מחילה. רציתי להיות טובה. מדממות האותיות בדם שחור, מלוכלך. האותיות מוצאות את עצמן, שוב, בפח.
ופתאום דחף לא מוסבר מזנק אל הרגליים, והן, בלי לשאול, מתחילות לרוץ. השמיים בסך הכל שחורים, ריקים מכוכבים. ודי ליפייף את המציאות, מותר לראות את האמת ככה, איך שהיא, בלי כל המחיצות הבנאליות האלה, ומותר לפגוש בה גם אם היא הלכה לטייל עם הכאב.
אויר משוחרר, פתוח, משב קליל של רוח, הראש מתחיל להתייצב, להרגיש קצת בטוח. הידיים ממשיכות לרעוד, העיניים מבקשות תעופה, בלי הפסקה.
היא צונחת על הגבעה, גבעת החול הפרטית שלה, נסתרת מעיני כל, ולא, לא אכפת לה שהשיער שלה מתמלא בחול, גם לא הבגדים. היא עוצמת עיניים והנשימות שלה שורקניות, כל כך שורקניות. כל השרירים מכווצים, לא רוצים להרפות. כשהיא פותחת את העיניים, היא מעבירה אותן מימין לשמאל, כלום לא השתנה, אף אחד לא שם לב. החול עוטף אותה, גרגירים קטנטנים גולשים לתוך הסנדלים, בין האצבעות, לא אכפת לה. לא אכפת לה מכלום עכשיו. ולמה היא מרגישה ככה כשהיא יודעת שהשם יתברך פה לצידה? למען ה'. רע.
'היי.. אבא?' היא לוחשת
'רציתי להיות.. טובה! באמת!'
היא מחכה בסבלנות, לבכי, לדמעות חמות ועדינות שמתגלגלות בין הריסים, שמלטפות את הלחיים.
היא מחכה.
לוקחת אוויר,
היא עדיין מחכה.
'רצי..תי..' בקושי יוצא ממנה משהו, רק מן קול מרוסק, מפורר
התנשפות. עוד אחת.
'אנ..י ר..וצ..ה' קשה לה לנשום
'א..ני רו..צ ..'
שברי מילים.
'א..ב..א' מעולם לא היה קול כל כך חלש
'קש..ה ל...י' אוויר פנימה, 'אב..א..לה..' נשיפה חזקה מדי, היא מתרוקנת.
נשימה. נשיפה. פעם אחרונה-
'א..ב..'
הזיעה מתחילה לכסות את המצח
'אב..א' הידיים נרגעות לאט מהרעד הבלתי נשלט, הנשימות כבר לא נשמעות, עכשיו היא פשוט גוש של חול,
'רק.. ר..צי..תי.. ל..היו..ת ט..ו..ב..ה'
רק השפתיים זזות, מחילה.
