כל מה שכתבתי נובע מתחושה שלי, שחלק מהדבר הזה שקוראים לו ''בית'' , שאנחנו עובדות כ''כ קשה בשבילו, פיזית, נפשית, רגשית, זה - אוכל.
נכון, לא אצל כולם.
אבל ככה אני מרגישה.
כשנכנסים לבית ויש ריח של אוכל מתבשל- אין על זה ..
זכרונות ילדות של אוכל טעים ומאכלים לחגים- אין כמו זה.
זה סיזיפי, כמו שאר הדברים הקשורים בבית- נקיונות, כביסות וכלים...אבל זה בונה את הדבר העמוק והמשמעותי הזה של ''בית''.
כשהגעתי לאמא שלי אחרי הלידה החמישית לנופש של שלושה ימים- האוכל זה הפינוק העיקרי...התבשילים שלה והמרקים של אבא שלי ז''ל.
אוכל זה גם לנפש...לא רק לגוף.
אוכל זה גם מסורת.
אני אכין מעקודה, וקובה (הממ..מתישהו) , לא רק כי זה טעים, אלא גם כי זה חלק מ''מי שאנחנו''.
וכשבנאדם חוזר הביתה עיף ורעב, אז סיר עם אוכל חם וטעים, או צלחת ערוכה יפה עם אוכל חם, זה משדר כ''כ הרבה אכפתיות, אהבה.
אני זוכרת את עצמי, רווקה, חוזרת הביתה בשעות מאוד מאוחרות, ותמיד חיכתה לי על הגז מחבת גדולה עם כל האוכל הטעים מארוחת ערב. רק לחמם ולאכול. (וגם לשטוף את הכלים..בתור הכרת הטוב...)
הרגשה כ''כ טובה ומחממת את הלב. תבורך אמא שלי ותאריך ימים בטוב ובנעימים.
אני משתדלת גם לקחת את זה לבית שלי, למרות שזה לא תמיד קל לי. רוצה לתת לבעלי את התחושה הטובה ומחממת הלב (והבטן) הזאת.
כמובן- יש עוד המון דרכים להביע אכפתיות ואהבה.
כמובן- לא לכל אחת זה חשוב באותה מידה
גם לא כל גבר חוזר הביתה רעב באותה מידה ..
אבל ככה, מהלב, זה מה שאני מרגישה לגבי האוכל.
ולכן אני מאוד משתדלת להתאמץ עוד קצת בענין הזה.
הצחקת עם הסיומת
