בתוך השחרור הגדול ישנה חסימה. גם דברים שלא הדחקתי באופן בחירי, מתכסים בשכבות אבק של נפש. קל יותר לנהל שגרה כשמתעלמים מהחורים. לא לחשוב על, לא לחשוב את, לחיות כאן ועכשיו, לצמצם מבט, לא להתנהל לפי אופק שאינו מובטח, וכלום לא מובטח. להיות פה, לייצר מסגרת להאחז בה. לא ללכת לאיבוד. שלושה ימים לימודים, יומיים עבודה, יום טיול וגם שבת קודש. אפילו הטיול מוכנס במשבצת בלו"ז. אין שעונים מעוררים, יש יקיצה טבעית, והיא שפויה בהתאם לשעה בה הולכים לישון. הולכים על חבל דק, מאוזן, פורשים ידיים. רק לא לאבד יציבות, לא להסתכל קדימה מדיי. צעדים שקולים. מסתכלים רק על הכאן והעכשיו, אם מסתכלים למטה מתגלה התהום. אז מישירים מבט, והבטן עדיין מתהפכת, זה שלא רואים את התהום, לא הופך אותה ללא קיימת. הלב מפרפר ולוחש מה יהיה מה יהיה מה יהיה, והראש מוצף פחדים, רק לא להשתתק. מי מוביל ולמה כל כך קשה לי להרפות, למה אני צריכה ידיעה להאחז בה. אני זוכרת שבתיכון אמרו לי שאני צריכה ללמוד להסתדר במסגרות בחיים, שככה זה עובד בעולם שמחכה לי בחוץ, ואין ברירה אלא. אני זוכרת את התסכול בהתמודדות עם שגרה שלא מתאימה לי, את ההרגשה החנוקה, את זה שהצלחתי למרות שלא התנהלתי כפי שציפו, וכמה שזה הפריע ואפילו הכעיס כמה אנשים בדרך. ועכשיו? עכשיו אני בונה לעצמי את המסגרת של החיים, מרכיבה אותה משלל מעגלים השזורים זה בזה, נוגע לא נוגע, ותמיד אני חצי בפנים, חצי בחוץ, מהלכת על הגבולות וכל העולמות שלי משיקים או אולי בכלל כדורי ג'אנלינג שזורקים ותופסים במהירות להטוטנית כדי שלא יפלו על הרצפה. אני תוהה לעצמי אם ההווה שלי לא מספיק מלא ועשיר שאני חושבת כל כך הרבה על העבר. היום לפני שנה בגוגל תמונות, שיר שמזכיר תקופה מסויימת, התראה על זכרונות בפייסבוק, קווי אוטובוס של פעם, ריחות, מקומות, אנשים, מילים. הקצב הוא אחר, אין ספק. אבל מי אמר שזה לא טוב, זו הזדמנות לרפא את כל הסדקים שבי, למלא את כל החללים שנפערו, את מה שהזנחתי ועוד המון מילים יפות, ולפעמים, אפילו רוב הזמן, באמת יש לי כח. אבל לפעמים פשוט אין, והגוף מבקש לילה לבן לשוטט בו, והנפש מבקשת פרק מסדרה דבילית שלא ראיתי כבר המון זמן רק כדי לא לחשוב ולא להרגיש ולהיות קצת בענן כזה של לא כלומיות וזהו. לאבד פוקוס. קפה ומסיכה בדרך לעבודה, להכנס לתפקיד ואז לחזור מותשת ולהתיישב על מטלות מהמכללה, איך לא תלכי לאיבוד. דף משימות בתחילת כל שבוע, לסמן וי, עוד סיפוק קטן לאוסף, למרקר, לרפרש את המייל, לראות שלא החמצתי שום דבר חשוב, והופס לפתוח את המודל במקביל לקובץ וורד, גופן דויד (שהוא אגב מכוער לאללה, מה הקטע של האקדמיה איתו, תמוה בעיני), גודל 12, שחור כמובן, רווח שורה אחד וחצי, ישור לצדדים והתחלנו. את מסך שחור בזום, את מספר תעודת זהות ברשימת שמות, את מזפזפת בפייסבוק בזמן שהמרצה נואם על משהו איזוטרי פחות או יותר, את לא מרוכזת בכלום. מלא מלל, המון מאמרים, פתאום אין לך דעה למרות שבד"כ יש לך. הכל לא מעניין, נאטמת, אפטיות, תפקוד על אוטומט. שגרה-שגרה-שגרה. לא להישיר מבט, גל שני באופק, פירוקי דירה, חיפושים, נדודים ובכלל עכשיו בית, אז למה לך כל זה. לא לתת למחשבות להפליג, להתפקס. יש מה לעשות, להיות ממוקדת מטרה. בשישי מטיילים, נראה את כולן ואת השמש והאוויר שבחוץ, שוב נשב במעיין עם פק"ל ואבטיח ונחליף את אותם הדיבורים הרגילים. ברביצה של שבת על הספות, רגע לפני מנחה פתאום הלב נפתח ויש קצת אמת בתוך כל העלאק חיים האלו וגם זה דועך בסוף, ומה נשאר אם לא אנחנו. מה נשאר. זה מצחיק אותי שקוראים לזה עולם המבוגרים, עלמא דשקרא, עולם הפוך ראיתי, אותו עולם עם קצת יותר בירוקרטיה מסביב ופרצופים רציניים של צריך להיות מחושב ואחראי ולא לקחת סיכונים גדולים מדיי, הם לא מבינים שתכל'ס, זה לא לב העניין. מי מקשיב לרעותא דליבא במירוץ המטורף של החיים. הא-לוהים של הלילות ושל סעודה שלישית נמצא כאן תמיד. ביקשנו שיברא לנו לב, ועיניים, ואוזניים, שנברא לעצמנו, שלא נפסיק לחפש. שלא נהיה עבדים של הזמן או של מה יגידו. שנחיה, בעוצמות, שנגלה את החן שבשגרה, אפשר פשוט לשמוח ולא לרדוף. כל היום לרדוף. שנרפה ונעיז להתמסר, לא צריך להיות אנשי קצוות, לא אנשי אקסטרים, רק אנשי אמת.

אני חושבת שזה היה היום הכי קשה בכל תקופת האירוסין עד כה.
בכיתי מלא גם בהתחלה עד שהתרגלתי להורמונים. ועכשיו - במקום לבכות פעמיים ביום, אני בוכה פעמיים בשבוע.
(תמיד יותר קל להאשים דברים חיצוניים. ובכלל, אנחנו שולטים במצבי הרוח שלנו, לא משנה מה קורה וכמה קשה זה יכול להיות)
זה היה יום נוראי, במקומו הייתי מבטלת אירוסין אחרי דבר כזה. הייתי איומה, בלתי ניתנת להכלה, מזעזעת.
שלא לדבר על השמירת נגיעה שהיא כבר פשוט לא אפשרית, באמת לא אפשרית. עזבו תאווה, רבאק אני צריכה חיבוק חזק וארוך שיחזיר לי את הכח. להיות מוגנת בידיים שלו.
כשאני אומרת שאני מפחדת מחתונת קורונה, זה לא מחתונה מצומצמת ופחות זוהרת ונוצצת. זה משהו שהייתי הולכת עליו מלכתחילה, וגם הוא אבל יש את ההורים שלו בסיפור...
והוא לא הבין למה אני בוכה, הרי רק לפני שבוע דיברנו על זה שזו תהיה החתונה שלנו, אבל לא האירוע שלנו ושאנחנו מכפיפים את עצמנו לרצונות של אחרים ואולי זה כבר יותר מדיי ואולי באירוע חד פעמי זה בסדר, אבל לא בבית שלנו, למרות שרבאק, החתונה פשוט לא תשקף אותנו אז איפה אפשר לנסות להשתדל שכן ופתאום הוא הפך את דעתו ואמר לי להתעקש על הפרחים והייתי שמחה שסופסוף הוא הבין, ושסופסוף גם הוא מראה חולשה קצת, אבל הייתי עצובה שקשה לו כל כך.
הסברתי לו שאין לי כוחות לארגן הכל שוב, שהטכני הזה גומר לי על הנפש כי הכל נעשה באינסוף לחץ ואיזונים עדינים ומשפחות וחברים ומה יהיה. ולהכנס לתוך מערבולת כזו בטווח של 48 שעות יגמור עליי נפשית. במבט לאחור, אלו יהיו רק 48 שעות. לא ארבעה חודשים.
לא אכפת לי לצמצם חתונה ואני אפילו אשמח. קורץ לי שמלת כלה בדשא, פשטות והרבה שמחה ואור. להיות מוקפת אך ורק באנשים שבאמת אוהבים אותי ולא במאות אנשים שמסתכלים עלינו ברגע אינטימי למדיי וכל מה שאני רוצה זה שקט ולשמוע איך עבר עליו השבוע הזה שלא נפגשנו אבל יש מסביבנו מלא אנשים. אני רוצה לא לחשוב פעמיים האם לברך שהחיינו או לא, ושזה ירגיש לי צנוע גם אם זה לא הסטנדרט כי יהיו מסביבנו רק עשרות אנשים ולא מאות, ותהיה הרבה פחות ביקורת.
אבל להזיז חתונה? לדאוג לסגור עם ספקים חלופיים, לבטל חוזים, לעבור על מה הובטח בסעיפי קורונה ולחץ לחץ לחץ - זה אני לא מסוגלת לחשוב. אני שומעת את הקולות של ההורים שלו, של ההורים שלי, של סבא וסבתא והחברים וכל מי שאנחנו רוצים ומנסים לרצות.
לפעמים מרגיש לי שאיבדנו את עצמנו.
למה לקחתי את מה שהיא כתבה לי כל כך קשה? למה זה הפעיל אותי עד כדי כך? למה היא התעקשה לחפש פיסות אמת? למה לא פשוט לומר שהיא טועה ואני צודקת ולתת לי חיבוק ולהגיד שגם זה יעבור ולא להתרגש וזה פשוט שלה וזהו, תשחררי, בואי ננגב לך את הדמעות. את בסדר, את נורמלית, זו תקופה קשה, את לא מתנהגת נוראי כל כך, רק לפעמים קצת קשה לך, וזה בסדר ואפילו סופר הגיוני ולגיטימי. שחררי את הביקורת מבחוץ, יש לך מספיק ביקורת מבפנים, תנשמי אהובה שלי. בואי קחי עוד חיבוק, מרגיש לי שאת עדיין לא רגועה.
אני מרגישה שאני מסתובבת בעולם מלא מראות. והמראות האלו מראות בעיקר את מה שלא טוב ולא יפה וצריך לשפר. ואז אני בהצפה פנימית תמידית. כל הזמן נתונה תחת אש של ביקורת צולבת ומסביבי המוני מראות שמשקפות זו את זו והכל כבר מתחיל לתעתע ואני לא יודעת מה אמת ומה שקר ומה אמת מעוותת ויש לי סחרחורת איומה וגם בחילה ואני הולכת לאיבוד ויש לי חולשה והופס אני כמעט ונופלת.
למה לכולם יש מה להגיד כל הזמן, תמיד. איך הם מגבשים דעה על כל דבר במהירות הבזק. תמיד יודעים, חכמים, נבונים, יפים וצודקים. ורק אני ילדה קטנה בעולם גדול שצריכה שהוא יחזיק לי את היד כי השאר מבלבלים אותי וכבר שכחתי לאן ללכת.
למה אנשים מרשים לעצמם להתערב במקומות הכי רגישים ואישיים והכי לא שלהם. למה אתם חושבים שלהאשים אותי יעזור. למה לקחת אירוע אחד ולצבוע בצבע שלו שלושה חודשים. למה לא להביע יותר חמלה. למה כל הזמן הראיה המצומצמת והמצמצמת הזו. למה כל מבט דוקר אותי כמו חץ. למה אנשים בוגרים לא יודעים לומר "נפגעתי", למה כולנו מלאי אגו ולא מוכנים לרדת מהעץ שלנו גם כשברור בוודאות שטעינו. למה החיים כל כך מציפים.
אני מתגעגעת לשגרה. ואולי אתגעגע גם לתקופה הזו. אני גם שמחה. יש לי אותו. הוא קרקע יציבה, ותומכת, ורגועה. הוא שלו, ומכיל, ומקשיב, ואוהב, וסבלן. בסוף יהיה לנו בית. עוד מעט הטירונות הזו מסתיימת, ומתחילים החיים האמיתיים. שגם בהם יש התמודדויות וקשיים, אבל גם יש לנו בית ושקט ויציבות ומתישהו גם שגרה. יש לי הרגשה שדברים יראו אחרת. הלוואי שאני צודקת, ויהיה רגוע יותר.

(הנה בא עוד גל גדול, זהירות רק לא ליפול)

אני מרגישה בתוך רכבת הרים רגשית. רכבת שעוברת דרך כל הפחדים ומכריחה אותי להסתכל להם בלבן של העיניים.
האינסטינקט הראשון הוא לברוח, אין מה להילחם בפחד, הוא לא רציונלי, הוא תמיד מנצח. מנטרל את השכל, מרעיד את הרגש ואז משתק.
אבל מה קורה אם מקשיבים לו? אם עוצרים שניה, ומסכימים להיות בבירור הזה.
להרפות, לשחרר אחיזה, להגיד: אוקיי, אני מפחדת, למה? ממה? על מה זה יושב? האם זה פחד בריא? האם הוא עוצר אותי? מה ירגיע אותי?
לא לחפש פתרונות, להסכים להיות בהשהיה. לחכות. להקשיב. להתבונן. לצעוק את הפחד בתוך הלב. שיהדהד לו. שאהיה המראה של עצמי.
השיקוף העצמי הזה מטביע בתוכו, ואני מתבוססת כמעט עד מחנק. זה בא בגלים. כלפי חוץ לובשים חיוך של יום חול, בפנים הלב על 1200 סיבובי סחיטה.

(בקושי מסוגל לנשום, וחושך מעל פני תהום)

לפסוע אל תוך הערפל, כי שם האלוקים. במודעות גמורה, להכניס את עצמי לכל הבילבולים והספקות והרפש שיש שם בקרקעית הלב, באופק המאיים והמבטיח.
רק ככה מתנקים.
לבכות את עצמי לדעת דרך העיניים, לנקז את אגמי הלב המוצף על גדותיו.
לקלף לקלף לקלף.
להסכים להיות בבירור.
להתברר.
להתברבר.
לדעת שאין פתרונות בסוף, אבל יש רוגע ושלווה.
אין אור בקצה המנהרה כי אין מנהרה.
ערימה של דמיונות.
דמיונות שהם לא שקר, כח המדמה הוא כח חזק וחשוב, אבל מבלבל ומתעתע.

(כל המניעות שיש לאדם כולם, הם רק בשביל החשק)

אם יש מחסום כנראה שצריך לעבור דרכו. לעשות קצת שרירים ולדלג מעליו כמו שצריך, ולא ללכת מסביב.
אם משאירים את האבן באמצע השביל, היא תפריע לנו כשנעבור בו שוב (ורוב השבילים בחיינו הם לא חד פעמיים, נכון?) צריך להסיר אותה, ולטפל בה, שלא תפריע בפעם הבאה.
מותר להחליט שעכשיו אנחנו חלשים,
מנמיכים ווליום,
מאטים את הקצב.
מחליטים שסדר העדיפויות משתנה עכשיו,
שמתפנים רק למה שדחוף והכרחי,
שכרגע מתרכזים בעצמנו.

(מעליות עולות יורדות ומתרסקות, אבל אני גבוה מכולן)

ולפעמים יש אבנים שחוזרות על עצמן
מערבולות זה דבר ספירלי
והרגשות שלי באים בגלים
גאות ושפל
אפשר לפגוש את אותן הנקודות
וזה בסדר.

(ושוב הלב שלי יוצא, לרקוד עם הפחדים)

לא לשכוח,
שאחרי שמרשים לעצמנו להתבוסס בפחד,
פתאום יש זקיפות קומה מסויימת,
הבעיות לא נפתרות,
אבל אין רעשים,
יש שקט כזה,
ביטחון, רוגע ונחת.
יש פחדים, ויש מבט מפוכח ששם אותם בפרופורציה הנכונה.

(ולא, לפחד מהפחד)

@משיבת הרוחמשיבת הרוח

או שאת שומרת פה רק לזמנים קשים

מה עשיתי לא בסדר?
פיזית הלכתי לישון לפני 23:30.
הפרעות שינה זה משהו שהשטן ברא.
רע לי.
אני שונאת ואוהבת לילות בו זמנית.
זה פשוט לא הוגן.
מקווה שזה יסורים מכפרים או משהו כזה.
מתישהו הגוף כבר לא יכול לתפקד.
נמאס לי.
חלש לי ורועד לי והכל דפוק.

נוהל לילה לבן, או לנסות לישון בכל זאת?

יש לילות שבהם השריטות נפערות בבשר החי, כאילו מעולם לא הגלידו. הן מדממות מאוד והאני שלי מתכווץ.
פתאום מעניין אותי אם הייתי אומרת "האני שלי", גם לפני שלמדתי תיאוריות באישיות, או שזו תופעת לוואי של הסמסטר האחרון.
פגשתי היום אנשים שלי, חשבתי שזה עשה לי טוב, אבל אולי זה הוציא אותי מהאיזון המדומה והמזוייף הזה.
2:35, 8° בגשם בחוץ. הרוח צורבת בפנים. רכב עובר ומשפריץ עליי משלולית אקראית.
הכל אומר שצריך להיות לילה לבן, אבל ב12:00 יש מבחן, ותיאורטית לומדים מ9:00-19:00, ומייד אח"כ אני נוסעת לעבודה.
שיחות עם אנשים עשויות להיות מטלטלות כ"כ.
התחשק לי לומר לה, שהיא לא יכולה להעלם מהחיים שלי לכ"כ הרבה זמן ואז לחזור ולזרוק הערות במבט על שכזה, ובכלל לא היית איתי כל הדרך, אז מי את שתשפטי את התהליך שאני בעיצומו ממבט חיצוני.
(ולמה זה כ"כ מפעיל אותי, כל פעם מחדש. האם אי פעם אהיה שלמה עם הבחירות שלי?)
זה קל לחלום ברווקות, אבל אני רואה את חברות שלי, חתונה, ילד ראשון, ותגידי להתראות ל3/4 ממה שתיכננת, ניפגש בפנסיה אם לא תשני 200 כיוונים עד אז.
צריך ללמוד לחיות את העכשיו, וזה קשה מאוד בעולם מכוון מטרות רחוקות.
למדנו לרוץ למרחקים ארוכים, להיות על המסלול לשם המסלול, לשם האחיזה, לשם המסגרת, לשם הלהגיע.
איזה מירוץ אווילי. יא-אללה. וכמעט כולנו נכנעים לסרט הזה, פשוט לא יאמן.
לנכוח. מה יש ברגע הזה. אני נכנסת הבייתה, המעיל רטוב מהגשם, והקצוות של החצאית גם כן. יש ריח של כביסה נקיה וזמזום של רדיאטור.
צריך להתחיל ולנסות לזמן את השינה. אולי ספר יעזור.
לדחות את השעון המעורר, למרות שרוב הסיכויים שאקום לפניו, להשתחל לפיג'מה.

(יצר הטוב: סוף זמן קריאת שמע
יצר הרע: חה חה חה
יצר הטוב: סוף זמן תפילה?
יצר הרע: על מי את עובדת)

[שמישהו יסביר לי איך מרגיעים את הגוף מבלי להקיא. אני לא רוצה לחזור אחורה גם בזה. מספיק לי הכאוס של עכשיו.]

לבכות פעמיים בחודש
לבכות פעמיים בשבוע
לבכות פעמיים ביום
לבכות פעמיים בשעה
לבכות פעמיים בדקה

להיות באיזה משהו מיותר בזום עם נוכחות חובה, ושמים לב שכיביתי מצלמה ומדברים אליי עד שאני פותחת, אז אני מראה רק חצי פרצוף ועדיין רואים שבכיתי.