את דסי אני לא סובלת ואת חנצ'ו אני אוהבת מאד
לפעמים זה תלוי באופי

חח סתם קוראים לה הדסה

היא אגב עשור מתחתי כמעט, שזה משעשע

פעם היינו החברות הכי טובות
היא היתה מעירה אותי בבוקר לספר לי על מה היא חלמה
היא היתה שמה עלי ראש והייתי מספרת לה סיפורים
היא ישנה במיטת קומותיים איתי ואני נדנדתי אותה חזק
איתה שיחקתי כל החיים

מעכשיו יש בינינו קשר דל להפליא
לא מרגישה קשורה אליה משום כיוון

איך קרה השינוי? זה עושה לי מממש כואב לשמוע משום מה

אולי אתן באמת תאומות 🤔

כי גם לי היה איתה סיפור של כסף כזכור חח

סוג של תחרות סמויה כזאת, רק שאני לא מעוניינת בתחרות

היא תמיד היתה קנאית מאד וניסתה להשיג אותי בכל תחום, ולי לא היה אכפת שהיא הצליחה, פרגנתי לה מכל הלב.
כשהיא התחתנה היא אסרה עלי לדבר עם בעלה וסיפרה לו דברים רעים עלי, היום היא טוענת שזה כי היא "פחדה" כי הם היו בתחילת הנישואין. היא אמרה שאני דברנית ופלרטטנית (ברור, אני. זאת שמפחדת מבנים)

אחר כך היא פשוט עשתה כל דבר שאני עשיתי. יצאה לשליחות, לגלגה עליי שהיא מצליחה יותר ממני (כולל התגאות בנסיון דייטים עשיר משלי, בחייאת) ילדה שני בנים (את זה אני די בטוחה שהיא לא עשתה בכוונה )

ולפני שבועיים התחיל לכאוב לה הגב.
כמובן שדיברנו על זה ואמרתי לה ממה להיזהר ומה אני עושה, אבל בגדול אני ממש מקווה שהיא לא קיבלה גם מה שיש לי. זה לא אמור לקרות לה. אבל מי יודע.

אני כל הזמן מנסה לדבר איתה אבל היא מתייחסת אלי בהתנשאות מוזרה מאד. מבחינתה אני עוף מוזר שלא הולך בתלם, החברות שלי מוזרות, החיים שלי מוזרים, אני עצמי מוזרה.

אמרת פעם שזה גם קשור לגיס ולשלום, אם אני זוכר נכון.

קוראים לגיס מורדי. הוא ושלום דווקא חברים, מסתבר שדסי סיפרה לו מלא שטויות עלי ועל שלום כדי שהוא לא ידבר איתנו. איזו חמודה. מי לא היה רוצה אחות כזאת.
לאחרונה הוא ושלום מדברים המון, הוא מתייעץ עם שלום הרבה.

את כל האחים שלי אני מחבב.

איזה חמוד, תודה

ואני מטפסת בה בגאון

בנאדם הוא כל כך הרבה יותר מפני השטח שלו, תמיד יש מה לראות

לדעתי האהבה היא הרצון לראות מה יש בפנים, להכיר כל חרך

אהבה זה לרצות לראות

(זו הסיבה? או הסיבה של מישהו אחר)

הכל מעייף מירי

הייתי בשבת עם חברות בירושלים אבל מסתבר שהתוכנית לא כללו לשמור שבת בכלל, מבחינתי זה היה סבבה כי אני גם ככה לא שומרת אבל זאת היתה הפעם הראשונה שלא שמרתי ברמה של לנסוע ברכב בשבת

הרגשתי כל כך רע, כל כך מרוקן. היינו באיזה מסעדה/בר כזה וכמה אנשים ראו שאני עם פאה ואמרו לי שאם אני צריכה עזרה יש את עמותת הלל או חרא כזה ואני התחלחלתי ממש. אני לא דתלשית. אני סתם .. רע לי

והכל כל כך מגעיל

זה באמת נשמע כמו חוויה מרוקנת. אני חושבת שזה משהו שחווים כשיש פער בין הערכים שלך למה שקורה בפועל
או כשאת כבר לא יודעת מה הערכים שלך
והילד עם זה את מרגישה מצפון או לא מרגישה כלום ואז מרגישה מצפון עמום על זה שאת לא מרגישה כלום
אני יכולה מאוד להזדהות עם זה שרה
ואני באמת חושבת שאת מגיעה לנקודה בחיים שממנה מחשבים מסלול מחדש

אני לא צריכה את עמותת הלל בכלל אבל סתם כל הקיום הזה כל כך חדגוני ומה עושים בחיים מעכשיו
יש לי רגעים של אושר ואני מנסה להנות מהרגע, אבל איך מחליטים אם להיות חילוני או לא? אולי זה לא שווה בכלל? ואיך לגדל את הילדים שלי?
למה הכל קשה

אבל למה חדגוני? לפעמים בא לי למות מרוב דברים שאפשר לעשות בעולם הזה

דתלשים מתנהגים וחיים, הרבה פעמים, כמו שהם חושבים שחילונים מתנהגים וחיים, שזה איך שלימדו אותם שחילונים מתנהגים וחיים - חיים של ריקנות מלאים בכלום.

אולי מכאן הריקנות. היא לא בהכרח אמיתית.

אני לא מדברת על זה
אגב החילוניים בת''א הרבה יותר עולצים מהחילוניים בירושלים משום מה