בתוך השחרור הגדול ישנה חסימה. גם דברים שלא הדחקתי באופן בחירי, מתכסים בשכבות אבק של נפש. קל יותר לנהל שגרה כשמתעלמים מהחורים. לא לחשוב על, לא לחשוב את, לחיות כאן ועכשיו, לצמצם מבט, לא להתנהל לפי אופק שאינו מובטח, וכלום לא מובטח. להיות פה, לייצר מסגרת להאחז בה. לא ללכת לאיבוד. שלושה ימים לימודים, יומיים עבודה, יום טיול וגם שבת קודש. אפילו הטיול מוכנס במשבצת בלו"ז. אין שעונים מעוררים, יש יקיצה טבעית, והיא שפויה בהתאם לשעה בה הולכים לישון. הולכים על חבל דק, מאוזן, פורשים ידיים. רק לא לאבד יציבות, לא להסתכל קדימה מדיי. צעדים שקולים. מסתכלים רק על הכאן והעכשיו, אם מסתכלים למטה מתגלה התהום. אז מישירים מבט, והבטן עדיין מתהפכת, זה שלא רואים את התהום, לא הופך אותה ללא קיימת. הלב מפרפר ולוחש מה יהיה מה יהיה מה יהיה, והראש מוצף פחדים, רק לא להשתתק. מי מוביל ולמה כל כך קשה לי להרפות, למה אני צריכה ידיעה להאחז בה. אני זוכרת שבתיכון אמרו לי שאני צריכה ללמוד להסתדר במסגרות בחיים, שככה זה עובד בעולם שמחכה לי בחוץ, ואין ברירה אלא. אני זוכרת את התסכול בהתמודדות עם שגרה שלא מתאימה לי, את ההרגשה החנוקה, את זה שהצלחתי למרות שלא התנהלתי כפי שציפו, וכמה שזה הפריע ואפילו הכעיס כמה אנשים בדרך. ועכשיו? עכשיו אני בונה לעצמי את המסגרת של החיים, מרכיבה אותה משלל מעגלים השזורים זה בזה, נוגע לא נוגע, ותמיד אני חצי בפנים, חצי בחוץ, מהלכת על הגבולות וכל העולמות שלי משיקים או אולי בכלל כדורי ג'אנלינג שזורקים ותופסים במהירות להטוטנית כדי שלא יפלו על הרצפה. אני תוהה לעצמי אם ההווה שלי לא מספיק מלא ועשיר שאני חושבת כל כך הרבה על העבר. היום לפני שנה בגוגל תמונות, שיר שמזכיר תקופה מסויימת, התראה על זכרונות בפייסבוק, קווי אוטובוס של פעם, ריחות, מקומות, אנשים, מילים. הקצב הוא אחר, אין ספק. אבל מי אמר שזה לא טוב, זו הזדמנות לרפא את כל הסדקים שבי, למלא את כל החללים שנפערו, את מה שהזנחתי ועוד המון מילים יפות, ולפעמים, אפילו רוב הזמן, באמת יש לי כח. אבל לפעמים פשוט אין, והגוף מבקש לילה לבן לשוטט בו, והנפש מבקשת פרק מסדרה דבילית שלא ראיתי כבר המון זמן רק כדי לא לחשוב ולא להרגיש ולהיות קצת בענן כזה של לא כלומיות וזהו. לאבד פוקוס. קפה ומסיכה בדרך לעבודה, להכנס לתפקיד ואז לחזור מותשת ולהתיישב על מטלות מהמכללה, איך לא תלכי לאיבוד. דף משימות בתחילת כל שבוע, לסמן וי, עוד סיפוק קטן לאוסף, למרקר, לרפרש את המייל, לראות שלא החמצתי שום דבר חשוב, והופס לפתוח את המודל במקביל לקובץ וורד, גופן דויד (שהוא אגב מכוער לאללה, מה הקטע של האקדמיה איתו, תמוה בעיני), גודל 12, שחור כמובן, רווח שורה אחד וחצי, ישור לצדדים והתחלנו. את מסך שחור בזום, את מספר תעודת זהות ברשימת שמות, את מזפזפת בפייסבוק בזמן שהמרצה נואם על משהו איזוטרי פחות או יותר, את לא מרוכזת בכלום. מלא מלל, המון מאמרים, פתאום אין לך דעה למרות שבד"כ יש לך. הכל לא מעניין, נאטמת, אפטיות, תפקוד על אוטומט. שגרה-שגרה-שגרה. לא להישיר מבט, גל שני באופק, פירוקי דירה, חיפושים, נדודים ובכלל עכשיו בית, אז למה לך כל זה. לא לתת למחשבות להפליג, להתפקס. יש מה לעשות, להיות ממוקדת מטרה. בשישי מטיילים, נראה את כולן ואת השמש והאוויר שבחוץ, שוב נשב במעיין עם פק"ל ואבטיח ונחליף את אותם הדיבורים הרגילים. ברביצה של שבת על הספות, רגע לפני מנחה פתאום הלב נפתח ויש קצת אמת בתוך כל העלאק חיים האלו וגם זה דועך בסוף, ומה נשאר אם לא אנחנו. מה נשאר. זה מצחיק אותי שקוראים לזה עולם המבוגרים, עלמא דשקרא, עולם הפוך ראיתי, אותו עולם עם קצת יותר בירוקרטיה מסביב ופרצופים רציניים של צריך להיות מחושב ואחראי ולא לקחת סיכונים גדולים מדיי, הם לא מבינים שתכל'ס, זה לא לב העניין. מי מקשיב לרעותא דליבא במירוץ המטורף של החיים. הא-לוהים של הלילות ושל סעודה שלישית נמצא כאן תמיד. ביקשנו שיברא לנו לב, ועיניים, ואוזניים, שנברא לעצמנו, שלא נפסיק לחפש. שלא נהיה עבדים של הזמן או של מה יגידו. שנחיה, בעוצמות, שנגלה את החן שבשגרה, אפשר פשוט לשמוח ולא לרדוף. כל היום לרדוף. שנרפה ונעיז להתמסר, לא צריך להיות אנשי קצוות, לא אנשי אקסטרים, רק אנשי אמת.
פורום קרית ארבע
בהנהלת: משיבת הרוח