באמת שאני כותב את השורות האלה עם דמעות בעיניים
הרבה פעמים בחתונות ב"תתן אחרית" ו"אם אשכח" אני בוכה מצער אמיתי על הגאולה השלמה ובית המקדש
עכשיו הייתי בחתונה התחילו תתן אחרית בשורות הראשונות היה לי קצת רגש ופתאום בום יבש ואדיש כמו בלוק
ואני מנסה להתאמץ להתחבר ולהרגיש כי זה דבר שאני רוצה להצטער עליו, וכלום לא עוזר
ואז פתאום אני חושב לעצמי שאולי אני לא בוכה כי אני מתפדח מהחבר'ה, כולם שם מסביבי לא בוכים ורק אני יהיה רגשי או רוחני כזה
ואז ביקשתי מהצד הזה בי שמתפדח לזוז ופתאום גל של דמעות כיסופים לבית המקדש הציף אותי
וכששרו "אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" חשבתי על זה שמה בעצם אומרים פה?(רובד מסוים כמובן, לא הפשט) אני לא יכול או רוצה תמיד להיות בצער על בית המקדש, אבל מה כן? שלפחות ברגעי השיא שלי ואני הכי מאושר ולא צריך כלום, ירושלים תהיה שם ואני אזכור שהיא חשובה וחסרה לי, וזה חיסרון כ"כ מהותי שמצד העיקרון צריך להיות איתנו תמיד
ואז כשחזרנו מהחתונה חשבתי קצת לעצמי
שאולי בעצם הרבה בעבודת ד' שלי ככה, שבאמת הנשמה שלי רוצה להיות תמיד מלאה בחיים ורגש בעבודת ד', ותכלס זה שהיא לא ככה זה נטו בגלל כל מיני פחדים חברתיים למיניהם
ווואלה זה מזה כואב לי שאני ככה
וחשבתי על זה שבעצם אולי זה לא רק אני ככה, לכל יהודי יש נשמה שרוצה חיים ורגש בעבודת ד', אבל יש פחדים וחשבונות, "אלוקים עשה את האדם ישר" עם רגש ורצון לקדושה אבל "המה ביקשו חשבונות רבים" כל מיני חשבונות של מה החברים או המשפחה או הסביבה תגיד, ומה אני יתחיל עכשיו להיות חסיד רוחני רגשי כזה?! שוואלה זה דבר מפחיד כי האדם פוחד שזה ישנה לו את כל האישיות שלו ואת מי שהוא, אז הוא לא רוצה
כי מי הוא מכיר שחי ככה? רק רבנים וצדיקים, ואני לא רוצה ולא מתאים לי להיות כזה כי יש לי תחומי עניין כשרונות רצונות ואופי שונה ואני לא רוצה לוותר עליהם
ואז קלטתי שיש לי כמה חברים שאני ממש מעריך אותם מהסיבה הזאת, למשל אחד שהוא בחור עירוניסט מגוש דן הולך עם ג'ינסים, ורואה סרטים וכדורגל והכל (סליחה שאני מציג את הדברים האלה כניגוד, בצורה כ"כ סטיגמטית ולא יפה, כי באמת הם לא, פשוט לרוב, לפחות באזורי, ככה זה נתפס, כאילו יש איזה טאבו לחבר'ה הדוסים או חסידים ושאבא שלהם למד בישיבה רצינית והוא היום איזה רב או משהו, והלוואי שזה לא יהיה ככה)
ובכל זאת הלוואי עליי כ"כ הרבה מסירות נפש כמו שלו על א"י ולחיות בפשיטות ובשיא הרגש והטבעיות את כל האידיאלים הגדולים שאני בעיקר מדבר עליהם, החל מחסד וכלה בלהאמין בגאולה וראשית צמיחת גאולתנו ובסגולה של כל יהודי, וזה לא שהוא למד את כל הדברים האלה, זה חינוך פשוט אצלו מהבית
ואולי באמת אני והחבר הזה מיוחדים, כי אני זכיתי לטבול במקווה של תורה שמאוד העצים את ההרגשה והחיבור שלי לנשמה שלי, והוא מחונך ככה מהבית
אבל אני רוצה להאמין ומאמין שלא, שבאמת כולנו ככה ורק מסתירים את זה בגלל כל מיני פחדים וסיבות
כמו שאני נזכר בט' באב הראשון שלי בישיבה, שעד אז תמיד הייתי בבית, ואז פתאום אני מגיע לישיבה ואני קולט שיש אשכרה חבר'ה שבוכים בקינות ובאיכה, ורציתי גם שכ"כ יהיה אכפת לי מבית המקדש, ואז פתאום נפתח לי משהו והתחלתי פשוט להתמלא בדמעות וצער על החורבן
ולא הבנתי מאיפה זה בא לי, כי זה לא שאני איזה מקדשניק או משהו וזה גם לא איזה נושא שלמדתי ואני יודע עליו יותר מידי, ודוגרי בשכל לא מבין מה כ"כ חסר לי בלי בית מקדש, ואז פשוט קלטתי שגם אם אני לא מבין, הנשמה שלי יודעת מה זה בית המקדש והיא מרגישה כמה הוא חסר ולכן היא בוכה, ובזכות היום המיוחד אני מצליח להתחבר אליה ובוכה את הכאב שהיא מבינה
ואני נזכר באיזה התוועדות אחת של אברך מתורת החיים שהייתי בה פעם, ולא כולם היו שם חסידים, והיה חבר'ה שנחשבו יחסית מחוספסים, ואז באמצע הוא ביקש מכולם לעצום עיניים ולהגיד "אני צריך חום ואהבה" ואני באמת עשיתי את זה, ולהפתעתי גיליתי שאשכרה כולם אמרו את זה, אז אני מאמין שאנחנו ככה בהרבה דברים, שאנחנו בפנים באמת כאלה, ואנחנו צריכים לחיות ככה, גם אם לא תמיד, ופשוט צריך לנתק את זה מכל הדברים הנלויים שהתרגלנו שבאים ביחד עם זה ולא מתאימים לנו
ונזכרתי בעוד התוועדות שהרב שם דיבר על מעלת השבת וכמה אנחנו משתוקקים ורוצים להרגיש את השבת, והוא באמת דיבר את זה עם רגש וחי את מה שאמר, ואז אחרי הדבר תורה שרנו "יה אכסוף" והוא היה ההכי טוב ומרומם ומרגש ששרתי בחיים שלי
וחשבתי לעצמי עכשיו, אולי באמת נארגן משהו כזה עכשיו איפה שאני לומד, מין חבור'ה כזאת בליל שישי, שקודם כל פותחים בהרגעה ונתינת חופש להיפתח, משהו בסגנון כמו "כולנו באמת רוצים את ד' ורוצים לאהוב אותו ולכסוף אליו, ואת זה הכי אפשר להרגיש בשבת, וכולנו באמת רוצים להרגיש את השבת ולהתגעגע אליה, אז בואו באמת ניפתח וניתן לעצמו להרגיש את הנשמה שלנו שהיא באמת ככה, ולא נפחד מזה", ואז אומרים איזה דבר תורה על מעלת וקדושת והעונג של השבת, לא איזה משהו כבד, זה יכול להיות דבר תורה של חמש דקות, העיקר שזה יהיה דברים שמעוררים את הלב ומגיעים מלב חי, ואז לשיר יה אכסוף ברגש בתור הכנה לשבת, שזה יכול להיות חזק ומרומם, ולהעיף ולשנות לגמרי את השבת
והלוואי שזה באמת יצליח לתפוס ולהפוך את החבר'ה פה לכאלה שחיים את העבודת ד' שלהם וזה יהיה חלק מהאוירה של הישיבה, וזה מה שהשבושים יראו, ואף אחד לא ייתפדח להיפתח כי זו תהיה האוירה, ומצד שני שזה לא יסתור את החיים והסגנון והאופי של כל אחד, והישיבה לא תהיפך פתאום לאיזה ישיבה חסידית, אלא ישיבה רגילה שגם חבר'ה עירוניסטים וליטאים יוכלו לבוא אליה ולהישאר הם ביחד עם ה(לפחות לפעמים)רגש בעבודת ד'
ואחרי כל הדיבורים אין לי טיפת אומץ לעשות את זה, אני באמת מת מפחד ומחשש לבושה ופאדיחות ושזה לא ילך ולא יזרמו איתי, ויהפכו אותי לחי בסרט
אולי כשאני יהיה אברך מבוגר שכבר מעביר בית חם או משהו והחבר'ה מקבלים ממנו
אז טיפת האומץ שלי זה לפרסם את זה פה (גם אם מפצל"ש)
ואולי זה יעורר איזה יהודי או שמישהו מפה יעשה עם זה משהו... הלוואי
והלוואי באמת שכל דתי שרוצה להרגיש קדושה ואהבת ד', באמת יפתח להרגיש את זה בלי לפחד
