וזה כנראה לא הפריע יותר מדי למצפון.
9 חודשים היה מכור להנקה וגם אני, עם כל הקושי שהוא היה תלותי בי ברמות אחרות, נהנתי מהזמן איכות מהקירבה.
והיה איזה יום שנפל לי האסימון שאני נלחמת איתו שינק, הוא לא רוצה לינוק. בדקנו אוזניים והכל היה בסדר, השלמתי עם בקבוקים ועם אוכל מוצק שהוא התחיל פתאום לאכול כל כך יפה ומסודר.
וזהו, הרפתי.
יש לי מספיק מלחמות. 9 חודשים היה לנו טוב, מאוד.
וכבר חודש אני לא מניקה, בהתחלה הוא עוד ינק בלילה, גם את זה צימצם לאט לאט. ברוך השם לא היה גודש או שאר מרעין בישין. הוא גמל את עצמו כל כך יפה וחלק
והידד! העברנו אותו חדר ופתאום אני לא ערה כל חצי שעה בלילה!
והמצפון? הזכרתי אותו מקודם, הוא בסדר. קצת צבט לי לא אשקר, וכל לילה אמרתי לעצמי מי יודע אולי זה הנקה אחרונה שלנו?
וכל פעם שמישהו בסביבה מגלה שהוא כבר לא יונק, זה כן בוקס קטן בבטן ובלב. אבל אני לא נותנת לזה להשתלט עלי, שלמה לגמרי, לא היה בי מקום למלחמה.
וזהו, תור להתקן. ביי ביי לשלל ההורמונים שהיו בי תקופה כל כך ארוכה (הריון, לידה, הנקה, סרזט).
כל זה בכלל נכתב בגלל ההתקן

תתמכו בי, קצת חוששת מההתקנה, מהדימומים, מלהתחיל לקבל מחזור קבוע (מבינה בשכל שזה יעשה לנו ממש טוב ועדיין)

