"אמורים לאהוב אותי איך שאני, אני אתלבש איך שאני רוצה ולא אכפת לי מה בעלי מעדיף"

זה כל כך לא נכון
היום יש כל כך הרבה גירויים מבחוץ, ואם לא תעשי משהו אל תתפלאי אם הוא יפזול הצידה

ועוד יותר עצוב שהדוברת הראשית בעניין היא מישהי שידוע שבעלה בוגד בה

ולא רק בגלל הגירויים שבחוץ.

ואגב,
זה לא שונה מכל התנהגות אחרת שצריך לשמר.

הרבה דברים מקוממים אותי
לו רק הייתי קמה

בס"ד

אם מישהו בוגד זה בגלל שהוא איש דפוק
אפשר להתייפיף בשביל בעלך כי את רוצה לשמח אותו
אבל להתאמץ לעשןת דברים כדי שהוא לא יבגוד זה מאמץ עקר

את צודקת שבנאדם נורמלי לא יבגוד, אבל אני חושבת שלהתאמץ להיראות יפה בעיניי בני הזוג זה משהו שאמור להיות מובן מאליו ומשהו שחובה לעשות ולהשקיע בו. לא בתור בונוס אפשרי אלא בתור השקעה במערכת היחסים. כמו שמשקים צמח וכמו שמכינים אוכל. זה הכרחי.

בס"ד

אבל לא כצעד מונע

גם אני חשבתי ככה פעם עד שהתפוצצה לי הבועה

זה לא נוגע לכל הגברים

והאמירה היא רלוונטית גם לגברים, גם הם צריכים להשקיע בשביל שהאישה לא תפזול

וזה לא נוגע גם לכל הנשים

אני רק אומרת שזו תופעה קיימת, ולצערי - מאד רווחת

להעלים עין ולהגיד "מי שבוגד דפוק" זה לא חכמה

אם מדובר בהתמכרות אפשר להבין.

מה זה התמכרות?
וול, כנראה שזה ביחס לעבר.

אישה מדברת בזעזוע כי אתר סדרות היה פתוח אצל בעלה במחשב

אגב, אני יכולה להבין אותה, בעיקר אם היא דוסית. אבל להגיד לו שהיא מאוכזבת ולגרום לו לרגשות אשם לא יתן כלום
זה משהו בינו לבין הקב''ה, לא עניינה

וזאת בהנחה שהוא צריך עזרה.

יכול להיות שהיא רק שיתפה אותו.

את החלק של הפי כמה גם, אבל לא מצדיק (זה קרה לי גם. ספרתי כבשים).

אבל זה לא חכם ומוביל למקומות עצובים בשביל הזוג

ואני מטפסת בה בגאון

בנאדם הוא כל כך הרבה יותר מפני השטח שלו, תמיד יש מה לראות

לדעתי האהבה היא הרצון לראות מה יש בפנים, להכיר כל חרך

אהבה זה לרצות לראות

(זו הסיבה? או הסיבה של מישהו אחר)

הכל מעייף מירי

הייתי בשבת עם חברות בירושלים אבל מסתבר שהתוכנית לא כללו לשמור שבת בכלל, מבחינתי זה היה סבבה כי אני גם ככה לא שומרת אבל זאת היתה הפעם הראשונה שלא שמרתי ברמה של לנסוע ברכב בשבת

הרגשתי כל כך רע, כל כך מרוקן. היינו באיזה מסעדה/בר כזה וכמה אנשים ראו שאני עם פאה ואמרו לי שאם אני צריכה עזרה יש את עמותת הלל או חרא כזה ואני התחלחלתי ממש. אני לא דתלשית. אני סתם .. רע לי

והכל כל כך מגעיל

זה באמת נשמע כמו חוויה מרוקנת. אני חושבת שזה משהו שחווים כשיש פער בין הערכים שלך למה שקורה בפועל
או כשאת כבר לא יודעת מה הערכים שלך
והילד עם זה את מרגישה מצפון או לא מרגישה כלום ואז מרגישה מצפון עמום על זה שאת לא מרגישה כלום
אני יכולה מאוד להזדהות עם זה שרה
ואני באמת חושבת שאת מגיעה לנקודה בחיים שממנה מחשבים מסלול מחדש

אני לא צריכה את עמותת הלל בכלל אבל סתם כל הקיום הזה כל כך חדגוני ומה עושים בחיים מעכשיו
יש לי רגעים של אושר ואני מנסה להנות מהרגע, אבל איך מחליטים אם להיות חילוני או לא? אולי זה לא שווה בכלל? ואיך לגדל את הילדים שלי?
למה הכל קשה

אבל למה חדגוני? לפעמים בא לי למות מרוב דברים שאפשר לעשות בעולם הזה

דתלשים מתנהגים וחיים, הרבה פעמים, כמו שהם חושבים שחילונים מתנהגים וחיים, שזה איך שלימדו אותם שחילונים מתנהגים וחיים - חיים של ריקנות מלאים בכלום.

אולי מכאן הריקנות. היא לא בהכרח אמיתית.

אני לא מדברת על זה
אגב החילוניים בת''א הרבה יותר עולצים מהחילוניים בירושלים משום מה