סוף שנה מגיע.
אני מחנכת של כיתה א' השנה (שנה שעברה הייתי בב')
ואני כבר בלחץ ממחר.
אוף.
אני כזאת חייבת פידבקים.
וכמה שאני אומרת לעצמי, די, לא חייב, אני לא מצליחה להשתחרר.
אני מורה משקיענית בטירוף. (סליחה על הגאווה) כל ילד וילדה בכיתה מקבל ממני יחס אישי, באמת, אני נורא משתדלת, הילדים אוהבים אותי,
לימדתי אותם השנה קריאה, מאפס וגם הבקורונה שלחתי כל הזמן דברים גם לימודיים וגם חווייתיים, למרות שהיו לי 3 קטנים בבית.
הרבה הורים שולחים לי במשך השנה הודעות - איך הילד יודע יפה לספר מה למדנו וכו'וזה ממש מחזק אותי.
ויש הורים שיודעים לשלוח הודעות רק כשיש בעיה. כל השנה לא שומעת מהם כלום, כשיש בעיה פתאום שולחים הודעה עצבנית, או טלפון עצבני. בסדר, התרגלתי להכיל את זה.
אבל בסוף השנה, אני מממש מצפה שיבואו ויכירו תודה.
לא, ממש לא העניין של המתנה. לא אכפת לי בכלל, וגם לא נעים לי שמוציאים עליי כסף. שיבואו, יראו את הפנים שלהם ויכירו תודה מכל הלב למורה שנמצאת עם הילד שלהם כל יום, כמה שעות, מלמדת, מקדמת, מכוונת, מחנכת.
שלא יראו רק את זה שהילדה חזרה בלי דף.
אין לי כח למחר, שאני מצפה לסיים את השנה בטוב ולהתבאס מוות מזה שבקושי אומרים משהו.
תמיד יש את ההורים המפרגנים שכל השנה יפרגנו,
אבל אני רוצה גם לשמוע ממי שלא שמעתי כל השנה.
ומה הכי מעצבן? ההורים הכי לא מפרגנים, זה עם הילד שהוציא את נשמתך, ואת נשמת עמוק עמוק פעם אחר פעם ולא כעסת, רק כיוונת והסברת ושוב ושוב, והוא הגיע בלי ציוד, אז דאגת לו..... אווווף.
שנה שעברה הייתי בהריון בסוף השנה, וכמעט אף אחד לא בא להגיד תודה (ההורים באים לאסוף את הילדים מהכיתה, הם רואים אותי, קשה להכנס להגיד תודה על הכל??) וכל כך נפגעתי. איך בקושי אמרו לי משהו?! למה אני מובנת מאליה כ''כ?! הלכתי ככה כמה ימים עם חור בלב, ודמעות בעיניים עד שזה עבר, אבל אין לי כח לזה שוב. וכל הודעה של הורים ביקורתיים מממש פוגעת בי ואני לוקחת ללב. וגם ככה היה איזה הודעה ביקורתית שבוע שעבר שעדיין לא ירד לי ממנה.
בקיצור, סליחה על הפריקה באמצע הלילה. ממש מעניין אותי אם יש מזדהות או שרק אני כזאת רגישה??
אני מחנכת של כיתה א' השנה (שנה שעברה הייתי בב')
ואני כבר בלחץ ממחר.
אוף.
אני כזאת חייבת פידבקים.
וכמה שאני אומרת לעצמי, די, לא חייב, אני לא מצליחה להשתחרר.
אני מורה משקיענית בטירוף. (סליחה על הגאווה) כל ילד וילדה בכיתה מקבל ממני יחס אישי, באמת, אני נורא משתדלת, הילדים אוהבים אותי,
לימדתי אותם השנה קריאה, מאפס וגם הבקורונה שלחתי כל הזמן דברים גם לימודיים וגם חווייתיים, למרות שהיו לי 3 קטנים בבית.
הרבה הורים שולחים לי במשך השנה הודעות - איך הילד יודע יפה לספר מה למדנו וכו'וזה ממש מחזק אותי.
ויש הורים שיודעים לשלוח הודעות רק כשיש בעיה. כל השנה לא שומעת מהם כלום, כשיש בעיה פתאום שולחים הודעה עצבנית, או טלפון עצבני. בסדר, התרגלתי להכיל את זה.
אבל בסוף השנה, אני מממש מצפה שיבואו ויכירו תודה.
לא, ממש לא העניין של המתנה. לא אכפת לי בכלל, וגם לא נעים לי שמוציאים עליי כסף. שיבואו, יראו את הפנים שלהם ויכירו תודה מכל הלב למורה שנמצאת עם הילד שלהם כל יום, כמה שעות, מלמדת, מקדמת, מכוונת, מחנכת.
שלא יראו רק את זה שהילדה חזרה בלי דף.
אין לי כח למחר, שאני מצפה לסיים את השנה בטוב ולהתבאס מוות מזה שבקושי אומרים משהו.
תמיד יש את ההורים המפרגנים שכל השנה יפרגנו,
אבל אני רוצה גם לשמוע ממי שלא שמעתי כל השנה.
ומה הכי מעצבן? ההורים הכי לא מפרגנים, זה עם הילד שהוציא את נשמתך, ואת נשמת עמוק עמוק פעם אחר פעם ולא כעסת, רק כיוונת והסברת ושוב ושוב, והוא הגיע בלי ציוד, אז דאגת לו..... אווווף.
שנה שעברה הייתי בהריון בסוף השנה, וכמעט אף אחד לא בא להגיד תודה (ההורים באים לאסוף את הילדים מהכיתה, הם רואים אותי, קשה להכנס להגיד תודה על הכל??) וכל כך נפגעתי. איך בקושי אמרו לי משהו?! למה אני מובנת מאליה כ''כ?! הלכתי ככה כמה ימים עם חור בלב, ודמעות בעיניים עד שזה עבר, אבל אין לי כח לזה שוב. וכל הודעה של הורים ביקורתיים מממש פוגעת בי ואני לוקחת ללב. וגם ככה היה איזה הודעה ביקורתית שבוע שעבר שעדיין לא ירד לי ממנה.
בקיצור, סליחה על הפריקה באמצע הלילה. ממש מעניין אותי אם יש מזדהות או שרק אני כזאת רגישה??
