או שהם לא רגילים לזה וזה מרגיש להם מוזר

או שהם חוששים שזה יחייב אותם להתנחמד בחזרה

ואולי הם לא מאמינים שבאמת נחמדים וזה חבל.

תודה שכתבת את זה זה מרגיע

מה שלומך הודיה?

אגב הודיה,
כמעט קראתי לך הודיה בנב"ל.

אני בטוב ברוך ה'
הוא לא חולה בקורונה אז אפשר להפגש אני מתרגשתץ רוצה השבוע? @סלט אולי נעשה משהו ביחד?

חבל על כל הנרות.

אבל לא ליותר מידי זמן או שיש מקום שאפשר לשכב בו

יש לי חלקת דשא משלי
אני אקח ואחזיר אתכן מירושלים לא אכפת לי

בום

אמאלה את לא יודעת איפה הגבעה?

רק מניתי את העמים.

הייתי צריכה להזכר שאת זו את

וידאתי שאני יודעת לגמרי ומסתבר שלא כ"כ.

כשנפגשתי עם ייבס זה היה כי הלכתי לאורתופד

וזה היה לי קשוח ממש

ייבס תודי שלא רואים עלי כלום אבל

ועדיין רצית להיפגש?

למה מה עדיף לחזור הביתה לשכב

אם אני כבר שם אז למה לא

אבל לנסוע לירושלים זה המון המון בשבילי.

אני יכולה לנסוע לים באשדוד או משהו, הרבה יותר קרוב לי כשאני בגדרה למשל

תקבעו, אני אצטרף אם יתאפשר.

יהיה כיף

תשכנעי את ייבס אנחנו נבוא אלייך אבל בטח היא לא תרצה |פורץ בבכי|

ואני נורא עייפה עכשיו.

באמת לא חושבת

הייתה אצלנו פעם.

היא לא אורטופדית, היא מעסה באיזו שיטה אבל זה לגמרי קיים.

היא מגיעה עם מיטה ענקית שמתקפלת וכל הדברים שהיא צריכה בתיק.

בס"ד

כאילו
מפחדים מחברה ונחמדות מרתיעה אותם

ואני מטפסת בה בגאון

בנאדם הוא כל כך הרבה יותר מפני השטח שלו, תמיד יש מה לראות

לדעתי האהבה היא הרצון לראות מה יש בפנים, להכיר כל חרך

אהבה זה לרצות לראות

(זו הסיבה? או הסיבה של מישהו אחר)

הכל מעייף מירי

הייתי בשבת עם חברות בירושלים אבל מסתבר שהתוכנית לא כללו לשמור שבת בכלל, מבחינתי זה היה סבבה כי אני גם ככה לא שומרת אבל זאת היתה הפעם הראשונה שלא שמרתי ברמה של לנסוע ברכב בשבת

הרגשתי כל כך רע, כל כך מרוקן. היינו באיזה מסעדה/בר כזה וכמה אנשים ראו שאני עם פאה ואמרו לי שאם אני צריכה עזרה יש את עמותת הלל או חרא כזה ואני התחלחלתי ממש. אני לא דתלשית. אני סתם .. רע לי

והכל כל כך מגעיל

זה באמת נשמע כמו חוויה מרוקנת. אני חושבת שזה משהו שחווים כשיש פער בין הערכים שלך למה שקורה בפועל
או כשאת כבר לא יודעת מה הערכים שלך
והילד עם זה את מרגישה מצפון או לא מרגישה כלום ואז מרגישה מצפון עמום על זה שאת לא מרגישה כלום
אני יכולה מאוד להזדהות עם זה שרה
ואני באמת חושבת שאת מגיעה לנקודה בחיים שממנה מחשבים מסלול מחדש

אני לא צריכה את עמותת הלל בכלל אבל סתם כל הקיום הזה כל כך חדגוני ומה עושים בחיים מעכשיו
יש לי רגעים של אושר ואני מנסה להנות מהרגע, אבל איך מחליטים אם להיות חילוני או לא? אולי זה לא שווה בכלל? ואיך לגדל את הילדים שלי?
למה הכל קשה

אבל למה חדגוני? לפעמים בא לי למות מרוב דברים שאפשר לעשות בעולם הזה

דתלשים מתנהגים וחיים, הרבה פעמים, כמו שהם חושבים שחילונים מתנהגים וחיים, שזה איך שלימדו אותם שחילונים מתנהגים וחיים - חיים של ריקנות מלאים בכלום.

אולי מכאן הריקנות. היא לא בהכרח אמיתית.

אני לא מדברת על זה
אגב החילוניים בת''א הרבה יותר עולצים מהחילוניים בירושלים משום מה