לא מחלונות סתם על טרמפולינות

פשוט אל תדברו איתי אלא אם כן אתם סבבה עם להיעלב

רוצה להרביץ למשהו

נמאס לי לנסות להעמיד פנים שאני בנאדם שמח ומאושר

שלום אמר שהוא אוהב אותי גם אם אני לא מצחיקה או בריאה
לפחות זה
אז לא אכפת לי
נמאס לי להיות נחמדה לאנשים
נמאססססס

לגבי העיניים, - אם שואלים, הלכתי לפרוק

 

יש לי חום גבוה של השמחות (פסיכולוגי)
יש לי כאבים בגב אבל זה משתפר (פסיכולוגי)
לא אכלתי היום כלום והקאתי את כל המים ששתיתי
וכואב הראש לכתוב אבל אני חייבת להוציא קיטור

רפו''ש בקרו''ב ממ''ש.

עדיף שאני לא אפגש עם אנשים מכאן
אתם יודעים עלי יותר מידי
אני צריכה להיפגש עם אנשים שלא מכירים אותי כדי שלא יסתכלו עלי בתימהון שמאפיין כל אדם נורמלי שמסתכל על בטטה מהלכת

אחרת סתם מביך

פתאום אני מבינה את כל האנשים שבוחרים לא לשטוח כל חלקיק מהחיים שלהם אונליין
כל כך הרבה פחות מביך

היום ציף ובעלה באו אלינו הביתה
אני לא מצליחה לדבר אליו מפדיחה

לרוב לא שמים לב לאחרים.

צריך להתעמק בזה ואז באמת לא מתפדחים
אני מתפדחת רק אם הבנאדם מולי גם מתפדח

אגב, את זו שאמרת לי את זה 😌

?

זה אותו דבר, לא?

או לפחות - שניהם נכונים.

 

כלומר, כשנוח לך עם עצמך יהיה לך נוח עם אחרים (בהקשר הזה לפחות).

יש אנשים שמתביישים ממך ואז הם גורמים לך להתבייש בעצמך

אם אני בנאדם לא נחמד ולא שמח אף אחד לא רוצה להיות חבר שלי

ככה זה בחיים
או שתהיה נופת צופים או שאל תתפלא למה לא מדברים איתך

תצטרכי להתאמץ יותר 🤷‍♀️

ואני מטפסת בה בגאון

בנאדם הוא כל כך הרבה יותר מפני השטח שלו, תמיד יש מה לראות

לדעתי האהבה היא הרצון לראות מה יש בפנים, להכיר כל חרך

אהבה זה לרצות לראות

(זו הסיבה? או הסיבה של מישהו אחר)

הכל מעייף מירי

הייתי בשבת עם חברות בירושלים אבל מסתבר שהתוכנית לא כללו לשמור שבת בכלל, מבחינתי זה היה סבבה כי אני גם ככה לא שומרת אבל זאת היתה הפעם הראשונה שלא שמרתי ברמה של לנסוע ברכב בשבת

הרגשתי כל כך רע, כל כך מרוקן. היינו באיזה מסעדה/בר כזה וכמה אנשים ראו שאני עם פאה ואמרו לי שאם אני צריכה עזרה יש את עמותת הלל או חרא כזה ואני התחלחלתי ממש. אני לא דתלשית. אני סתם .. רע לי

והכל כל כך מגעיל

זה באמת נשמע כמו חוויה מרוקנת. אני חושבת שזה משהו שחווים כשיש פער בין הערכים שלך למה שקורה בפועל
או כשאת כבר לא יודעת מה הערכים שלך
והילד עם זה את מרגישה מצפון או לא מרגישה כלום ואז מרגישה מצפון עמום על זה שאת לא מרגישה כלום
אני יכולה מאוד להזדהות עם זה שרה
ואני באמת חושבת שאת מגיעה לנקודה בחיים שממנה מחשבים מסלול מחדש

אני לא צריכה את עמותת הלל בכלל אבל סתם כל הקיום הזה כל כך חדגוני ומה עושים בחיים מעכשיו
יש לי רגעים של אושר ואני מנסה להנות מהרגע, אבל איך מחליטים אם להיות חילוני או לא? אולי זה לא שווה בכלל? ואיך לגדל את הילדים שלי?
למה הכל קשה

אבל למה חדגוני? לפעמים בא לי למות מרוב דברים שאפשר לעשות בעולם הזה

דתלשים מתנהגים וחיים, הרבה פעמים, כמו שהם חושבים שחילונים מתנהגים וחיים, שזה איך שלימדו אותם שחילונים מתנהגים וחיים - חיים של ריקנות מלאים בכלום.

אולי מכאן הריקנות. היא לא בהכרח אמיתית.

אני לא מדברת על זה
אגב החילוניים בת''א הרבה יותר עולצים מהחילוניים בירושלים משום מה