אגב זה מדהים כמה אנחנו אוהבות לשחזר ולבחוש בסיפורי הלידות שלנו... זה ולספר מה בישלנו לשבת🤣🤣 תודו!
אז הלידה הראשונה מתוך שתיים:
סביבות שבוע 29, מתחילים לי גירודים מטורפים בכל הגוף. משהו נוראי בלתי נסבל.
בהתחלה אני מתייחסת לזה כמו סתם עקיצות או פריחה, שמה משחה וכו, לא עוזר.
אני מגגלת קצת, ורואה שזה יכול להצביע על בעיות בכבד וזה יכול להיות מסוכן. אמא שלי אחות, ואני מחליטה להתייחס ברצינות חוצמיזה שאני פשוט משתגעת מהגרד.
הולכת לרופאת נשים שלי (מומחית ובכירה שהיא היום בתפקיד בכיר מאוד, אבל פישלה בגדול) והיא אומרת באדישות שלא צריך להגזים, ובואי נתחיל לפי הסדר לטפל בעור. נותנת לי משחת פניסטיל. מצחיק מאוד.
עובר שבוע, ואני פשוט סובלת. לא ישנה יותר מחצי שעה ברצף (אמיתי!), כל הגוף שלי אדום, פצעים מדממים ברגליים ובידיים.
שוליים אותי לבדיקת דם של תפקודי כבד. יוצא גבוה, אבל תקין.
אחרי שבועיים נבדקת שוב, תקין.
יש עוד בדיקה שאמורים לעשות, מלחי מרה, ומשום מה הרופאה אומרת שאם התפקודי כבד תקינים, אין צורך.
ואני ממשיכה להתגרד כמו משוגעת. בעבודה כולם מתחרפנים (עד היום המנהלת שלי אומרת מדי פעם "איזה זוועה איך שאת התגרדת...)
מגיעה לשבוע 36. שבת.
בבוקר אמורה להיות ברית של הבן של אחי, בבית של אמא שלי. כולם מרוגשים.
אנחנו אוכלים שם סעודת ליל שבת וחוזרים הביתה לישון.
אני מתעוררת אחרי חצי שעה, מגרדת מגרדת ובוכה. הפעם אני פשוט לא מסוגלת יותר. עייפה ויש לי הרגשה ממש רעה.
אני מחליטה להקשיב לעצמי, ומעירה את בעלי.
והוא בשיא ההקשבה והכבוד אומר לי: בואי נלך למיון.
אני בהלם, ואנחנו פשוט יוצאים ברגל לשערי צדק. (מבית וגן)
נעים בחוץ, 2 בלילה, ואנחנו צועדים בכיף...
מגיעים למיון מילדותי, מחליטים לעשות מוניטור ואת שתי הבדיקות. מחכים לבוקר לתשובות. תפקודי כבד יצא תקין, ומלחי מרה לוקח יום שלם.
ב10 בבוקר אנחנו מתים ללכת הביתה לברית, ומשכנעים את הרופאה שזה ממש קרוב, ומבטיחים לחזור מיד אח"כ. היא אומרת שזה על אחריותינו, אבל ממילא התוצאות יגיעו רק בראשון בבוקר ואין לנו מה לחפש שם, אנחנו פשוט נמלטים לברית. מגיעים שניה אחרי שנגמר...
מחליטים לחזור במוצ"ש. מאשפזים אותי במח' נשים במסדרון. כמה מלהיב.
אנחנו מתחלקים במיטה מאחורי איזה פרגוד מסכן... צוחקים בלי שליטה, ומתעצבנים לסירוגין. לא נרדמת, מחכה לבוקר...
בביקור רופאים מגיעה קבוצת סטודנטים עם הרופאה והם בוחנים את המקרה המיוחד כולל הפרחה לחלל האויר של כל הסיכונים האפשריים: מוות פתאומי של העובר וכו... מעודד ברמות.
מעבירה איכשהו את היום (בעלי אורז את הדירה שלנו שאנחנו צריכים לפנות עד יום שלישי) בערב מתפנה לי מיטה בתוך המחלקה, ומגיעות התשובות, מלחיה מרה לא תקינים, אני מועמדת לזירוז בתוך רשימה ענקית...
אני מבינה שזהו, אני פה עד אחרי הלידה.
נותנת לבעלי הוראות מה לארוז (אפילו לא הכנתי תיק! עוד לא תשיעי) חמותי אורזת לנו את הבית. אני מתה ופשוט מדחיקה כי אין לי מה לעשות.
בעלי מגיע בערב, ואני שולחת אותו לישון נורמלי בדירה הריקה.
ב9 בבוקר מודיעים לי שהגיע תורי לזירוז, ושאני יעלה לחדרי לידה.
מתקשרת דחוף לבעלי שיבוא, ועולה לבד עם התיק כמו הומלסית. שלום, באתי ללדת. 🙈
שמים אותי בחדר השהיה, מתחילים זירוז פרופס. אומרים לי שעוד 10 שעות יבדקו אם קרה משו... אנחנו מפטפטים, שרים, מריצים מערכונים, בקיצור מעבירים את הזמן.
בערך ב3 מתחילים עוד סוג של זירוז, כבר לא זוכרת איזה. כלום. נאדה.
ב6 בערב, מתחילים קצת צירונים.
התרגשווווווות, אז זה נקרא צירים! אוקי. טוב לדעת...
קופצת על כדור, הצירים מתחזקים ממש, חמותי מופיעה... אני משתדלת להיות במצברוח.
ב9 בערב מעבירים אותי לחדר לידה 'אמיתי'. כואב לי מאוד מאוד. מסתובבת בחדר כמו משוגעת.
נכנסת להתקלח, לא רוצה לצאת...
אומרים לי שאני אהיה חייבת אפידורל כי הקצב מאוד איטי, ופיטוצין בלי, זה מאוד קשה. אני מתמודדת בגבורה ולאט לאט נגמרים לי הכוחות (אני לא ישנה מליל שבת!)
יוצאת מהמקלחת. מנסה גז צחוק, מרגישה שאני לא מצליחה לנשום טוב, ומפחיד אותי לאבד שליטה, אבל נותנת צ'אנס. עוברות שעתיים. פתיחה 2.
בערך ב3 בלילה מגיע מרדים ונותן לי אפידורל. הכאבים נעלמו, בחילה ועייפותתתתתתת נוראית.
אני מנמנמת קצת ומגיע הבוקר. יום שלישי.
פתיחה 2.5. אני פורצת בבכי. יממה שלימה וזה מה שהתקדם?
רגעי ייאוש קשים מאוד. מנסה להתאושש ולעודד את עצמי.
אני לא יכולה לקום כי אני מחוברת לאפידורל. שוכבת כמו סתומה.
ושום. דבר. לא. זז.
איכשהו עובר היום, קצת ביקורים. שולחת את בעלי לנשום, לישון, להתקלח. מרגישה סופר הירו ואישה מהממת
חמי מתקשר לחזק אותי. (הוא ראש ישיבה ואדם מדהים) אני בוכה אבל באמת מתעודדת.
ב9 וחצי בערב המיילדת (המי יודע כמה, כבר הפסקתי לספור חילופי משמרות, מיילדות) בודקת שוב, פתיחה 3.5. וואו! התקדמות!
מבקשת לפקוע לי את המים. אני מסכימה כמובן.
מרגישה ממש רע. מוזר.
בעלי שר לי "נודה לך ונספר תהילתך", ומרגיע אותי.
ב12 אני אומרת למיילדת שמשהו לא בסדר איתי ויש לי לחץ. ובבקשה תבדוק אם משו התקדם.
היא אומרת שאין עניין כי לפני שעתיים היה 3.5. אני ממש מבקשת, היא בודקת: פתיחה 9.5!!! עוד רגע אפשר ללחוץ!
אני בשוק טוטאלי. גמורה מעייפות ובלבול. איך אני אצליח ללחוץ ככה? מאבדת את זה ואז מחליטה רגע להתאפס.
קוראת לכולם:מיילדות, בעלי, אמא שלי. ואני פשוט מודיעה להם איך אני רוצה שזה ילך: חושך בחדר, אור עמום, כולם מדברים בשקט, בבקשה עיסוי בשמן שקדים שלא יהיו קרעים, ולחכות עם חבל הכבוד כמה שאפשר. ואני מתחילה ללחוץ בשיא הרוגע. מפוקסת. אדרנלין בשמיים.
לוחצת 20 דקות בכל הכח, מקשיבה להוראות של המיילדת. היא מבינה שאני ממש משתפת פעולה ואנחנו עובדות כמו צוות מיומן. אבל נתקע. שום דבר לא מתקדם.
אני מתייאשת לגמרי. המיילדת מתחננת אלי תני עוד קצת, תתעלי על הרגע הזה. אני מחליטה לגייס הכל. ומסתערת על הציר הבא.
הכל שורףףףףףףףףףף. עוד ציר אני מתפרקת. וספלאאאאאש הראש בחוץ, כתף, עוד אחת. זהו. היא בחוץ.
מבקשת אותה ישר אלי. מכניסה אותה בתוך החלוק. שלום נסיכה. תודה שיצאת באמת, סוףסוף.
מתרגשת בטרוף, מחבקת, בוכה. אומרים ביחד מזמור לתודה. ורק אז נותנת להם לשקול אותה וכולי.
בעלי דומע: "את היית נראית לביאה". המשפט הזה מלווה אותי עד היום.
תופרים אותי כמה תפרים פנימיים, ללא חתך.
השעה 5 בבוקר (רביעי) ומעבירים אותי למחלקה. אני לא יכולה לזוז בגלל כמויות האפידורל העצומות שקיבלתי במשך יממה וחצי.
תקועה שלישית בחדר מסריח, גמורה. אבל אני אחרי.
היה ארוך, מתיש וקשה. לא כך דמיינתי את הלידה הראשונה שלי. אבל קיבלתי את יעל המהממת (בת 4.5) שהיא פשוט אוצר משמיים.
לא אלאה אתכם בענייני ההנקה (חודשיים וחצי של 8 שאיבות ביום) אבל גם שם לא היה גן עדן...
זהו. תודה שקראתן עד פה, ממש ריגש אותי לחוות את זה שוב דרך הכתיבה.
תודה עליכן ושבוע טוב.
💗
אז הלידה הראשונה מתוך שתיים:
סביבות שבוע 29, מתחילים לי גירודים מטורפים בכל הגוף. משהו נוראי בלתי נסבל.
בהתחלה אני מתייחסת לזה כמו סתם עקיצות או פריחה, שמה משחה וכו, לא עוזר.
אני מגגלת קצת, ורואה שזה יכול להצביע על בעיות בכבד וזה יכול להיות מסוכן. אמא שלי אחות, ואני מחליטה להתייחס ברצינות חוצמיזה שאני פשוט משתגעת מהגרד.
הולכת לרופאת נשים שלי (מומחית ובכירה שהיא היום בתפקיד בכיר מאוד, אבל פישלה בגדול) והיא אומרת באדישות שלא צריך להגזים, ובואי נתחיל לפי הסדר לטפל בעור. נותנת לי משחת פניסטיל. מצחיק מאוד.
עובר שבוע, ואני פשוט סובלת. לא ישנה יותר מחצי שעה ברצף (אמיתי!), כל הגוף שלי אדום, פצעים מדממים ברגליים ובידיים.
שוליים אותי לבדיקת דם של תפקודי כבד. יוצא גבוה, אבל תקין.
אחרי שבועיים נבדקת שוב, תקין.
יש עוד בדיקה שאמורים לעשות, מלחי מרה, ומשום מה הרופאה אומרת שאם התפקודי כבד תקינים, אין צורך.
ואני ממשיכה להתגרד כמו משוגעת. בעבודה כולם מתחרפנים (עד היום המנהלת שלי אומרת מדי פעם "איזה זוועה איך שאת התגרדת...)
מגיעה לשבוע 36. שבת.
בבוקר אמורה להיות ברית של הבן של אחי, בבית של אמא שלי. כולם מרוגשים.
אנחנו אוכלים שם סעודת ליל שבת וחוזרים הביתה לישון.
אני מתעוררת אחרי חצי שעה, מגרדת מגרדת ובוכה. הפעם אני פשוט לא מסוגלת יותר. עייפה ויש לי הרגשה ממש רעה.
אני מחליטה להקשיב לעצמי, ומעירה את בעלי.
והוא בשיא ההקשבה והכבוד אומר לי: בואי נלך למיון.
אני בהלם, ואנחנו פשוט יוצאים ברגל לשערי צדק. (מבית וגן)
נעים בחוץ, 2 בלילה, ואנחנו צועדים בכיף...
מגיעים למיון מילדותי, מחליטים לעשות מוניטור ואת שתי הבדיקות. מחכים לבוקר לתשובות. תפקודי כבד יצא תקין, ומלחי מרה לוקח יום שלם.
ב10 בבוקר אנחנו מתים ללכת הביתה לברית, ומשכנעים את הרופאה שזה ממש קרוב, ומבטיחים לחזור מיד אח"כ. היא אומרת שזה על אחריותינו, אבל ממילא התוצאות יגיעו רק בראשון בבוקר ואין לנו מה לחפש שם, אנחנו פשוט נמלטים לברית. מגיעים שניה אחרי שנגמר...
מחליטים לחזור במוצ"ש. מאשפזים אותי במח' נשים במסדרון. כמה מלהיב.
אנחנו מתחלקים במיטה מאחורי איזה פרגוד מסכן... צוחקים בלי שליטה, ומתעצבנים לסירוגין. לא נרדמת, מחכה לבוקר...
בביקור רופאים מגיעה קבוצת סטודנטים עם הרופאה והם בוחנים את המקרה המיוחד כולל הפרחה לחלל האויר של כל הסיכונים האפשריים: מוות פתאומי של העובר וכו... מעודד ברמות.
מעבירה איכשהו את היום (בעלי אורז את הדירה שלנו שאנחנו צריכים לפנות עד יום שלישי) בערב מתפנה לי מיטה בתוך המחלקה, ומגיעות התשובות, מלחיה מרה לא תקינים, אני מועמדת לזירוז בתוך רשימה ענקית...
אני מבינה שזהו, אני פה עד אחרי הלידה.
נותנת לבעלי הוראות מה לארוז (אפילו לא הכנתי תיק! עוד לא תשיעי) חמותי אורזת לנו את הבית. אני מתה ופשוט מדחיקה כי אין לי מה לעשות.
בעלי מגיע בערב, ואני שולחת אותו לישון נורמלי בדירה הריקה.
ב9 בבוקר מודיעים לי שהגיע תורי לזירוז, ושאני יעלה לחדרי לידה.
מתקשרת דחוף לבעלי שיבוא, ועולה לבד עם התיק כמו הומלסית. שלום, באתי ללדת. 🙈
שמים אותי בחדר השהיה, מתחילים זירוז פרופס. אומרים לי שעוד 10 שעות יבדקו אם קרה משו... אנחנו מפטפטים, שרים, מריצים מערכונים, בקיצור מעבירים את הזמן.
בערך ב3 מתחילים עוד סוג של זירוז, כבר לא זוכרת איזה. כלום. נאדה.
ב6 בערב, מתחילים קצת צירונים.
התרגשווווווות, אז זה נקרא צירים! אוקי. טוב לדעת...
קופצת על כדור, הצירים מתחזקים ממש, חמותי מופיעה... אני משתדלת להיות במצברוח.
ב9 בערב מעבירים אותי לחדר לידה 'אמיתי'. כואב לי מאוד מאוד. מסתובבת בחדר כמו משוגעת.
נכנסת להתקלח, לא רוצה לצאת...
אומרים לי שאני אהיה חייבת אפידורל כי הקצב מאוד איטי, ופיטוצין בלי, זה מאוד קשה. אני מתמודדת בגבורה ולאט לאט נגמרים לי הכוחות (אני לא ישנה מליל שבת!)
יוצאת מהמקלחת. מנסה גז צחוק, מרגישה שאני לא מצליחה לנשום טוב, ומפחיד אותי לאבד שליטה, אבל נותנת צ'אנס. עוברות שעתיים. פתיחה 2.
בערך ב3 בלילה מגיע מרדים ונותן לי אפידורל. הכאבים נעלמו, בחילה ועייפותתתתתתת נוראית.
אני מנמנמת קצת ומגיע הבוקר. יום שלישי.
פתיחה 2.5. אני פורצת בבכי. יממה שלימה וזה מה שהתקדם?
רגעי ייאוש קשים מאוד. מנסה להתאושש ולעודד את עצמי.
אני לא יכולה לקום כי אני מחוברת לאפידורל. שוכבת כמו סתומה.
ושום. דבר. לא. זז.
איכשהו עובר היום, קצת ביקורים. שולחת את בעלי לנשום, לישון, להתקלח. מרגישה סופר הירו ואישה מהממת
חמי מתקשר לחזק אותי. (הוא ראש ישיבה ואדם מדהים) אני בוכה אבל באמת מתעודדת.
ב9 וחצי בערב המיילדת (המי יודע כמה, כבר הפסקתי לספור חילופי משמרות, מיילדות) בודקת שוב, פתיחה 3.5. וואו! התקדמות!
מבקשת לפקוע לי את המים. אני מסכימה כמובן.
מרגישה ממש רע. מוזר.
בעלי שר לי "נודה לך ונספר תהילתך", ומרגיע אותי.
ב12 אני אומרת למיילדת שמשהו לא בסדר איתי ויש לי לחץ. ובבקשה תבדוק אם משו התקדם.
היא אומרת שאין עניין כי לפני שעתיים היה 3.5. אני ממש מבקשת, היא בודקת: פתיחה 9.5!!! עוד רגע אפשר ללחוץ!
אני בשוק טוטאלי. גמורה מעייפות ובלבול. איך אני אצליח ללחוץ ככה? מאבדת את זה ואז מחליטה רגע להתאפס.
קוראת לכולם:מיילדות, בעלי, אמא שלי. ואני פשוט מודיעה להם איך אני רוצה שזה ילך: חושך בחדר, אור עמום, כולם מדברים בשקט, בבקשה עיסוי בשמן שקדים שלא יהיו קרעים, ולחכות עם חבל הכבוד כמה שאפשר. ואני מתחילה ללחוץ בשיא הרוגע. מפוקסת. אדרנלין בשמיים.
לוחצת 20 דקות בכל הכח, מקשיבה להוראות של המיילדת. היא מבינה שאני ממש משתפת פעולה ואנחנו עובדות כמו צוות מיומן. אבל נתקע. שום דבר לא מתקדם.
אני מתייאשת לגמרי. המיילדת מתחננת אלי תני עוד קצת, תתעלי על הרגע הזה. אני מחליטה לגייס הכל. ומסתערת על הציר הבא.
הכל שורףףףףףףףףףף. עוד ציר אני מתפרקת. וספלאאאאאש הראש בחוץ, כתף, עוד אחת. זהו. היא בחוץ.
מבקשת אותה ישר אלי. מכניסה אותה בתוך החלוק. שלום נסיכה. תודה שיצאת באמת, סוףסוף.
מתרגשת בטרוף, מחבקת, בוכה. אומרים ביחד מזמור לתודה. ורק אז נותנת להם לשקול אותה וכולי.
בעלי דומע: "את היית נראית לביאה". המשפט הזה מלווה אותי עד היום.
תופרים אותי כמה תפרים פנימיים, ללא חתך.
השעה 5 בבוקר (רביעי) ומעבירים אותי למחלקה. אני לא יכולה לזוז בגלל כמויות האפידורל העצומות שקיבלתי במשך יממה וחצי.
תקועה שלישית בחדר מסריח, גמורה. אבל אני אחרי.
היה ארוך, מתיש וקשה. לא כך דמיינתי את הלידה הראשונה שלי. אבל קיבלתי את יעל המהממת (בת 4.5) שהיא פשוט אוצר משמיים.
לא אלאה אתכם בענייני ההנקה (חודשיים וחצי של 8 שאיבות ביום) אבל גם שם לא היה גן עדן...
זהו. תודה שקראתן עד פה, ממש ריגש אותי לחוות את זה שוב דרך הכתיבה.
תודה עליכן ושבוע טוב.
💗
