אבל אין לי למי.. כולן סביבי או נשואות עם ילדים או שאני לא סומכת מספיק בשביל להיפתח.
אני אומרת לעצמי דברי עם ה'.. תפרקי לו. אבל זה לא באמת אותו דבר..
כל רגע שאני לבד עם עצמי אני בוכה, לא באמת מצליחה לעשות משהו.. אין ספק שה' שומע תפילות, אבל מפה ועד שהתפילה מתקבלת.. רחוק, אם בכלל.
יצא לי לדבר עם מישהי, יצאתי כ"כ נואשת ומתמסכנת אוף. סתם עשה לי הרגשה עוד יותר מגעילה..
מרגישה שלא הולך. תקוע. יש הצעות שהן כל כך רחוקות ממה שאני רוצה. אני יכולה לנסות ולהיפגש אבל.. בלב, בפנים בפנים, לא מאמינה שזה יכול להצליח. אז להתעלם מההצעות שיש ולחכות להצעות רלוונטיות יותר..? ומה עם הזמן..? הגיל שלי מלחיץ אותי, מאוד. חשבתי שהשנה אני מתחתנת. לא האמנתי שה' יעכב אותי עוד, אבל הנה.. הפתעה.
וואו, אין לי כוח. פשוט אין.
די נגמר לי כבר האוויר.
ההורים מתייאשים ממני, אומרים שאני צריכה להתפשר על דברים שחשובים לי.. רבתי עם אחי. אני לא מצליחה להתרכז בשום דבר.
אין לי כוח.
