנים שלא רוצים לבוא)

מצד אחד, רצון ענק לארח
מצד שני, באמת שהיה לי כיף שבת שעברה
מצד שלישי אין שיחזור העולם

כמו כן -
אני היחידה פה שצוחקת מדברים ממש מפגרים?

היום הייתה לי התקפת צחוק לא נורמלית באמצע התפילה כי קמתי שניה להביא משהו והם כולם קמו אחריי כי הם חשבו שאני קמה כי ברכות השחר וזה קרע אותי מצחוק כל התפילה. תמיד שזה קורה אני מתה מצחוק אבל זה לא חינוכי לצחוק כל התפילה
מצד שני צחוק ובכי אצלי זה בלתי נשלט, יואו

אני חושבת שאני חזקה והכל. לא פיזית, כמובן.
אבל יש משהו שקצת שובר אותי כשאני צריכה להראות את כל החרא שאני עוברת לאנשים מבחוץ.

אפילו להכניס מנקה הביתה שתראה את כל הבלאגן קשה לי

...
די להיות פתטית

אני יודעת עכשיו איך זה כשמישהו אוהב אותך בכל הכוח
אני יודעת איך זה קורה לאחרים
אני חושבת שאני מתחילה לדעת איך זה לאהוב בעצמך.
אהבה זה כשמישהו רואה אותך, זה כל הסיפור.
מכיר את השומה על הכתף, יודע מה את אוהבת לאכול, ממה את מפחדת ואיפה את מרגישה אשמה עד מוות.
אהבה זה לראות
ומשהו בנפש שלי התרחב ואני מסוגלת ליותר ואני באמת אוהבת עכשיו, גם אם לא רומנטית

רק פה יכולתי באמת לספר ולהרגיש כאילו לאנשים אכפת
להיות מפורסמת זה נחמד חלקית בלבד
לאף אחד לא באמת אכפת ממך
ואני שוב לבד אבל מוקפת באנשים

ויש את הפחד החדש הזה מלהיפתח בפני אנשים חדשים, שמא גם אותם אצטרך לעזוב בפתאומיות כי הם לא באים למר כלפון טוב בעין

ככה קוראים לזה?

מה אני עושה? מה אני עושה???