חייבת להגיד לכן תודה.
זה באמת עשה לי ממש טוב לשבת ולכתוב.
גרם לי להבין כל מיני דברים לא טובים שנעשו בניתוח השני שהיה מאוווווד מלחיץ ומאוד טראומתי עבורי.
(בקצרה. קבעו לי תאריך לניתוח. הגעתי כמה ימים לפני בבוקר עם כאבים. שיחררו אותי הבייתה למרות שהיו לי צירים חלשים ולמרות ההיסטוריה של ניתוח חירום ראשון. הגעתי בשעות הערב עם צירים מטורפים ופתיחה של 4.5 ס"מ. מסוכן מאוד עבורי. תוך שנייה וחצי נכנסנו לניתוח שהיה קשה ומלחיץ. כל זה היה יכול להימנע אם היו משאירים אותי בביח בבוקר או מכניסים לניתוח כמו בניתוח השלישי)
סיפור הניתוח השלישי שלי:
תחילת ההריון ובעצם הגילוי שלו היו מאוד מלחיצים.
הבן השני שלי כולה בן שנה, הראשון בן שלוש וחצי ובעלי בשלב של התלבטות רצינית על שינוי כיוון ועזיבת הכולל.
חמי וחמותי ידעו על ההריון ממש מוקדם כי התלבטנו איתם בנוגע לשינוי אצל בעלי. (שינוי שאומר פחות הכנסה מצידו לתקופה מסוימת)
אני התחלתי עבודה חדשה לפני חודש ורגע, איך ניהיה פתאום הורים לשלושה?
זה מהר מדי.
היו לי גם פחדים בהקשר לגוף שלי. את שני ילדי ילדי בניתוח חירום וההוראה היא לחכות שנתיים.
לאט לאט ירד לי הפחד, אחרי הרבה שיחות עם חברה טובה.
את הבדיקות השגרתיות עשיתי ממש בנחת מההרגל.
תוך כדי ההריון ניסיתי להיות הכי טובה שאפשר בעבודה החדשה ואת כל הבדיקות עשיתי ביום החופשי השבועי שלי.
כל יום אחרי הצהריים עליתי עם הבנים פלוס עגלה פלוס בטן הריונית שלוש קומות, זה היה סיוט. ישבתי אחכ חצי שעה במזגן כדי לחזור לעצמי.
התרגשנו בטירוף לגלות שזו בת אחרי שני בנים. כבר ידענו שהיא תיהיה נסיכה.
לקראת סוף ההריון הלכתי לתור לקביעת תאריך לניתוח. סיפרתי את כל הסיפור על הלידה הראשונה והניתוח השני שהיה גם חירום, שבוע לפני התאריך שנקבע בגלל צירים מטורפים.
ביקשתי לקבוע את הניתוח מוקדם כדי להימנע מאותה טראומה מהניתוח הקודם ומהסיבה שרציתי שבעלי יהיה איתי. הרופאה קבעה לי ביום 38+ כמה ימים, שבוע לפני ראש השנה.
בנתיים אמא שלי בטוחה שזה בן כי עד עכשיו לא אמרתי לה כלום ואם לא אמרתי כנראה שזה שוב בן.
היא ביקשה לדעת את התאריך של הניתוח, אמרתי לה וסגרתי את השיחה.
שנייה אחכ היא מתקשרת, רגע זה ברית בר"ה??
לא, זו בת. איזה התרגשות.
התאריך של הניתוח מתקרב
(קבעו לי בשלישי). בעבודה סגרתי שאסיים לעבוד בשישי ואז יהיו לי יומיים מחלה. קניתי לבנים בגדים לר"ה וכמובן שתיכננו להיות בחג אצל אמא שלי.
יום רביעי שלפני הניתוח אני שולחת את בעלי לקניות לשבת. רצינו שבת בבית לפני שנתארח בכל החגים אצל הסבתות. הוא חזר ב12 בלילה, ואני בקושי מעלה שקית אחת עד לקומה שלנו אבל שמחתי שניהיה בבית.
הולכים לישון ואני מתעוררת בלילה מכאבים בבטן. אומרת לעצמי שאינמצב שזה צירים כי יש לי ניתוח רק בשבוע הבא. מנסה לחזור לישון ולא ככ מצליחה. מעירה את בעלי, הוא מציע מקלחת וזה קצת עוזר. אחרי שעה שוב מתעוררת ושוב כאבים כל כמה דקות ומנסה שוב להירדם.
בבוקר קמה עדיין כאובה, מפזרת את הבנים במסגרות ושולחת למנהלות שלי שאני כאובה ולא אגיע לגן. הן בתגובה אומרות שאנסה להגיע בשישי כדי שנוכל להיפרד לפני הלידה...
אני שוכבת בספה בסלון ומנסה לנוח. כועסת על עצמי שאני נחה במקום להתחיל לבשל ואחכ יהיה לחץ וזה אבל אני לא מצליחה למצוא כוחות.
בעלי מתכנן לצאת לעבודה, שואל אותי מה קורה ואני אומרת לו שיהיה בהאזנה.
אחותי בוואספ שואלת לשלומי ומשכנעת אותי ללכת להיבדק.
(הייתי צריכה ללכת ישר למיון ולא למרכז בריאות האישה בשבוע שלי אבל לא ידעתי את זה )
חיכיתי שם מלא בתור, עשיתי מוניטור והיו לי צירים יפים לדברי הרופאה. עם ההיסטוריה שלי היא שולחת אותי למיון.
בנתיים מתקשרת לאחותי לעדכן. היא מעדכנת את אמא שלי שמתקשרת אליי ואומרת לי לא לאכול כלום כי ישמצב שינתחו אותי בקרוב (זה היה ממש טוב שהיא אמרה לי )
אירגנתי תיק קטן לבנים, מים ומסמכים בתיק שלי וירדתי לגן של הבן שלי.
הוצאתי אותו מהגן והסברתי לו שאני הולכת לביח ואחותי תיהיה איתי. היא ואמא שלי הגיעו ביחד. עליתי עם אמא שלי למונית והגענו לביח.
לקח להם המון זמן לבדוק אותי ובסוף אחרי הרבה פניות מצד אמא שלי, הכניסו אותי למוניטור.
יש לי צירים ואני די כאובה אבל עדיין בפוקוס.
הרופא בודק אותי,אין פתיחה אבל צריך לנתח עכשיו כדי זה מסוכן לי צירים.
וזה המזל שאמא שלי אמרה לי לא לאכול.
זה לא מוגדר כניתוח חירום אז בעלי יוכל להיות וגם כל ההכנות יעשו בנחת ב"ה.
אנחנו מקבלים חדר להתארגן, בעלי מגיע יחסית מהר ואמא שלי קצת נותנת לנו פרטיות לשבת לבד עם עצמינו לפני הלידה.
אני לובשת חלוק ופותחים לי וריד ביד וזהו, באים לקחת אותי לחדר ניתוח.
פה התחילו לי ציריםכבר ממש כואבים וגם מהלחץ של הניתוח התחלתי לבכות ולרעוד בו זמנית. מזל שעוד היינו מותרים ובעלי החזיק לי את היד כל הזמן. זה ממש עזר לי להתמודד עם הפחד.
נכנסים לחדר ניתוח. בעלי מקבל בשבילו חלוק ונשאר בחוץ עד שאני יהיה מוכנה. אני נשכבת על המיטה, שמים לי את כל החיבורים ביד ומתחת לצוואר ואז רגע, תרדי מהמיטה ונקרא לך עוד מעט. מסתבר שהגיע מישהי שהפילה וזה היה דחוף יותר.
אז שוב יצאתי להיות עם בעלי. בכיתי שם את נשמתי, מלחץ והכאבים של הצירים ונס שהוא יכל לחבק ולהרגיע.
זהו, עכשיו מתחילים באמת. סיימו את כל ההכנות, בעלי נכנס. אני מרגישה איך לאט לאט האזור למטה נרדם לי אבל לא לגמרי. מריחה ריח של שרוף, כנראה מהחתך בבטן ואז תחושה כאילו פיל יושב עליי ואז בכי קטן ומתוק של התינוקת היפה שלי. הדמעות של הצירים הופכות לדמעות של שמחה. היא קופי של הבן השני שלי. אחד הרופאים מצלם אותנו יחד ובעלי יוצא עם התינוקת החוצה.
בנתיים אני מועברת להתאוששות. כרגיל קפואה לחלוטין ומבקשת עוד ועוד שמיכות ולאט לאט החום משפיע עליי. אני מנסה להתרומם כי כואב לי הגב מהשכיבה הממושכת ולא מצליחה. מאוד מתסכל אותי.
יחד עם זה אני שמחה על החוויה הטובה של הניתוח לעומת הניתוחים הקודמים. בעלי איתי והרופאים הסכימו לצלם תמונות וכו.
אמא שלי נכנסת ורואה שאני בסדר ומספרת לי כמה היא מתוקה הגברת הקטנה.
מעבירים אותי למחלקה באיזה 12 בלילה, אמא שלי ובעלי נשארים איתי עוד קצת ונוסעים לישון.
במחלקה עצמה היה סבבה והאחיות היו בסדר, רק שהיה לי נורא משעמם ותיסכל אותי שאני לא יכולה לעשות הכול בקלות כמו לפני הניתוח. וזה היתרון בניתוחים חוזרים, שיודעים שזה עובר השלב הזה וחוזרים להתנהל כרגיל.
חזרתי הבייתה. הבנים היו אצל חמותי איזה יומיים ואז אחותיי באו לעזור איזה שבוע אחרי צהריים.
החצי שנה הראשונה הייתה מאוד מאתגרת. בכל זאת הבן שלי עדיין קטן וצריך אותי ממש (שנה ותשע ).
לא ממש הרגשתי חופשת לידה כי הייתי איתם אחרי צהריים בבית רוב הזמן לבד ובבקרים כלים כביסות וכו...
אבל ב"ה לאט לאט ניהיה קל יותר ושני הבנים גם גדלו ויותר עוזרים. עכשיו כשהיא בת 10 חודש עוד מעט ממש כיף לגדל אותם יחד וממש רגוע. והיא נסיכה מהמממת מהמממת. הם חולים עלייה והיא עליהם.
עדיין יש לי מחשבות לפעמים איך זה שפתאום יש לי 3 ילדים ככ מהר ורגע לא הספקתי לעכל אבל בכללי ב"ה הכול טוב.
תודה לה' על האוצרות הקטנים האלו!
