לא מזמן, כשמצאתי את עצמי שוב בפורום, שמתי לב למשהו שקצר ערער אותי, לעצם הבריחה שהפורום מספק לי.
מה קרה בעצם? עלעלתי ביומן שהתמדתי בו, ופתאום ראיתי שכשהפסקתי לכתוב בעצם קרה מקרה... יותר נכון אובדן קרוב.
חויה קשה ומבגרת, שגרמה לי למצוא את עצמי פה, בגלגול אחר, ושלא התמודדתי איתה ויצרה אצלי לחץ ומתחים. נראה לי שזה גם השפיע על ההתנהלות שלי בפורום (ואולי כאן המקום להתנצל בפני מי שנפגע מזה).
אז מה הקשר בעצם?! גם לאחרונה חוויתי אובדן קרוב, הפעם לא בהפתעה, וגם הפעם היה לי קשה להתמודד, ומצאתי את עצמי בורח לפורום. לשמוע את הצרות של שאר העולם ולנסות לתרום את שלי בלעזור (לא יודע אם זה קרה בפועל).
כשזה הכה בי, העובדה שאובדנים הביאו אותי לכאן, ההתנהלות שלי כלפי הפורום השתנתה. מעבר לעובדה שהצטרכתי לפחות בריחה כי בחרתי לטפל בזה, והנוכחות שלי כאן מלכתחילה קטנה מהצפוי, גם ההתנהלות שלי כלפי התנהגויות מסויימות רכה בהרבה.
למה אני כותב את כל זה? לא יודע.... אולי כדי שאנשים ידעו שלפעמים יש אנשים שעובר עליהם משהו. בדרך כלל אנשים הם נחמדים ונעימים. אני חושב שאני אחד מהאנשים האלה, ככה נראה לפחות. בתכלס? על האובדן הראשון עדיין כואב לי, קשה לי להתמודד איתו. אני מלא ברגשות מודחקים שאני לא יודע איך להושיט אליהם יד ולעקור אותם. הפתעה כזאת, אדם קרוב. הזדקנתי ב20 שנה. והפעם? גם אובדן קרוב, קרוב אבל רחוק. בן משפחה שהיה ברור שזה רק עניין של זמן. יותר זמן לעכל. יותר זמן לכאוב. ועדיין, כאב מפתיע. וכאן מה שיותר כואב הוא המהירות שבה הכאב דהה. מה השתנה בכלל? אולי חוויתי מספיק כאבים מהסוג האובדני הזה כדי להתמודד יותר טוב?
לא יודע. כואב לי לחשוב על זה, כואב להתעסק בזה. תוך כדי כתיבה אני מרגיש שזה צף, משחרר.
קשה... קשה שאין מקום יותר פרודקטיבי לברוח אליו. למרות שהצורך לברוח מתמעט...
לא יודע מה אני מנסה להגיד פה.... לא חושב שיש פואנטה בכלל. .סתם בליל של מילים שנובעות מכאב שקבור עמוק בלב של מי שאמור להיות סלע גברי לכל הסובבים אותו ולא יכול להתפרק אף פעם... בהלוויה אחת זה לראות את הבן משפחה שוכב כל הדרך באמבולנס של החברה קדישא בהלוויה אחרת זה לדאוג שהמתעלפים לא יפגעו... הכנות מראש כבר...
לא רוצה להתבגר עוד, שתהיה כבר תחיית המתים. זה פשוט כואב מדי, הכאב שלי, הכאב של הסובבים אותי. לאבד דמויות שגדלתי איתם, אנשים שלא יהיו עוד אפילו ברקע...





