צועקים עליו כאן, אצל ההורים שלי
אבל מחר הולכים מכאן

למה צועקים עליו?

והם רק רוצים שקט
והוא רוצה את אמא שלו אבל אסור לי להרים אותו
והוא צורח את חייו

אני נשמעת דרמטית?
בחיי שבא לי לשלוח לכאן הקלטה

אני עדיין לא מבינה למה צריך לצעוק על תינוק, אבל לא משנה.

אני אומרת להם להפסיק אבל הם לא מקשיבים לי.

הוא ממש חוזר מכאן בטראומות

צועקים עליו?

וואי, לא חושב שהייתי נותן למישהו לצעוק על הילד שלי. תגידי להם שאם הוא עושה משהו לא בסדר שיגידו לכם.

 

וחשבתי שאתם כבר בבית בשבתות. 

זה תלוי במצב

אני לא חושבת שהיית עם תינוקות צרחניים בבית מלא ילדים מתבגרים שרוצים שקט

אבל אמא שלי כן ניסתה 'לחנך' אותם באיזשהו שלב והבהרתי לה שזה לא התפקיד שלה.

 

אין איזה פתרון אחר למצב? אולי לשלם למישהי אצלכם שתבשל או בייביסיטר לשבת (או לארח את הודיה ולסנג'ר אותה על הדרך ).

כמו כן - כל כך הרבה אצלכם תורמים כליות, אין שם אף אחד שיתרום לך גב?

הם לא מחנכים אותם אבל הם צועקים עליהם כשהם צורחים כי הם מתעצבנים.
זה לא מצב אידיאלי. זה קשה לארח אחים נשואים בתדירות כל כך גבוהה
אבל זה ייפסק בקרוב.

הלוואי ויכלו לפלט אותי כמו דג. הלוואי. חלום שלי. בינתיים אני חולמת על שדרת פלדה סייבורגית.

הודיה לא רוצה לבוא אלי לבד וזה די מובן.
חוץ מזה אני רוצה שהאורחים שלי יהנו, וכרגע אני אדם לא מהנה בכלל.

ואני מטפסת בה בגאון

בנאדם הוא כל כך הרבה יותר מפני השטח שלו, תמיד יש מה לראות

לדעתי האהבה היא הרצון לראות מה יש בפנים, להכיר כל חרך

אהבה זה לרצות לראות

(זו הסיבה? או הסיבה של מישהו אחר)

הכל מעייף מירי

הייתי בשבת עם חברות בירושלים אבל מסתבר שהתוכנית לא כללו לשמור שבת בכלל, מבחינתי זה היה סבבה כי אני גם ככה לא שומרת אבל זאת היתה הפעם הראשונה שלא שמרתי ברמה של לנסוע ברכב בשבת

הרגשתי כל כך רע, כל כך מרוקן. היינו באיזה מסעדה/בר כזה וכמה אנשים ראו שאני עם פאה ואמרו לי שאם אני צריכה עזרה יש את עמותת הלל או חרא כזה ואני התחלחלתי ממש. אני לא דתלשית. אני סתם .. רע לי

והכל כל כך מגעיל

זה באמת נשמע כמו חוויה מרוקנת. אני חושבת שזה משהו שחווים כשיש פער בין הערכים שלך למה שקורה בפועל
או כשאת כבר לא יודעת מה הערכים שלך
והילד עם זה את מרגישה מצפון או לא מרגישה כלום ואז מרגישה מצפון עמום על זה שאת לא מרגישה כלום
אני יכולה מאוד להזדהות עם זה שרה
ואני באמת חושבת שאת מגיעה לנקודה בחיים שממנה מחשבים מסלול מחדש

אני לא צריכה את עמותת הלל בכלל אבל סתם כל הקיום הזה כל כך חדגוני ומה עושים בחיים מעכשיו
יש לי רגעים של אושר ואני מנסה להנות מהרגע, אבל איך מחליטים אם להיות חילוני או לא? אולי זה לא שווה בכלל? ואיך לגדל את הילדים שלי?
למה הכל קשה

אבל למה חדגוני? לפעמים בא לי למות מרוב דברים שאפשר לעשות בעולם הזה

דתלשים מתנהגים וחיים, הרבה פעמים, כמו שהם חושבים שחילונים מתנהגים וחיים, שזה איך שלימדו אותם שחילונים מתנהגים וחיים - חיים של ריקנות מלאים בכלום.

אולי מכאן הריקנות. היא לא בהכרח אמיתית.

אני לא מדברת על זה
אגב החילוניים בת''א הרבה יותר עולצים מהחילוניים בירושלים משום מה