פרפר
ישות
אפצ'י
והנשמה הזאת תלויה על התמונה בחדר כבר שבוע והרצף הזה מתגלגל לי במוח שוב ושוב
כן נו, אני מאמינה באמונות (אולי) תפלות ומקווה שזה לא מישהו שיש לי קשר אליו
(אנשים שצוחקים ממני עכשיו, לבריאות, הצחוק טוב לבריאות)
ואני לא יודעת אם או איך הייתה מצליחה לעבור את השבועיים האלו בלעדי השניים האלו
וגם את השבועיים הבאים
ונקווה שהם ישארו שם לנצח, כן, שניהם.
אני מעדיפה לכתוב כמה שפחות
אבל היום אני צריכה את זה יותר מאוויר לנשימה
כי כידוע האוויר הנ"ל הפך אצל מוגבל במיוחד לאחרונה
אני גם מרגישה את זה בגוף, יש לי קושי לנשום, לא נו, לא קורונה
זה הימים האלו, בעזרת ה' אני אחרי כל זה עוד מעט
אז הנשמה הנ"ל נועצת בי מבטים והמילה ישות לא יוצאת לי מהמוח
והוא לא היה בבית יומיים, התגעגעתי לטהור הקטן הזה שזוחל אלי ומניח עלי את הראש שלו
ואני יכולה לחבק.
ואני מחבקת ומלטפת את השיער הרך הזה ו-
סטופ-
ואני לא מצליחה להפסיק לחשוב על אותה נשמה אבודה
ילדה בת 15 וילד בן שנה, סיפור טראגי שאני לא מצליחה להעיף מהמוח
לא יכולה לא לכאוב אותה, את החיים אליהם הולך לגדול הילד הזה
(|נושם עמוק| |לא מקלל|) איזה איש רע רע רע איזה אכזריות איזה חלאת אדם ארור ומתועב שהרס חיים
צמרמורת.
ואופ
אני צריכה להפסיק לחשוב על זה
אני מוצאת את עצמי כבר שלושה חודשים אומרת כל שבוע מחדש
וואו, איזה שבוע קשה, איזה מתיש, כזה עוד לא עברתי
ואני יודעת שאני צריכה לאמץ את השיטה של הטוב, זה צורח
אבל אבל |משתתק|
אני רוצה שמישהו יבוא
לא לא, לא צריך חיבוק (ר"א – don’t hug me im scared)
(אני צריכה להפסיק לעשות לעצמי אאוטינג)
לא חיבוק
רק, כזה מבט מעריך
אפילו לא צריך מילים, אין לי שום אינטרס להטריח אף אחד
יודעים מה
גם לא צריך מבט
רק, שתדעו
זהו, זה מספיק לי
אגב
החרב באבן.
אני בסדר
(לא, לא תמיד בסדר)
פשוט עכשיו
בסדר.)
