יש בי חלום נצור עמוק עמוק בלב..
אני חולמת לקפוץ בשדה בלי תכנון מוקדם, להעיף פירורי חיטים ולשכוח את עצמי לרגע,להשתכר מהפשטות,בלי סמים,בלי מסיבות,רק עם אושר שיצוייר בשמיים,ינחה אותי איך מנשקים את השדה בלי להתפדח ובלי לחבק את הבטן ולעצום את עיניים מהפחד שיראו אותי,מהפחד שיזכרו אותי,שיסתכלו עלי.
חולמת להיות אני,להיות הלב שלי,להיות איך שהוא רוצה לראות אותי.
לראות את שחר היפה,האהובה,המתולתלת בשיער ובמוח,הסטלנית עם העיניים הירוקות והלב הגדול שמכיל בתוכו אינספור אנשים וסיפורים ותווים של מנגינות נפש.
ועכשיו יש לי רגע של רצון..'הארה',כמו שזה נקרא אצל הדתיים שומרי המסורת ושומרי העיניים.
אני רוצה נבל ולנגן את עצמי אבל מפחיד אותי לרצות,
מרגישה שמאיימים לי על הלב.
"מי מאיים עליך?",אני משגרת שאלה לתוך הלב שלי.
מצבו כרגע:תפוסת רגשות מלאה ועמוס בו עכשיו אז התשובה מעט מתאחרת.
הלב שלי תמיד עמוס.
עמוס באנשים,סיפורים..בחלומות ששכחתי להגשים ונותרו כתובים על דפנותיו והתפשטו לאמצע,תפסו את המקום לחלומות הבאים.
"אז מה מאיים עליך?רק תגיד",אני משגרת שוב אימרה לליבי.
מה לעשות,העיניין דחוף ולא סובל דיחוי.
מרגישה לאט את התשובה מהלב נכנסת לי למוח,אני נשכבת על המיטה עם ראש רכון אל הכרית, מוכנה להקשיב,להפנים מי המאיים הראשי בסיפור החיים שלי.
"את יודעת שחר?",אני כאילו שומעת את הלב מדבר בשפה יפה,מעט מחשידה וצופנת סוד.
"לא אנשים מאיימים עלי וגם לא סכינים",הוא מתחיל.
"לא כאבים ולא שמיים של שקיעה המסמנים את סוף היום ואת סוף המחשבות..לא,לא זה מה שמאיים עלי.",הוא ממשיך ונוצרת שתיקה עמוקה.
"מי שמאיימת עלי זאת את,שחר.
שחר עצמה.
שחר,אבל הזאת שמפחדת לזרוק את החלומות שלה לקפיצה קטנה בשדה,שחר שמתפדחת לפתוח שמפנייה במועדון כי זה עושה רעש ואז כולם שמים לב אליה.
שחר שמפחדת לנשום בקול,שמפחדת להיות,שמפחדת לחיות.
היא זאת שמאיימת עלי.
שחר הזאת.
אבל אני שותק.
אם שחר לא רוצה להתחיל לחיות,מי אני שאנסה לגרום לה להיכנס לארץ החיים?
אז אני לא אומר כלום ומתפלל שיום אחד שחר תחליט על שינוי,תפנה קצת את העומס שנצבר אצלי,אני פשוט המ..לא מסוגל להחזיק מידי הרבה.זה קשה לי להכיל עוד דברים".
הלב מסיים להסביר לי ואני נושמת עמוק.די,די.טוב.אני מסכימה לעצמי לחזור לחיות לכמה דקות.
אוך העומק שלי..מה יהיה איתי.
אני קמה מהמיטה המכילה שלי,נעמדת מול המראה בג'ינס כחול משופשף,גופיה ענקית שפעם קניתי,סנדלים חומות של המאה חמישים שקל במחניודה ואוזניים מקושטות במליוני עגילים כאילו אני פיל אפור אפריקאי בדרך להכתרת הצ'יף.
אני יוצאת מהחדר,אמא בסלון ממלמלת משהו שפעם היה יוצא גם לי מהפה.
היא מרימה עיניים בעדינות מהספר הקרוע.
ברגישות..בעדינות שנסוכה לה על הפנים,היא מסתכלת עלי,על הבגדים הפראיים והחשופים שלי.
זה כואב לה,רואים.
הקמטים החלו לחרוט את עצמם על שבילי פניה.
בהחלטה של רגע ואין לי מושג למה,אני חוזרת לחדר,זורקת עלי חצאית קצרה מקושקשת מעל המכנס וקפוצ'ון עצום ירוק.
רוכסן ניסגר,אני נבלעת בו.
הנה אני צנועה וחסודה.
(אחח אמא..)
אני עפה לדלת,באלי שדה באלי הארות של דתיים באלי לקפוץ ולנגן וחיטה ועכשיו.
אני חולמת לקפוץ בשדה בלי תכנון מוקדם, להעיף פירורי חיטים ולשכוח את עצמי לרגע,להשתכר מהפשטות,בלי סמים,בלי מסיבות,רק עם אושר שיצוייר בשמיים,ינחה אותי איך מנשקים את השדה בלי להתפדח ובלי לחבק את הבטן ולעצום את עיניים מהפחד שיראו אותי,מהפחד שיזכרו אותי,שיסתכלו עלי.
חולמת להיות אני,להיות הלב שלי,להיות איך שהוא רוצה לראות אותי.
לראות את שחר היפה,האהובה,המתולתלת בשיער ובמוח,הסטלנית עם העיניים הירוקות והלב הגדול שמכיל בתוכו אינספור אנשים וסיפורים ותווים של מנגינות נפש.
ועכשיו יש לי רגע של רצון..'הארה',כמו שזה נקרא אצל הדתיים שומרי המסורת ושומרי העיניים.
אני רוצה נבל ולנגן את עצמי אבל מפחיד אותי לרצות,
מרגישה שמאיימים לי על הלב.
"מי מאיים עליך?",אני משגרת שאלה לתוך הלב שלי.
מצבו כרגע:תפוסת רגשות מלאה ועמוס בו עכשיו אז התשובה מעט מתאחרת.
הלב שלי תמיד עמוס.
עמוס באנשים,סיפורים..בחלומות ששכחתי להגשים ונותרו כתובים על דפנותיו והתפשטו לאמצע,תפסו את המקום לחלומות הבאים.
"אז מה מאיים עליך?רק תגיד",אני משגרת שוב אימרה לליבי.
מה לעשות,העיניין דחוף ולא סובל דיחוי.
מרגישה לאט את התשובה מהלב נכנסת לי למוח,אני נשכבת על המיטה עם ראש רכון אל הכרית, מוכנה להקשיב,להפנים מי המאיים הראשי בסיפור החיים שלי.
"את יודעת שחר?",אני כאילו שומעת את הלב מדבר בשפה יפה,מעט מחשידה וצופנת סוד.
"לא אנשים מאיימים עלי וגם לא סכינים",הוא מתחיל.
"לא כאבים ולא שמיים של שקיעה המסמנים את סוף היום ואת סוף המחשבות..לא,לא זה מה שמאיים עלי.",הוא ממשיך ונוצרת שתיקה עמוקה.
"מי שמאיימת עלי זאת את,שחר.
שחר עצמה.
שחר,אבל הזאת שמפחדת לזרוק את החלומות שלה לקפיצה קטנה בשדה,שחר שמתפדחת לפתוח שמפנייה במועדון כי זה עושה רעש ואז כולם שמים לב אליה.
שחר שמפחדת לנשום בקול,שמפחדת להיות,שמפחדת לחיות.
היא זאת שמאיימת עלי.
שחר הזאת.
אבל אני שותק.
אם שחר לא רוצה להתחיל לחיות,מי אני שאנסה לגרום לה להיכנס לארץ החיים?
אז אני לא אומר כלום ומתפלל שיום אחד שחר תחליט על שינוי,תפנה קצת את העומס שנצבר אצלי,אני פשוט המ..לא מסוגל להחזיק מידי הרבה.זה קשה לי להכיל עוד דברים".
הלב מסיים להסביר לי ואני נושמת עמוק.די,די.טוב.אני מסכימה לעצמי לחזור לחיות לכמה דקות.
אוך העומק שלי..מה יהיה איתי.
אני קמה מהמיטה המכילה שלי,נעמדת מול המראה בג'ינס כחול משופשף,גופיה ענקית שפעם קניתי,סנדלים חומות של המאה חמישים שקל במחניודה ואוזניים מקושטות במליוני עגילים כאילו אני פיל אפור אפריקאי בדרך להכתרת הצ'יף.
אני יוצאת מהחדר,אמא בסלון ממלמלת משהו שפעם היה יוצא גם לי מהפה.
היא מרימה עיניים בעדינות מהספר הקרוע.
ברגישות..בעדינות שנסוכה לה על הפנים,היא מסתכלת עלי,על הבגדים הפראיים והחשופים שלי.
זה כואב לה,רואים.
הקמטים החלו לחרוט את עצמם על שבילי פניה.
בהחלטה של רגע ואין לי מושג למה,אני חוזרת לחדר,זורקת עלי חצאית קצרה מקושקשת מעל המכנס וקפוצ'ון עצום ירוק.
רוכסן ניסגר,אני נבלעת בו.
הנה אני צנועה וחסודה.
(אחח אמא..)
אני עפה לדלת,באלי שדה באלי הארות של דתיים באלי לקפוץ ולנגן וחיטה ועכשיו.
