היא לא חיפשה כלום, כי הכל היה בתוכה.
היא הלכה ברחוב והרימה שקית תועה וזרקה לפח סמוך, וחרצית צהבהבה היא לקחה ותחבה מאחורי האוזן.
מבט מהיר לכותרות העיתונים שחילק האיש בסרבל האדום גרם לה להרים גבות, העולם היה מוזר ועקום, אבל האיש בסרבל האדום לא צריך להיות עצוב בגלל זה.
היא המשיכה לתוך תחנת הרכבת והחרצית עכשיו הציצה מכיס סרבלו האדום של איש מחייך.

רכבת עמוסה וקולות מהוסים של אנשים מנומסים וההקלה שבבריחה לתוך קרון ממוזג מפני החום שבחוץ, ואין מקום לשבת אבל זה בסדר. היא אוהבת לעמוד.
והיא חייכה לאיש שמולה והוא חייך חזרה, תוהה, והיא חייכה לאישה שלידה וההיא חייכה חזרה, נבוכה.
העולם כולו מחייך אם אתה מחייך אליו, היא חשבה. חבל שאנשים לא יודעים את זה.

חבל שהיא לא ידעה שהאיש שמולה חשב שהיא קלישאה.
הוא חייך כי מחייכים כי זה מה שעושים כדי שאנשים יחשבו שאתה נחמד ולא סתם רובוט חסר רגשות. הוא לא היה חסר רגשות אבל גם בהחלט לא שש להקפיץ את הדופק שלו בהתאם לאירועים חולפים. אם יקרה משהו משמעותי, מילא, אבל סתם כך? לא.

הוא השפיל את מבטו אל העיתון שאת תכנו ידע כבר מבלי לקרוא. הכל מטומטם, הפוליטיקאים מסריחים, המפורסמים בוגדים, נועה קירל הוציאה עוד שיר, מה חדש. כלום.
הרכבת הגיעה לתחנה, הוא השאיר את העיתון על הרצפה.
איזה יום.

אני חושבת שאני חזקה והכל. לא פיזית, כמובן.
אבל יש משהו שקצת שובר אותי כשאני צריכה להראות את כל החרא שאני עוברת לאנשים מבחוץ.

אפילו להכניס מנקה הביתה שתראה את כל הבלאגן קשה לי

...
די להיות פתטית

אני יודעת עכשיו איך זה כשמישהו אוהב אותך בכל הכוח
אני יודעת איך זה קורה לאחרים
אני חושבת שאני מתחילה לדעת איך זה לאהוב בעצמך.
אהבה זה כשמישהו רואה אותך, זה כל הסיפור.
מכיר את השומה על הכתף, יודע מה את אוהבת לאכול, ממה את מפחדת ואיפה את מרגישה אשמה עד מוות.
אהבה זה לראות
ומשהו בנפש שלי התרחב ואני מסוגלת ליותר ואני באמת אוהבת עכשיו, גם אם לא רומנטית

רק פה יכולתי באמת לספר ולהרגיש כאילו לאנשים אכפת
להיות מפורסמת זה נחמד חלקית בלבד
לאף אחד לא באמת אכפת ממך
ואני שוב לבד אבל מוקפת באנשים

ויש את הפחד החדש הזה מלהיפתח בפני אנשים חדשים, שמא גם אותם אצטרך לעזוב בפתאומיות כי הם לא באים למר כלפון טוב בעין

ככה קוראים לזה?

מה אני עושה? מה אני עושה???