''הרגשתי שאני רוצה בית'' נתן לוחש את זה בקול שמנסה לבלוע מילים. הוא לא צריך לומר את זה בכלל ומה הקשר ו, אוף. מטומטם.
אמונה לא חושבת שזה מטומטם. ''מה זה בית, נתן?'' הקול שלה אותו דבר כזה, עדין.
נתן נרגע קצת. ''בית זה מקום'' הוא אומר מיד.
הוא שותק רגע וממשיך בקול מהורהר ''כמו שנגיד הולכים מלא זמן בחושך במדבר ולא יודעים אם אי פעם נצא ואז פתאום רואים אור וכפר קטן, אז בית זה הרוגע הזה שמתפשט לך בלב כשאתה יודע שהגעת למקום יישוב.''
אמונה מחייכת. ''אולי יישוב הדעת'' היא מציעה.
נתן מחייך גם. מהנהן.
''בית זה גם בית לה' יתברך'' נתן מסתכל על השמיים ואז על אמונה ''כתוב 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' - לכאורה, היה אמור להיות כתוב בתוכו, בתוך המקדש.
אבל כתוב בתוכם, כי הכוונה לכל אחד ואחד מישראל.
הקב''ה אומר לכל יהודי, תעשה לי מקדש, בית כזה פרטי בלב שלך שאני אשכון בתוכו.''
''זה מדהים.'' אמונה אומרת. מחייכת.
וגם נתן מחייך שוב. וכל השיחה שלהם היא הנהונים קטנים, מבינים כאלה. וחיוכים.
ובית.
אחרי זה הם הולכים ליד הרכבת, קבצן מגודל שיער יושב שם, נשען על הקיר. לועס משהו ומרשרש בקופה.
נתן מתכופף אליו וזורק לו מטבע.
''שיהיה לך יום טוב אדוני'' את זה נתן לא זורק, הוא מסתכל עליו ישר ואומר את זה לאט. יודע כמה עיניים מייחלות לעיניים אחרות שיביטו בהן.
הקבצן כמעט נחנק. ''פחח. אני לא אדוני, אני שושו'' הוא צוחק פתאום, צחוק מוזר. בלי העיניים ובלי הלב, רק רעם כזה מתגלגל. ריק. ''אני שושו. יש אומרים קוקו, אבל אדון אני לא.''
נתן מסתכל על אמונה מתנצל, מתיישב ליד הקבצן.
לא יכול לסבול את העיניים הכבויות שלו.
''אתה אדון לעצמך, לנשמה שלך לבית שלך.'' הוא שולח מבט זהיר לאמונה. היא נראית לגמרי מרוצה. יופי. הוא פחד שאולי זה מגעיל אותה שהוא מתיישב ליד קבצנים שנודף מהם ריח של. איכס.
שושו צוחק שוב ויש בצחוק שלו צליל עדין של עצב שנתן בטוח שהוא לא מדמיין. ''אין לי בית אני. אני הומלס.'' הוא מסביר ''הומ-לס, זה כמו 'בית אין', מבין? אין לי בית.''
''אבל בלב'' נתן מתעקש ''בלב לכולם יש בית, משכן כזה עשוי כסף וזהב והרבה אהבה.''
''פחח. אהבה. אתה צעיר אתה, תאמין תאמין. עד שתתרסק תקבל שכל'' הוא אומר את זה בטון מורגל, כאילו גדל על המילים המייאשות האלה.
נתן עושה לא מהיר כזה עם הראש. ''יש אהבה. בטח שיש''. בטוח בטוח שיש. הוא מסתכל לשושו בעיניים. ''אני אוהב אותך'' הוא אומר בשקט.
שושו מפסיק פתאום לנער את הקופה והיא נשמטת לו מהיד, מפזרת מלא מטבעות קטנים על הרצפה.
נתן עוזר לו לאסוף.
''אבל אני דוחה.'' שושו אומר פתאום.
נתן מסכים עם זה בלב שלם ובכל זאת ''זה לא קשור'' הוא אומר. ''אהבה זה הרבה מעל זה.'' הוא לוחש ''מעל הגוף מעל השכל, אהבה זה מצד הנשמה והיא תמיד נקייה וטהורה'' העיניים היפות של נתן מנצנצות באור כזה, אור של אהבה. של נשמה.
שושו מחייך ונתן פוחד שהוא שוב יפצח בצחוק המשוגע שלו אבל הוא רק מהנהן ואומר. ''ילד טוב אתה, ילד טוב''
נתן קם מהריצפה, נעמד ליד אמונה. ''גם אתה ילד טוב, אמרו לך את זה פעם?''
שושו אומר 'לא' איטי כזה עם הראש ונתן לא מופתע. ''אז תדע, אוקיי?''
''אוקיי.''
''אז שיהיה לך יום טוב אדוני'' נתן צוחק ומתחיל ללכת.
שושו מסדר עניבה דמיונית וצועק אחריהם. ''היי!שתמיד תהיו מאושרים ומחייכים כאלה''
נתן ואמונה מסתובבים אליו. נתן נבוך קצת אבל אמונה פשוט אומרת בשקט. ''אמן.''
''ושיהיה לכם בית, אל תיהיו הומ-לס כמוני'' הצורה שבה הוא מפרק את המילה הזו מצחיקה את אמונה ואז גם את נתן ובסוף בסוף שושו מצטרף אליהם בצחוק המבהיל שלו. המבחיל.
כמה אנשים שעוברים ליד נרתעים הצידה.
נתן ואמונה נשארים שם עוד כמה דקות, לא נבהלים מהטירוף, מחבקים אותו.
עד שהרכבת נכנסת לתחנה ונתן ואמונה נבלעים בתוכה. יוצאים לדרך.
(נתן כבר לא ממש בטוח שהיא תהיה ארוכה כל כך.
הדרך,
הביתה.)
קישטה חתולי רחוב/אוסף של שיגעונות - פרוזה וכתיבה חופשית
אמונה לא חושבת שזה מטומטם. ''מה זה בית, נתן?'' הקול שלה אותו דבר כזה, עדין.
נתן נרגע קצת. ''בית זה מקום'' הוא אומר מיד.
הוא שותק רגע וממשיך בקול מהורהר ''כמו שנגיד הולכים מלא זמן בחושך במדבר ולא יודעים אם אי פעם נצא ואז פתאום רואים אור וכפר קטן, אז בית זה הרוגע הזה שמתפשט לך בלב כשאתה יודע שהגעת למקום יישוב.''
אמונה מחייכת. ''אולי יישוב הדעת'' היא מציעה.
נתן מחייך גם. מהנהן.
''בית זה גם בית לה' יתברך'' נתן מסתכל על השמיים ואז על אמונה ''כתוב 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' - לכאורה, היה אמור להיות כתוב בתוכו, בתוך המקדש.
אבל כתוב בתוכם, כי הכוונה לכל אחד ואחד מישראל.
הקב''ה אומר לכל יהודי, תעשה לי מקדש, בית כזה פרטי בלב שלך שאני אשכון בתוכו.''
''זה מדהים.'' אמונה אומרת. מחייכת.
וגם נתן מחייך שוב. וכל השיחה שלהם היא הנהונים קטנים, מבינים כאלה. וחיוכים.
ובית.
אחרי זה הם הולכים ליד הרכבת, קבצן מגודל שיער יושב שם, נשען על הקיר. לועס משהו ומרשרש בקופה.
נתן מתכופף אליו וזורק לו מטבע.
''שיהיה לך יום טוב אדוני'' את זה נתן לא זורק, הוא מסתכל עליו ישר ואומר את זה לאט. יודע כמה עיניים מייחלות לעיניים אחרות שיביטו בהן.
הקבצן כמעט נחנק. ''פחח. אני לא אדוני, אני שושו'' הוא צוחק פתאום, צחוק מוזר. בלי העיניים ובלי הלב, רק רעם כזה מתגלגל. ריק. ''אני שושו. יש אומרים קוקו, אבל אדון אני לא.''
נתן מסתכל על אמונה מתנצל, מתיישב ליד הקבצן.
לא יכול לסבול את העיניים הכבויות שלו.
''אתה אדון לעצמך, לנשמה שלך לבית שלך.'' הוא שולח מבט זהיר לאמונה. היא נראית לגמרי מרוצה. יופי. הוא פחד שאולי זה מגעיל אותה שהוא מתיישב ליד קבצנים שנודף מהם ריח של. איכס.
שושו צוחק שוב ויש בצחוק שלו צליל עדין של עצב שנתן בטוח שהוא לא מדמיין. ''אין לי בית אני. אני הומלס.'' הוא מסביר ''הומ-לס, זה כמו 'בית אין', מבין? אין לי בית.''
''אבל בלב'' נתן מתעקש ''בלב לכולם יש בית, משכן כזה עשוי כסף וזהב והרבה אהבה.''
''פחח. אהבה. אתה צעיר אתה, תאמין תאמין. עד שתתרסק תקבל שכל'' הוא אומר את זה בטון מורגל, כאילו גדל על המילים המייאשות האלה.
נתן עושה לא מהיר כזה עם הראש. ''יש אהבה. בטח שיש''. בטוח בטוח שיש. הוא מסתכל לשושו בעיניים. ''אני אוהב אותך'' הוא אומר בשקט.
שושו מפסיק פתאום לנער את הקופה והיא נשמטת לו מהיד, מפזרת מלא מטבעות קטנים על הרצפה.
נתן עוזר לו לאסוף.
''אבל אני דוחה.'' שושו אומר פתאום.
נתן מסכים עם זה בלב שלם ובכל זאת ''זה לא קשור'' הוא אומר. ''אהבה זה הרבה מעל זה.'' הוא לוחש ''מעל הגוף מעל השכל, אהבה זה מצד הנשמה והיא תמיד נקייה וטהורה'' העיניים היפות של נתן מנצנצות באור כזה, אור של אהבה. של נשמה.
שושו מחייך ונתן פוחד שהוא שוב יפצח בצחוק המשוגע שלו אבל הוא רק מהנהן ואומר. ''ילד טוב אתה, ילד טוב''
נתן קם מהריצפה, נעמד ליד אמונה. ''גם אתה ילד טוב, אמרו לך את זה פעם?''
שושו אומר 'לא' איטי כזה עם הראש ונתן לא מופתע. ''אז תדע, אוקיי?''
''אוקיי.''
''אז שיהיה לך יום טוב אדוני'' נתן צוחק ומתחיל ללכת.
שושו מסדר עניבה דמיונית וצועק אחריהם. ''היי!שתמיד תהיו מאושרים ומחייכים כאלה''
נתן ואמונה מסתובבים אליו. נתן נבוך קצת אבל אמונה פשוט אומרת בשקט. ''אמן.''
''ושיהיה לכם בית, אל תיהיו הומ-לס כמוני'' הצורה שבה הוא מפרק את המילה הזו מצחיקה את אמונה ואז גם את נתן ובסוף בסוף שושו מצטרף אליהם בצחוק המבהיל שלו. המבחיל.
כמה אנשים שעוברים ליד נרתעים הצידה.
נתן ואמונה נשארים שם עוד כמה דקות, לא נבהלים מהטירוף, מחבקים אותו.
עד שהרכבת נכנסת לתחנה ונתן ואמונה נבלעים בתוכה. יוצאים לדרך.
(נתן כבר לא ממש בטוח שהיא תהיה ארוכה כל כך.
הדרך,
הביתה.)
קישטה חתולי רחוב/אוסף של שיגעונות - פרוזה וכתיבה חופשית
