זו היתה בכלל בת.
היינו החברות הכי טובות.
עד שלא.

סיפרתי למירי ולשירה על זה
אני חושבת שלא סגרתי את הסיפור ההוא מעולם כמו שצריך
התנהלתי בפראות, חתכתי את כל הקשרים וכל החוטים
לא רציתי לחשוב על זה בכלל
שנאתי את עצמי ואת התלותיות שלי ואת החד-צדדיות שהרגשתי כל הזמן, מבחינתי זאת היתה חולשה מטורפת ושנאתי להרגיש חלשה.
הכרחתי את עצמי לשנוא אותה וזה סוג של עבד
גרם לי למערבולת של אהבה-שנאה
לא יכולתי לראות אותה בלי שהלב שלי דפק בפראות

יוצא לי להיזכר בזה לפעמים
זה משהו שכבר מאחוריי
אבל סתם. לפעמים אני תוהה מה אני של היום הייתי עושה.

אני חושבת שאני חזקה והכל. לא פיזית, כמובן.
אבל יש משהו שקצת שובר אותי כשאני צריכה להראות את כל החרא שאני עוברת לאנשים מבחוץ.

אפילו להכניס מנקה הביתה שתראה את כל הבלאגן קשה לי

...
די להיות פתטית

אני יודעת עכשיו איך זה כשמישהו אוהב אותך בכל הכוח
אני יודעת איך זה קורה לאחרים
אני חושבת שאני מתחילה לדעת איך זה לאהוב בעצמך.
אהבה זה כשמישהו רואה אותך, זה כל הסיפור.
מכיר את השומה על הכתף, יודע מה את אוהבת לאכול, ממה את מפחדת ואיפה את מרגישה אשמה עד מוות.
אהבה זה לראות
ומשהו בנפש שלי התרחב ואני מסוגלת ליותר ואני באמת אוהבת עכשיו, גם אם לא רומנטית

רק פה יכולתי באמת לספר ולהרגיש כאילו לאנשים אכפת
להיות מפורסמת זה נחמד חלקית בלבד
לאף אחד לא באמת אכפת ממך
ואני שוב לבד אבל מוקפת באנשים

ויש את הפחד החדש הזה מלהיפתח בפני אנשים חדשים, שמא גם אותם אצטרך לעזוב בפתאומיות כי הם לא באים למר כלפון טוב בעין

ככה קוראים לזה?

מה אני עושה? מה אני עושה???